פסק-דין בתיק עת"א 50359-05-12

העותר נדון בעת שהיה כבן 16.5 בגין ביצוע עבירת רצח בכוונה תחילה, לאחר שבתאריך 14.7.89 קשר קשר עם אחר להמית, על רקע לאומני, קבלן יהודי בשם זלמן שליין ז"ל. השניים הצטיידו בסכינים ודקרו את המנוח למוות. בגזר הדין צוין כי המנוח היה בן 64 בעת שנרצח, וכי העותר וחברו, ביקרו בביתו זמן קצר לפני הרצח ואף ביקשו וקיבלו ממנו מים ושתייה. העותר נדון, לאחר ערעור בבית המשפט העליון, ל-25 שנות מאסר. תוך כדי ביצוע המאסר, נדון המערער פעם נוספת בגין ניסיון לבריחה מהכלא.

מאז נדון המערער כאמור, הוא הגיש מפעם לפעם עתירות לשחרור מוקדם. העתירה הראשונה הוגשה בשנת 2006 ולאחר שזו נדחתה, שב והגיש עתירות נוספות. העתירה האחרונה נדונה בפני וועדת השחרורים ביום 30.4.2012 כדיון חוזר ולאחר שגם הפעם הושב ריקם, הוגשה העתירה שבפנינו.

גם בפני הוועדה וגם בפנינו, שב העותר ומעלה אותן טענות שנשקלו בעבר ונדחו על ידי הערכאות השונות. הטענה העיקרית שהעלה העותר, עניינה חלוף הזמן מאז העתירה הראשונה שהוגשה כאמור בשנת 2006. עניין זה יכול היה להיות רלוונטי, לו אכן הייתה אינדיקציה לכך שהעותר שינה את דרכיו, אולם לאור המידע שהוגש לוועדה - הן המידע מהשב"ס (שלא הוגש לעיוננו, אך ניתן ללמוד עליו מהחלטת הוועדה) והן המידע מהשב"כ (מידע מעודכן גם לאחר העתירות הקודמות), מלמד כי העותר לא שינה את דרכיו.

בנסיבות אלה, כל יתר השיקולים אליהם הפנה העותר ואשר נדחו לגופן, לא היה מקום לשוב ולדון בהם בשנית.

וועדת השחרורים סברה שמדובר באסיר שאינו ראוי לשחרור על תנאי, שכן שחרורו עלול לסכן את הציבור, ולא מצאנו כי יש מקום להתערב בהחלטה זו. הביקורת השיפוטית על החלטות של וועדת השחרורים מוגבלת, מעצם טיבה, לתקיפת סבירותה של החלטת הוועדה, וכאשר בית המשפט איננו מחליף את שיקול דעת הוועדה בשיקול דעתו.

בנסיבות אלה, לא מצאנו כל ממש בעתירה, והיא נדחית.

<#2#>

ניתן והודע היום ז' תמוז תשע"ב, 27/06/2012 במעמד הנוכחים.