1. התובע, איגוד ערים אזור חיפה, הגיש כנגד הנתבעת, שותפות מגדלי חזירים, תביעה כספית על סך של 393,088 ש"ח, בגין היטלי ביוב, בהתאם לכמויות השפכים שמראה מונה השפכים שהותקן אצל הנתבעת, עבור החדשים אפריל עד ספטמבר 2006.
2. הנתבעת התגוננה מפני התביעה, כפרה בחוב הנטען והעלתה טענות הגנה שונות.
3. לאחר שהצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מפורטים, התקיימה בפני ביום 5.11.2012, ישיבת קדם משפט, בעקבותיה זומנו הצדדים לישיבה נוספת ליום 14.11.2012, אליה התייצבו גם נציגים מוסמכים מטעמם. התקיים בפני דיון קדם משפט ארוך, במהלכו הוצע לצדדים מתווה לסיום התיק ולאחר שנועצו עם ב"כ, הגיעו הצדדים לידי הסכמה לפיה, סכום החוב נשוא התביעה דנן מגיע בערכים נומינליים לסך של 82,000 ש"ח. בנוסף, סוכם כי ב"כ הצדדים יטענו בעל פה באשר לשאלה, האם יש להוסיף לסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית, אם לאו ובמדה וכן, באילו ערכים.
4. בהתאם להסכמותיהם, טענו ב"כ הצדדים טענותיהם בעל פה בנוגע לשאלה הנ"ל, במהלך ישיבה נוספת שנערכה בפני ביום 22.11.2002. התובע טען, כי יש לחייב את הנתבעת להוסיף על סכום הקרן החוב שבפשרה הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם - 1980. הנתבעת מצידה, טענה כי אין להוסיף על סכום קרן החוב הפרשי הצמדה וריבית. לחלופין, יש לחייבה בהפרשי הצמדה בלבד מיום הגשת התביעה ולחילופי חילופין, לחייבה בהפרשי הצמדה בלבד, מחדש נובמבר 2006 בלבד.
5. סמכותו של בית המשפט לפסוק הצמדה וריבית על סכום שנפסק, נקבעה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961. סעיף 2 לחוק קובע כי
"רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו". סעיף 3א(א) לחוק קובע כי
"במקום לפסוק ריבית רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או במקצתם".
6. ההצמדה והריבית אינן באות לענוש את מי שחב בחוב, אלא באות להבטיח, כי למרות חלוף העתים ושינויי ערך המטבע ישולם סכום, המשקף את ערכו של הסכום המקורי ביום התשלום בפועל. הקרן בלווית הצמדה אינה אלא אותו סכום, בו נתחייבה הנתבעת מעיקרה. להבדיל מחיוב בריבית, שמטרתו לפצות על השימוש בכספו של הנושה, החיוב בהפרשי ההצמדה אין בו לא הטלת עונש או קנס על החייב ולא מתן פרס לנושה. מטרתו להשיב לנושה את כספו לפי ערכו הריאלי. הריבית מאידך, באה לבטא את העובדה, שהכסף אשר לתשלומו היה התובע זכאי, עוכב בידי אחר במקום להיות ברשותו ובשליטתו (ע"א 330/78
המהפך אגודה שתופית בע"מ נגד פקיד השומה למס הכנסה, פ"ד לה(2) 499, ע"א 160/84
יהלומי פלנת בע"מ נגד דוד פינסקי, פ"ד מ(4) 372). דברים אלו נכונים אף לעניין חיוב בהפרשי הצמדה וריבית על תשלומי ארנונה (ראה למשל, עמ"נ 4219-08-09
תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נגד עיריית חיפה (10.6.2010).
עם זאת, ההחלטה בדבר הוספת הפרשי הצמדה וריבית, שיעורן והיקפן, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, הבוחן את כל עניין ועניין לאור נסיבותיו המיוחדות (ע"א 685/79
נאדרה חסן אטראש נגד עבלה מעלוף, פ"ד לו(1) 626). נפסק אמנם, כי רק במקרים יוצאים מן הכלל יימנע בית המשפט מלעשות שימוש מלא בסמכותו לצוות על הפרשי הצמדה (ע"א 543/79
לזר נגד פורצ'סטר בע"מ, פ"ד לו(1) 475). אולם, הוא רשאי לקבוע אחרת, בנסיבות המיוחדות שבפניו, כמו למשל, איחור יתר בהגשת התביעה (ראה בעניין זה, ע"א 685/79, לעיל וע"א 391/88
מנהל עיזבון המנוח פיכטנבוים נגד חיה זלישק, פ"ד מו(4) 311).
