פסק-דין בתיק פש"ר 2825-08-09 - פסקדין

בפניי בקשה של חייבת (להלן: "החייבת") להכריזה פושטת רגל.

החייבת ילידת 1952, גרושה ואם ל-4 ילדים משתי מערכות נישואין, גרה בדירה שכורה בחיפה.

ביום 3.2.10 ניתן צו כינוס לנכסי החייבת על פי בקשתה, בגין חובות מוצהרים בסך 4,365,000 ש"ח
ל-60 נושים.

על החייבת הושת תשלום חודשי בסך 500 ש"ח.

החייבת לא הציעה הצעת הסדר נושים לסילוק חובותיה.

טענות הצדדים:

החייבת בבקשה למתן צו כינוס והכרזתה פושטת רגל, הצהירה כי רוב חובותיה נובעים ממעשי נוכלות ורמיה של גרושה, מר ליאון בן מרגי (להלן: "הגרוש"). בבקשה עותרת להכריזה פושטת רגל בציינה מצוקה רבה אליה נקלעה, אשר לולא ילדיה היתה מביאה אותה לשים קץ לחייה.

המנהל המיוחד חקר את החייבת והתרשם כי ניתנה על ידה עדות מהימנה מדם ליבה, כלשונו, וכי היא דוברת אמת בטענתה כי חובותיה נוצרו בתום לב, נוכח מעללי גרושה.

המנהל המיוחד היה ער לקשיים שבגרסת החייבת בנסיבות בהן לא תמכה טענותיה באסמכתאות דווקניות להתנהלותה ארוכת שנים (כ-10 שנים) אך נמלך בדעתו כשהציגה החייבת אישורים על תלונותיה במשטרה כנגד בעלה, ותצהירים של בנה ובתם המשותפת כנגד גרושה על מעשי מרמה שבוצעו גם נגדם.

כמו כן מציין המנהל המיוחד את אדישות הנושים, אשר לא מתעניינים בהליך, ובעניין זה אוסיף כי העדרם של אלה בהליך, משליך גם על גרסת החייבת שנותרת בעינה, בהעדר גרסה סותרת לדבריה.

הכונ"ר מתנגד לבקשה בסוברו כי אין במסמכים שהציגה החייבת מהמשטרה כדי להשלים את החוסר הראייתי ולהפיג את התמיהות העולות מן העובדה כי בתקופה ארוכה במשך כ-10 שנים, נתנה החייבת לגרושה להתנהל בחשבונה וליצור חובות רבים.

הפן הנורמטיבי:

סעיף 18ה' לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") קובע, כהאי לישנא:

"(א)   בית המשפט יחליט, בתום הדיון בבקשת פשיטת הרגל ולאחר שהוגשה לו חוות דעת הכונס הרשמי, אחת מאלה:

(1)     להכריז בצו שהחייב הוא פושט רגל כאמור בסעיף 42;

(2)     לדחות את הבקשה, אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, או כי החייב יכול לפרוע את חובותיו..."

השאלה העיקרית העומדת בפני בית המשפט בדונו בבקשת חייב להכריזו פושט רגל, היא האם נהג החייב בתום לב בעת יצירת חובותיו, עובר להליכי פשיטת הרגל ובמהלכם. בהעדר תום לב, אין החייב זכאי לחסות בצל המטריה של הפקודה (שלמה לוין ואשר גרוניס, "פשיטת רגל", מהדורה שלישית, בעמ' 173; כן ראה ע"א 5503/92 עדה קירצמן ואח' נ' הכנ"ר, פד"י מט(1) עמ' 749 ועמ' 756).

שאלת תום ליבו של החייב נבחנת בשתי תקופות שונות, האחת לפני הגשת הבקשה, בעת יצירת החובות, והשנייה, לאחר הגשתה, לרבות לאחר מתן צו הכינוס.