פסק-דין בתיק עפ 1179/05

כב' השופטת אסתר הלמן:

במסגרת כתב אישום שהוגש כנגד המשיבים בת.פ. 600/04 (בית משפט השלום בקצרין) נטען כי ביום 19.9.03, סמוך לשעה 08:15, בהר גרשום, עסקו המשיבים בציד צבאיים ארץ ישראליים, שהם חיות בר מוגנות, באמצעות רובי ציד. הם נצפו כשהם יורים ברובי הציד הנ"ל לעבר מספר צבאים שהיו במקום, כל זאת מבלי שהיה בידיהם היתר כדין.

לאחר שמיעת ראיות הרשיע בית המשפט קמא (כב' השופטת ב. סמסון) את המשיבים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, ציד חית בר מוגנת בניגוד לסעיף 2 ו - 4(ב) לחוק הגנת חיות הבר, תשט"ו - 1955 (להלן: " החוק")  ופגיעה בערך טבע מוגן, בניגוד לסעיפים 33(ג) ו - 57(א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הלאום (איסור פגיעה בערכי  טבע מוגנים) התשמ"ד - 1983.

על כל אחד מן המשיבים הוטל קנס של 7,000 ש"ח והתחייבות כספית בסך 7,000 ש"ח להימנע מלעבור על העבירות בהן הורשעו.

בית המשפט לא נעתר לבקשת המאשימה לחלט את רובי הציד של המשיבים.

על פסק הדין הוגשו שני ערעורים.

ערעור המדינה על אי חילוט הרובים, ומנגד - ערעור המשיבים על הרשעתם בדין ועל חומרת העונשים שנגזרו עליהם.

עיון בהכרעת הדין מעלה כי היא מבוססת על עדותו של דני וקסלר, חקלאי מיסוד המעלה, עדויות פקחי הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים (להלן:"הרשות"): משה גלילי, עופר יעקב ועמיצור בולדו, ועדותו של חוקר הרשות - יאיר שרון.

בית משפט קמא נתן אמון בעדויות אלו והעדיפן על פני גרסאות המשיבים, בקובעו כי עדותו של מר גלילי, יחד עם כלל הראיות הנסיבתיות, הוכיחו במידה הדרושה את ביצוע העבירות שיוחסו למשיבים.

כל השגותיהם של המשיבים בפנינו מכוונות כלפי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט דלמטה, ובפרט קביעותיו בעניין מהימנות העדים.

בעניין זה הלכה ידועה היא, כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, קל וחומר בהתרשמות מן העדים ובקביעת מהימנותם, אלא במקרים חריגים שבהם נתקבלה גרסה עובדתית שאיננה מתקבלת על הדעת. לעניין זה לא די בכך שהמערער מצביע על תמיהות או סתירות בעדויות (ראה ע"פ 7595/03 - פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2), 3378 וע"פ 1258/03 - פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 3557).

לא מצאתי טעם כלשהוא המצדיק התערבותינו בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, המעוגנים היטב בראיות שהונחו בפניו.

יש לציין כי המחלוקת העובדתית שעמדה בפני בית המשפט דלמטא הייתה מצומצמת.

המשיבים לא הכחישו את העובדה שהגיעו לאיזור במטרה לצוד. לטענתם התכוונו לצוד יוני בר, ברישיון וכדין. עוד טענו המשיבים כי הגיעו לאיזור כשעתיים לפני שנתפסו, במהלכן ירו לכוון יוני הבר. המשיבים גם אישרו שהבחינו בצבאים בורחים מהאיזור בו שהו ולטענתם אלה ברחו  בעקבות הירי.

המחלוקת העיקרית נסובה אודות מטרת הציד, האם עסקו המשיבים בציד חוקי של יוני בר או שמא בציד צבאים שלא כדין, כגרסת המאשימה.

על מעשיהם של המשיבים בשטח הובאו מספר עדויות. העד משה גלילי העיד כי צפה במשיבים ממרחק באמצעות משקפת גדולה והבחין בהם כשהם הולכים בין השיחים ובידיהם רובים, שהתבררו מאוחר יותר כרובי ציד. גלילי הבחין ביוני בר ותורים מתעופפים בשטח בו פסעו המשיבים מבלי שנורתה לכיוונם ולו יריה אחת, והדבר עורר את חשדו.

מאוחר יותר הבחין בצבאים הקופצים מן השיחים סמוך למקום הימצאם של המשיבים וראה את המשיבים מרימים את רוביהם לגובה הכתפיים, מכוונים לעבר הצבאים ויורים לכוונם.

גלילי מתאר עוד בדו"ח (ת/2) אשר הוגש בהסכמה כעדות ראשית, כיצד לאחר הירי התרכזו המשיבים למקום אחד  והחלו ללכת בעקבות הצבאים כשהם מחפשים דבר מה על הרצפה.

דני וקסלר העיד אף הוא כי הבחין בשלושה מבוגרים ונער מחפשים דבר מה בין הסלעים והשיחים ועל אף שסביבם היו יונים ותורים לא הבחין במשיבים יורים לעברם.