7. במהלך הדיון מיום 22.11.2012, הרחיבו הצדדים בטיעוניהם, אשר גלשו מטבע הדברים למחלוקת באשר לסכום החוב הנומינלי ועצם השאלה, האם הנתבעת חייבת בכלל בסכום זה. בסופו של דבר, הצדדים הגיע ליד פשרה, כל אחד משיקוליו הוא, בנוגע לקרן החוב והוסכם, כי הנתבעת חייבת לתובעת סך של 82,000 ש"ח ולכן, אין מקום לשוב ולהכריע מחדש במחלוקת לגופו של עניין, לצורך הכרעה בשאלת שערוך הסכום הנ"ל. מאידך, יש בתצהירים שהוגשו על ידי הצדדים, על נספחיהם, כמו גם טיעוניהם של ב"כ הצדדים בפני, כדי ללמד על מחלוקת אמיתית וכנה שנתגלעה בין הצדדים. אין מדובר כאן בנתבעת שהינה צרכן סרבן תשלום וניכר כי לא בקשה להתחמק מתשלום, אלא, מחלוקת אמיתית ועקרונית.
8. ככלל, יש להוסיף על הסכום אותו חייב הצרכן לרשות הפרשי הצמדה וכן, ריבית על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם - 1980, ששיעורה גבוה בהרבה משיעור הריבית על פי חוק ריבית והצמדה. אלא, שבנסיבות העניין, אני סבור כי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 3א(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה ויש לנהוג בדרך ביניים, אם כי אין לפטור את הנתבעת מתשלום ריבית והצמדה לחלוטין, שהרי התובעת זכתה ולו רק בחלק מתביעתה (מתווה הפשרה הוצע על ידי התובעת בתחילת הדרך, אם כי על פי בסיס חישוב ממוצעים שונה). בהתאם, יש לפסוק הפרשי הצמדה וכן, ריבית על פי חוק ריבית והצמדה (ולא על פי חוק הרשויות המקומיות), החל מחודש נובמבר 2006.
בין היתר, הנחו אותי השיקולים העיקריים הבאים: האחד - העובדה שנתגלעה מחלוקת אמיתית בין הצדדים, אשר ניכרת היטב במסמכים שצורפו לתצהירים, לרבות ההתכתבויות ביניהם. בעניין זה, יש להזכיר את טענה חזקה של הנתבעת, בעניין השוואת צריכת המים שלה ממקורות, לעומת כמויות מי השפכים, אשר לכאורה, לא נבדקה לעומק על ידי התובעת במועדים הרלבנטיים. השני - ישנו פער עצום בין סכום התביעה המקורי לבין סכום הפשרה. השלישי - הנתבעת שלמה לאורך כל הדרך את התשלומים השוטפים, כמו גם סכום גבוה בסך של 216,000 ש"ח, אשר לשיטתה, היה אמור לסיים את הפרשה. הרביעי - כבר ביום 10.4.2007, לאחר חלופת מכתבים ארוכה בין ב"כ הצדדים, הודיע ב"כ הנתבעת כי מרשתו חולקת על עמדת התובעת ולכן, אין מנוס מהכרעה על ידי בית המשפט. אמירה זו, סיימה למעשה, את הליכי המו"מ בין הצדדים, בניסיון להגיע לידי פיתרון מוסכם. במקום להגיש את תביעתה לבית המשפט מיד סמוך לאחר מכן, המתינה התובעת במשך 4 שנים נוספות עד לפנייתה לבית המשפט. אמנם, אין בכך כדי לאיין את התביעה אולם, השיהוי הניכר שבהגשתה, אינו יכול לפעול לרעת הנתבעת ולזכות את התובעת בהפרשי ריבית גבוהים על פי חוק הרשויות המקומיות, אשר למעשה, מכפילים את קרן החוב שבפשרה.
9. בהתאם להסכמת הצדדים, סכום החוב הנומינלי הינו 82,000 ש"ח. סכום זה עומד כיום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961, החל מיום 1.11.2006, על סך של
111,981 ש"ח.
10. לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של
111,981 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית, בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם - 1980, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לידי הצדדים.
ניתן היום, י"א כסלו תשע"ג, 25 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.