המשנה לנשיאה א' ריבלין:
הרקע לבקשה
1. המבקש נפגע בתאונה בעבודה ביום 30.3.1995 (להלן: התאונה הראשונה) בראשו וברגל שמאל ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 19%. מספר חודשים לאחר מכן, ביום 26.8.1996, נפגע המבקש בתאונה נוספת (להלן: התאונה השנייה), שארעה לו בימי עבודתו הראשונים במקום עבודה אחר, שבו הועסק כנגר על בסיס יומי. בתאונה השנייה נפגע המבקש בידו הימנית פגיעה משמעותית, ונקבעה לו בעטייה נכות צמיתה בשיעור של 46%.
היום עותר המבקש - במסגרת בקשת רשות הערעור שלפנינו - לפסוק רק בעניין אחד, הנוגע לשאלה אם ראוי היה שהמזיק בתאונה הראשונה (להלן: המזיק הראשון) יפצה אותו בגין הפסדי תגמולי המוסד לביטוח לאומי המשתלמים לו בעקבות התאונה השנייה. לטענתו, אלמלא אירעה התאונה הראשונה, היה שכרו, עובר לתאונה השנייה, גבוה יותר וממילא היה מקבל תגמולים גבוהים יותר מן המוסד לביטוח לאומי. אין מחלוקת שהנכות בגין התאונה השנייה היא נכות שונה מזו שנגרמה בתאונה הראשונה, ואין היא מאיינת אותה, כולה או חלקה. לאור האמור, ממילא אין תחולה במקרה זה להלכה שנקבעה בע"א 248/86 עיזבון חננשוילי נ' רותם בע"מ, פ"ד מה 2529 (1991) (להלן: עניין חננשוילי).
2. בית משפט השלום (כבוד השופטת ח' וינבאום וולצקי) קבע, לעניין הפסד גמלת המוסד לביטוח לאומי לאחר התאונה השנייה, כי מדובר בנזק רחוק שהמעבידה-הנתבעת (להלן: המשיבה) לא היתה צריכה לצפותו. בית המשפט ציין כי המבקש הוגבל כתוצאה מהתאונה הראשונה לעבודה משרדית בת ארבע שעות, והמשיבה לא היתה צריכה לצפות שהוא יפנה לעבודה פיזית ועוד בתחום שאינו מוכר לו, בנגריה. עוד צוין כי לאחר התאונה השנייה מצא המבקש עבודה בחברה אחרת, ושכרו בה גבוה באופן משמעותי מהשכר היומי שהיה צפוי להשתכר בעבודתו כנגר. מכאן שאף במומו הכפול, מצא המבקש עבודה מכניסה יותר. דבר זה - כך נקבע - מצביע שוב על ריחוק הנזק. לבסוף, קבע בית המשפט כי יש בפיצוי שנפסק למבקש בגין התאונה הראשונה כדי להחזיר את המצב לקדמותו, ולכך אחראית המשיבה. לאור האמור, לא פסק בית המשפט למבקש דבר בראש נזק זה.
3. שני הצדדים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. לענייננו רלבנטי ערעורו של המבקש, שהופנה בעיקרו כנגד הקביעה האמורה, לפיה ההפחתה בתקבולי המוסד לביטוח לאומי לאחר התאונה השנייה היתה בגדר נזק רחוק מדי, שאין לפסוק פיצוי בגינו. ערעור המבקש נדחה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' שטופמן, מ' דיסקין ור' בן יוסף) אישר את פסק דינו של בית משפט השלום וקבע כי המשיבה לא יכולה היתה לצפות כי המבקש יפנה לעבוד עבודה פיזית בנגריה, ובוודאי שלא היה זה מחובתה לחזות מראש כי המבקש יפגע שם פגיעה נוספת, ויפסקו לו תגמולי ביטוח נמוכים בהתאם לשכרו בנגריה. התאונה השנייה, כך נקבע, קטעה את הקשר הסיבתי בין הפגיעה הראשונה לבין הנזק שנגרם לעובד כתוצאה מקבלת תגמולי בטוח לאומי נמוכים בעקבות התאונה השנייה. בסיכומו של דבר נקבע כי מאחר שהמשיבה לא יכולה היתה לצפות את הפגיעה המאוחרת ומאחר שהנזק הנטען היה רחוק מהנזק שגרמה המשיבה ברשלנותה בתאונה הראשונה - הרי שאין לחייב את המשיבה בגין נזק זה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.
4. ייאמר מיד כי המבקש לא השכיל, באף לא אחת מן הערכאות, להציע תשתית ראייתית שיהיה בה כדי לאפשר בדיקה פרטנית של טענתו בדבר עצם ההפסד שהוא טוען לו, ובכלל זה נתונים בדבר שיעורי התגמולים בעקבות התאונה הראשונה, שיעורי התגמולים בעקבות התאונה השנייה, היחס ביניהם והשאלה אם הצטברותם יחד אינה מאיינת את ההפסד הנטען. עוד יצוין כי בכל מקרה בו נפסקים פיצויים בגין התאונה המאוחרת, עשויה תוצאת הקיזוז של התגמולים המופחתים לאיין כל הפסד שנגרם מעצם הפחתת התגמולים - אם נגרם. שאלה זו גם היא לא נבחנה בערכאות המבררות, כשם שלא הוכרעה לחלוטין הנפקות של היעדר פנייה של המבקש למוסד לביטוח לאומי מכוח סעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], לצורך התחשבות בנכותו הקודמת.
