פסק-דין בתיק עפ 71625/03

השופטת י' שיצר :

עיקרי העובדות

1.         אריה דבלה (להלן: " המערער") ודניאל מיכאל (להלן: " המשיב") עבדו כעצמאיים בליטוש יהלומים במפעל עיבוד וליטוש יהלומים. המערער הגיש כנגד המשיב קובלנה פלילית, לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: " חוק איסור לשון הרע").

בקובלנה נטען, כי בבוקרו של יום 03.01.01, מיד עם כניסתו של המערער למפעל, קידם המשיב את פניו, ובנוכחות אחרים, שהיו נוכחים במקום, אמר לו: " תביא לי את ה-2700 ש"ח שגנבת לי, ואם לא תביא לי תוך רבע שעה, אני פונה למשטרה".

בין הצדדים התפתח דין ודברים. המערער הכחיש את דברי המשיב, נשבע כי לא גנב את כספו ואף הציע לו כי ילך לבדיקת פוליגרף, אולם המשיב סרב. כעבור רבע שעה הגיש המשיב תלונה במשטרה. עם שובו המשיך המשיב לספר לעובדי המלטשה כי המערער גנב לו כסף.

עוד נטען, כי המשיב הסית עובדים אחרים לדרוש מבעל המלטשה לסלק את המערער מהמלטשה, ולצורך ביצוע המזימה הסית עובדים אחרים לא לשלם את דמי השכירות לבעל המקום, עד שזה יסלק את המערער מהמקום.

בית המשפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופטת נ' רביב), זיכה את המשיב מן העבירה שיוחסה לו.

על כך נסב הערעור שבפנינו.

ממצאי בית משפט קמא

2.         בית משפט קמא קבע כי הדברים שהמשיב אמר על המערער אכן מהווים לשון הרע, וכי המשיב פרסם את דבר לשון הרע לשני אנשים, זולת המערער.

יחד עם זאת נקבע, כי המערער לא הוכיח את היסוד של "בכוונה לפגוע", אשר נדרש בסעיף 6.

בית משפט קמא הסיק שהמשיב לא בדה מלבו את העלמות הכסף, ולאור השתלשלות העניינים ערב קודם לכן (שלא נסתרו) היה רקע לחשדו. מסקנתו של בית משפט קמא היתה, כי הדבר שהמשיב ביקש להשיג, בראש ובראשונה, הוא להחזיר לעצמו את כספו.

אשר על כן, קבע בית משפט קמא כי לא הוכחו היסודות המהווים את עבירת פרסום לשון הרע.

הערעור

3.         טענתו המרכזית של המערער היא כי שגה בית משפט קמא בכך שהתעלם מהחזקה של "הנחת הכוונה", הקובעת כי " אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו וחפץ בהן", והתעלם גם מפסיקת בית המשפט העליון בנושא. לשיטתו, עשה המשיב בדבריו ובפעולותיו את כל הדברים האפשריים המוכיחים זדון וכוונה לתוצאה הטבעית של מעשיו.

לחיזוק טענתו וכפן נוסף שלה, ציין המערער כי המשיב לא הצליח להצביע על רצון אחר לפרסום שעשה, שאינו התוצאה הפוגעת שעמדה ביסוד התנהגותו.

בנוסף, טען המערער כי שגה בית משפט קמא כאשר ביסס את מסקנתו כי לא הוכח היסוד של "בכוונה לפגוע", על העדר סכסוך, או מניע קודם לפגוע בו. 

כן נטען, כי שגה בית משפט קמא משהקל ראש בסירובו של המשיב להצעת המערער להבדק בפוליגרף.

טענות המשיב

4.         לשיטת המשיב, הכוונה הנדרשת בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע היא כוונה סובייקטיבית של המשיב. בענייננו, לא הוכח הרכיב של "בכוונה לפגוע". לטענתו, ביסוד התנהגותו של המשיב לא עמדה הכוונה לפגוע במערער, אלא להשיב לעצמו את כספו, מוקדם ככל הניתן.

אשר לבדיקת הפוליגרף, נטען כי  המשיב דחה את הצעת המערער להבדק בפוליגרף, שלא מתוך כוונת זדון, אלא מתוך שכנוע פנימי עמוק באשמו של המערער ובשל צוק העתים בו היה נתון.