כב' השופטת אסתר הלמן
:
1. המשיב הועמד לדין בבית המשפט השלום בנצרת (ת.פ. 1071/04) בעבירות של תקיפת קטין בידי אחראי וגרם חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן:"
חוק העונשין"), ועבירה של שימוש לרעה בכוח משרתי, עבירה לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין.
2. ביום 20.1.05, לאחר שנשמעה עדותם של חלק מעדי התביעה, לרבות עדותו של המתלונן, חזר בו המשיב מכפירתו והודה בעובדות כתב האישום המתוקן, ובביצוע העבירות שיוחסו לו כמפורט לעיל.
על סמך הודאתו, קבע בית המשפט כי המשיב ביצע את העבירות, אך נמנע מהרשעתו, עד לקבלת תסקיר שרות המבחן.
3. בסופו של דבר, לאחר קבלת התסקיר, ולאור טיעוני הצדדים, החליט בית המשפט קמא (כב' הנשיא ת. כתילי) להמנע מהרשעתו של המשיב, כהמלצת שרות המבחן, והטיל עליו צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 400 שעות.
4. המדינה מערערת בפנינו על אי ההרשעה ועל קולת העונש.
5. המשיב שימש בתקופה הרלבנטית לכתב האישום כסגן מנהל בית ספר בנצרת. בתפקידו זה, וכאשר פגש את המתלונן, תלמיד כיתה ד', בן 10, בחצר בית הספר, נהג להעליבו בשל אוזניו הגדולות.
ביום 2.3.02 הגיע דודו של המתלונן לבית הספר למטרה כלשהיא, והחליט באותה ההזדמנות לפנות להנהלת בית הספר על מנת לברר את התנהגות המשיב כלפי המתלונן. הדוד לא הכיר את המשיב, למעט בשמו, ולכן פנה אליו, בסוברו כי הוא פונה למנהל בית הספר, ושטח בפניו את התלונה, מבלי שהמשיב יידע אותו כי הוא עצמו נושא השיחה.
מיד לאחר השיחה נכנס המשיב אל הכיתה בה למד המתלונן ובמהלך שיעור, הורה למתלונן לקום ממקומו ולגשת ללוח. בהיות המתלונן בקדמת הכיתה, תקף אותו המשיב, היכה אותו בשתי סטירות על ידיו של המתלונן, שבאמצעותן סוכך על פניו, וכתוצאה מכך נתקל ראשו של המתלונן בלוח הכיתה.
כתוצאה ממעשיו של המשיב חש המתלונן בסחרחורות וכאבים באוזניו, נגרמה לו נפיחות בראשו והוא אף הקיא, ובהמשך היום הובא לבית החולים.
6. המערערת מדגישה את חומרת מעשיו של המשיב, אשר בוצעו לטענתה, על רקע נקמה במתלונן, לאחר שזה התלונן כנגדו על התנהגותו, והכל תוך שימוש לרעה בכוח משרתו.
לטענת המערערת, לא מדובר במקרה העונה על הקריטריונים המצדיקים המנעות מהרשעה, שכן מהיות המשיב סגן מנהל, מורה ומחנך בבית הספר - הוא אמור היה להוות דוגמא למורים האחרים ולתלמידים.
אי ההרשעה במקרה זה - מהווה, על פי הנטען, מסר שלילי כי אלימות ניתנת למחילה ללא עונש.
המערערת מפנה לפסיקה, לפיה הטלת של"צ ללא הרשעה מיועדת לעבירות קלות ופחותות ערך, וטוענת כי איננה יאה לאנשי ציבור או אחרים שלהם מעמד בחברה ומעשיהם עלולים להיות דוגמא לאחרים.
עוד לשיטתה, מדובר בעבירה שיש עימה קלון, לפי הלכת בית המשפט העליון, קל וחומר שאין מקום להמנע מהרשעת העובר עליה.
המערערת מוסיפה וטוענת כי נסיבותיו האישיות של המשיב לא הצדיקו המנעות מהרשעה, המלצת שרות המבחן להמנע מהרשעה איננה מבטאת את האיזון הראוי בין כלל השיקולים ופוגעת באינטרס הציבורי, מה גם שהמשיב קיבל אחריות חלקית בלבד למעשיו.
7. באת כוחו של המשיב, סומכת ידה על פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר לטענתה, שקל ואיזן בין השיקולים לקולא ולחומרא. לטענתה, לא נפל כל פגם בגזר הדין המצדיק התערבות ערכאת הערעור, אשר אין דרכה להתערב בשיקולי הענישה.
המשיב טוען כי אין לייחס לו מניע של נקמה, דבר אשר לא יוחס לו בכתב האישום והוא לא הודה בו.
באת כח המשיב מפנה לתסקיר שרות המבחן, ובפרט לכך שהרשעה עלולה להשפיע באופן שלילי על עתידו האישי והמקצועי של המשיב.