בכל אלה די כדי לדחות את הבקשה. עם זאת, אין לקבל את הבקשה גם לגופה, וזאת - מטעמים של ריחוק הנזק.
הסיבתיות המשפטית
5. כללי הקשר הסיבתי וכללי ריחוק הנזק מבטאים יחדיו את שני היבטיה של הסיבתיות המשפטית. הפסיקה כאן ובשיטות אחרות נמנעת תכופות משימוש במינוח עקבי - וראוי להעמיד את הדברים על מכון מינוחי אחיד.
כללי הקשר הסיבתי נוגעים לעצם קיומה של אחריות הנתבע כלפי הניזוק בגין תהליך גרימה נתון, ואילו כללי ריחוק הנזק קובעים את היקפה של אחריות זו, לאמור את תחום הנזקים המכוסים על ידי אותה אחריות (ישראל גלעד "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי - בחינה מחודשת" משפטים יד 15, 20 (1984) (להלן: גלעד); ישראל גלעד ואהוד גוטל "על הרחבת האחריות בנזיקין בהיבט הסיבתי - מבט ביקורתי" משפטים לד(2) 385, 396 (2003) (להלן: גלעד וגוטל); יצחק אנגלרד "על היקף האחריות והקשר הסיבתי בנזיקין" מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל 55 (בעריכת גד טדסקי, 1964).
6. בענייננו מתעוררת השאלה אם המשיבה, שנמצאה אחראית לנזקי המבקש בגין התאונה הראשונה, בשל שנתקיים קשר סיבתי משפטי בין התרשלותה לבין הנזק הראשוני (שבמקרה זה כולל את כלל נזקי התאונה הראשונה) - צריכה לפצות את המבקש גם בגין הנזק השני, המאוחר בזמן (להלן: הנזק המאוחר או הנזק השני) שנגרם לו לטענתו כתוצאה מהתאונה השנייה, וזאת בהנחה שיש קשר סיבתי עובדתי בין הנזק המאוחר לבין הנזק הראשוני.
נעמוד להלן על אבני הדרך ועל שלבי הבחינה הדרושים כאשר מדובר בהתנהגות עוולתית (אירוע ראשון); בנזק ראשוני המיוחס להתנהגות זו (באמצעות מבחני הקשר הסיבתי המשפטי); בהתרחשות אירוע מובחן נוסף; בקיומו של נזק מאוחר (נזק שני) שנגרם כתוצאה מאירוע זה (וקשור בקשר סיבתי עובדתי לנזק הראשוני); ובשאלת ייחוסו של הנזק השני לאירוע הראשון (ההתנהגות העוולתית שבגינה הוגשה התביעה) באמצעות מבחני ריחוק הנזק.
מבחני הקשר הסיבתי המשפטי
7. במקרה של התנהגות עוולתית הגורמת לנזק, נקבעת האחריות לנזק זה (הנזק הראשוני) בכפוף למבחני הקשר הסיבתי המשפטי. במרוצת השנים נעשה בפסיקה בישראל, בעקבות המשפט המקובל, שימוש בשלושה מבחני סיבתיות משפטית: "מבחן הסיכון" - הבוחן "אם נזק הגוף שנגרם לניזוק הוא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק. 'השאלה היא, מהו הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, ומשנקבע 'מתחם של סיכון' כל תוצאה מזיקה, הנופלת לתוך אותו מתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש' (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 146 (1982)" (ע"א 6000/93 קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ (3) 661 (1996) (להלן: עניין קוואסמה)); "מבחן הצפיות" - הבודק אם המעוול צריך היה לצפות כי כתוצאה ממעשהו ייגרם נזק; ו"מבחן השכל ישר" - שעשוי לשמש מבחן אמורפי מדי, עד שהקפידו לראותו כמבחן נגטיבי, השולל סיבתיות במקרים שבהם ההתנהגות העוולתית לא הגדילה את הסיכון לגרימת הנזק, במקרים בהם ההתרמות הסיבתית היא מקרית, או כשקיים גורם דומיננטי אחר לנזק, כמו מאורע טבע נדיר או אשם מכריע של הניזוק או של צד שלישי. פן זה של מבחן השכל הישר מוצא, כך נראה, ביטוי בהוראת סעיפים 64(1) ו-64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) (גלעד וגוטל, 395; ע"א 2028/99 פאר נ' חברה לבניין סילובט (1964) בע"מ, פ"ד נה (3) 493 (2001)).
