פסק-דין בתיק עת"א 32116-04-12

העותר מרצה 15 חודשי מאסר בגין התפרצויות לדירות וגניבות מתוכם שביצע במהלך השנים 2000-2005, נושא תיק פלילי 672/09 (בית משפט שלום באשקלון), אשר עונש מאסר של 30 חודש הופחת לעונש מאסר של 15 חודש בע"פ 39586-05-11 (בית משפט מחוזי באר-שבע) והוא מלין על החלטת המשיבה 1 (להלן: " הוועדה"), שלא לשחרר אותו על תנאי, כאשר הטענה העיקרית היא שהוועדה הסתמכה על חומרת התנהגותו של העותר בעבירות נושא גזר הדין ולא התייחסה לדברים שנקבעו בפסק הדין בערעור הנ"ל, אשר גרמו לקיצור תקופת המאסר בצורה משמעותית.

ב"כ העותר טוענת בכתב העתירה ובטיעוניה בפנינו, כי הוועדה התעלמה מכך שהדיונים בפניה (במותבים אחרים), נדחו פעמיים על מנת שהעותר יציג תוכנית טיפולית של רש"א, אשר בסופו של יום הוצגה בפניה ויש בה כדי לאיין את מסוכנותו של העותר.

כמו כן, טוענת ב"כ העותר, כי הוועדה התעלמה מהליך טיפולי ארוך טווח שעבר העותר בהצלחה בכל הקשור לגמילה מסמים, עובר למתן גזר הדין ע"י בית משפט השלום, דבר שגרם לקיצור עונשו של העותר.

ב"כ העותר טוענת כי אין לזקוף לחובת העותר את אי התייצבותו לדיונים בפני בית משפט קמא, שכן נתון זה היה גם בפני בית המשפט המחוזי, אשר למרות זאת הקל בצורה משמעותית בעונשו של העותר.

לטענת ב"כ העותר, הוועדה שגתה כאשר קבעה שיש מסוכנות בהתנהגותו של העותר אם ישוחרר על תנאי, שכן מאז ההליך הטיפולי הוא חידש את הקשר עם בתו ולא משתמש בסמים.

ב"כ המשיב 2 מתנגדת לשחרורו המוקדם של העותר, ומצביעה על כך שבעבר הוא שוחרר פעמיים על תנאי, לרבות פעם אחת בתוכנית טיפולית פרטית, אך הוא הפסיק את הטיפול ורישיון האסיר שלו הופקע. בעניין זה משיבה ב"כ העותר, כי מדובר באירועים שקרו בשנים 1996 ו- 1998, ומאז שנת 2005 לא עבר העותר עבירות.

כמו כן, מצביעה ב"כ המשיב 2 על כך שהעותר לא התייצב לדיונים בפני בית משפט השלום, דבר שגרם להתמשכות ההליכים בקשר לעבירות נושא מאסרו ועל כך שבמאסר קודם הוא לא חזר בזמן מחופשה.

באשר לטענת ההסתמכות שמעלה ב"כ העותר, טוענת ב"כ המשיב 2, כי הוועדות שדחו את הדיונים על מנת לקבל תוכנית רש"א הבהירו במפורש בהחלטותיהן כי אין הדבר משמש הבעת עמדה בכל הקשור לבקשה גופה.

עיון בגזר הדין של בית משפט קמא מעלה, כי הוא לא התייחס רק למסוכנותו של העותר לרכוש הזולת כפי שעולה מהעבירות נושא מאסרו, כמו גם להתנהגותו של העותר בבית משפט השלום לאחר מתן גזר הדין, אלא התייחס לעובדה כי במאסר קודם לא חזר מחופשה בזמן ולא התייצב לדיונים בבית משפט השלום במשך מספר שנים, עד שנעצר ע"י המשטרה.

לאור האמור, מוצדקת מסקנת הוועדה שלא ניתן לתת אמון בעותר אם ישוחרר על תנאי, מה גם שהוא שוחרר על תנאי בעבר משני מאסרים, אמנם מלפני מספר שנים, כאשר ממאסרו השני הוא שוחרר בתנאי תוכנית טיפולית אך הוא לא התמיד בתוכנית הטיפולית והוועדה נאלצה להפקיע את רישיון האסיר שלו.

מכל האמור לעיל עולה כי החלטת הוועדה אינה חורגת ממתחם הסבירות, ומתחשבת במידה הראויה בכל השיקולים אשר מן הראוי היה להתחשב בהם לצורך הדיון בבקשה והחלטתה איננה ראויה להתערבות של ערכאה שיפוטית (ר' לאחרונה סעיף 32 לפסק דינו של כב' השופט מלצר, בבג"צ 6067/11 ו- 6096/11, הפצ"ר ואח' נ' הוועדה הצבאית לעיון בעונש ואח', ניתן ביום 2.2.12).

אנו דוחים את העתירה.

<#2#>

ניתן והודע היום א' סיון תשע"ב, 22/05/2012 במעמד ב"כ הצדדים והעותר.