8. מקובל להחיל, לעניין הקשר הסיבתי שבין ההתנהגות העוולתית הרשלנית לבין הנזק הראשוני, את מבחן הצפיות על עוולת הרשלנות, ואילו מבחן הסיכון מוחל על הסדרי האחריות החמורה והמוחלטת. בפועל עשויה הבחנה זו לחטוא להגדרת מבחן הסיכון. כבר בע"א 23/61 סימון נ' מנשה, פ"ד יז (1) 449, 465 (1963) עמד ממלא מקום הנשיא (כתוארו אז) אגרנט על כך שמבחן הסיכון "אינו אלא פירוש יותר רחב - ואם תמצי לומר: הכללה - של מבחן 'הצפיות הסבירה'" (וראו גם ע"א 8199/01 עזבון המנוח מירו ז"ל נ' מירו, פ"ד נז (2) 785, 791 (2003); עניין פאר הנ"ל). וביתר דיוק: מבחן הסיכון עשוי שייתפס כמבחן מסגרת, מבחן כללי המשקף את מהותה של הסיבתיות המשפטית, מבחן שיש לו פנים אחדות ומשתנות. מבחן הסיכון, בוחן, במבט לאחור, אם הנזק שנגרם מהווה התממשות של הסיכון או הסיכונים שהפכו מראש את ההתנהגות לעוולתית. מבחן הסיכון הוא איפוא מבחן של סינון המבקש להבטיח כי האחריות המוטלת בדיעבד, מתיישבת עם ההיגיון והתכלית ששימשו מראש לראיית ההתנהגות כהתנהגות עוולתית. המסגרת של מבחן הסיכון מתמלאת תוכן מכוח ההסדר המשפטי הרלבנטי. מקום בו מדובר בעוולת הרשלנות - הסיכונים העוולתיים הם הסיכונים הצפויים, שאינם סבירים. האחריות החמורה, לעומת זאת, עשויה להיות מוטלת גם על סיכונים סבירים ובלתי-צפויים. תוכנו של הסיכון נקבע לפי ההסדר המגדיר את הסיכון העוולתי. השאלה היא שאלת הפרשנות של מטרת ההסדר החוקי - מהם הסיכונים שבגינם ביקש ההסדר החוקי להטיל אחריות. מבחן הצפיות נתפס, במסגרת המינוח הזה, כנגזרת קונקרטית של מבחן הסיכון, כלומר: כיישומו הספציפי של מבחן הסיכון על עוולת הרשלנות (גלעד וגוטל, 396). ואכן, מבחן הסיכון אומץ כמבחן כללי בסעיף 366 להצעת התזכיר לחוק דיני הממונות. בסעיף זה, המפרט את מרכיבי האחריות בנזיקין, נקבע, בס"ק (ב) כי "יראו התנהגות עוולתית כגורמת נזק אם נתקיימו לגביה כל אלה: ... (2) סוג התהליך של גרימת הנזק וסוג הנזק היו בתחום הסיכון שמפניו באה העוולה להגן" [הדגשות הוספו - א' ר']. גם טיוטת הריסטייטמנט האמריקני השלישי, העוסק בעקרונות הכלליים של הפיצוי בנזיקין בשל נזקים פיזיים (
Restatement (Third) of Torts: Liability for Physical Harm
§
29 (Proposed Final Draft No. 1, 2005). בוחרת בסעיף 29, לאמץ, לעניין היקף האחריות, את מבחן הסיכון ומורה כי: "An actor's liability is limited to those physical harms that result from the risks that made the actor's conduct tortious" (ראו: ישראל גלעד "הערות להסדרי הנזיקין בקודקס - אחריות ותרופות" משפטים לו (3) 761, 770-771 (2006)).
9. יישומו של מבחן הסיבתיות בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), הביא להסכמה בפסיקה כי מבחן הצפיות אינו מתאים לקביעת הקשר הסיבתי-משפטי הראשוני באותו חוק, שכן "מבחן זה מבוסס על אשמה ואילו חוק הפיצויים "אינו חושב במונחים של אשמה וחפות" (ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844, 863-862 (1988)). תחתיו הוחל, לעניין חוק הפיצויים, מבחן הסיכון. בנוסח החדש של חוק הפיצויים - לאחר התיקון משנת 1990 - לבש מבחן הסיכון פנים משתנות ונקבע כי זהו מבחן אשר נותן מחד גיסא "ביטוי לעקרון הסיכון שאותו מבטאים המבחנים השונים", ומאידך גיסא הוא "גמיש דיו כדי לבטא מבחני סיכון שונים על פי מהות הפעילות ברכב, שהחוק רואה אותה כ'תאונת דרכים'" (עניין קואסמה הנ"ל, בעמ' 670, ע"א 7481/00 פטאפטה נ' אבו עבד, פ"ד נו (3) 707, 717 (2002). לעניין מבחן הסיכון ראו גם ע"א 804/80
Siddar tanker corporation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט (1) 393 (1985)).
המבחן הסיבתי הדומיננטי בחוק הפיצויים כיום הוא מבחן הסיכון התחבורתי. כזהו המבחן המוצע בהגדרה הבסיסית של התאונה בסעיף 1 לחוק, לפיה "תאונת דרכים" היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"; כך גם לעניין החזקה המרבה של חניה במקום שמסוכן לחנות בו, אך לא כך לגבי החזקה המרבה של ניצול הכוח המיכני של הרכב לייעודו הלא תחבורתי.
ריחוק הנזק