פסק-דין בתיק עפ 1088/06

בפני ערעור וערעור שכנגד המופנים כנגד גזר דינו של בימ"ש השלום בחיפה, כב' השופט כ. סעב (להלן: "בימ"ש קמא"), אשר ניתן בת.פ. 3338/03 בעניין הרשעתם של סונול ואלשייך בעבירות על חוק התכנון והבניה.

למען הסדר יצוין הרקע הדיוני והמהותי לערעור שבפני. כנגד המשיבים בע"פ 1088/06 והמערערים בע"פ 1111/06 הוגש כתב אישום אשר ייחס להם עבירות של בניה ללא היתר ושימוש בתחנת דלק שנבנתה ללא היתר, עבירות לפי סעיף 145, 156(א), 204(א) (ג), 205, 208, 218, 219 ו- 221 לחוק התכנון והבניה. ביום 7.2.05 ניתנה הכרעת דין על ידי בימ"ש קמא אשר הורה לזכות את סונול ואלשייך הנ"ל מהעבירות שיוחסו להם. על הכרעת דין זו הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה, ע"פ 295/05. ביום 3.7.05 ניתן פסק הדין בערעור בהרכב השופטים ש. ברלינר, י. גריל ו- ר. סוקול, אשר הורו לקבל את הערעור ולהרשיע את אלשייך וסונול בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

התיק הוחזר לבימ"ש קמא לגזירת העונש וביום 15.6.06 נגזר הדין. בימ"ש קמא גזר על אלשייך קנס כספי בסך 10,000 ש"ח ועל חברת סונול קנס כספי בסך 50,000 ש"ח. עוד חוייבו שני הנאשמים הנ"ל לחתום על התחייבות כספית על סך 50,000 ש"ח להמנע מעבירה ובנוסף הורה ביהמ"ש על הריסת הבניה הבלתי חוקית, תחנת דלק וזאת בתוך 18 חודשים.

המאשימה מערערת על קולת העונש מאחר ולטענתה נגזר קנס כספי שאינו מבטא את חומרת העבירה שעניינה בניית תחנת דלק ושימוש בה ללא היתר תקופה ממושכת. עוד טוענת המאשימה בערעורה כי לא היה מקום לעכב את ביצוע צו ההריסה לתקופה של 18 חודשים.

אלשייך וסונול הודיעו לביהמ"ש כי הם שמרו על זכותם להגיש בקשה למתן רשות לערער על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע"פ 295/05 (זאת מאחר ולא ניתן היה לדון בבקשת רשות ערעור קודם שיגזר הדין בבימ"ש השלום וימוצו הליכי הערעור בבימ"ש זה). בכל הנוגע לעונש שנגזר הבהיר בא כוחם של אלשייך וסונול כי אינו חולק על הקנס שנגזר ואולם סבור הוא כי בנסיבות כפי שפורטו בגזר הדין, וכפי שגם פורטו בהרחבה בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, לא היה מקום להורות על צו הריסה. לעניין זה טוען הוא כי קיימת התנגשות וסתירה בין ההליכים המנהליים וההליכים הפליליים המתנהלים על פי חוק התכנון והבניה. לטענתו לא ניתן היה להורות על הריסה של התחנה במסגרת הליך מנהלי של ביטול היתר, וזאת בשים לב להוראות סעיף 215 ו- 216 לחוק התכנון והבניה ובנסיבות אלו סבור בימ"ש כי השימוש בהליך הפלילי היה פסול, שימוש שלא בתום לב, ובהתאם יש לבטל את צו ההריסה אשר ניתן במסגרת של גזר דין בהליך פלילי.

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים סבור אני כי יש לדחות את שני הערעורים.

בכל הנוגע לערעור המדינה סבור אני כי אכן יש צדק בטענה כי העונש הראוי, בדרך כלל, לבניה בלתי חוקית של מבנה מסחרי, ובמיוחד תחנת דלק, צריך להיות עונש כספי מרתיע אשר יביא לידי ביטוי את הצורך להלחם בעבירה כלכלית בדרך של ענישה כלכלית. עוד סבור אני כי בדרך כלל ראוי הוא שפסקי דין המורים על ביצוע של צו הריסה ולחילופין על איסור שימוש חורג יבוצעו בתוך פרק זמן קצר, ולא תינתן במסגרת גזר הדין החלטה שעניינה עיכוב ביצועו למשך זמן ארוך. ראה לעניין זה דברים שנאמרו לאחרונה בפסיקתו של ביהמ"ש העליון בע"פ 6720/06, דהרי נ. מדינת ישראל, ובג"צ 6309/06, הודיה נ. מנהל מקרקעי ישראל. התופעה של הנצחת הבניה הבלתי חוקית והשימוש החורג, תוך שימוש בסעדים משפטיים של הארכות מועד לביצוע גזרי דין, היא תופעה המערערת את שלטון החוק ואת בסיס קיומם של מוסדות התכנון והבניה, ואין להתירה.

אוסיף עוד כי הסעד הנכון הוא ליתן במסגרת גזר דין צו הריסה שיבוצע בתוך פרק זמן קצר כאשר לצד אשר כנגדו מופנה הצו שמורה ממילא הזכות לפנות לביהמ"ש המוסמך בבקשה מתאימה לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה ובמסגרת זו לבקש את הארכת ביצוע הצו כאשר ביהמ"ש הדן בבקשה יכול לבחון האם היו התפתחויות המצדיקות את עיכוב ביצוע הצו.

לכן, סבור אני כי המדיניות לה טוענת המאשימה בערעורה בפני היא אכן מדיניות ראויה. אלא שבמקרה זה לא ניתן להתעלם מהנסיבות המיוחדות שליוו את הקמת תחנת הדלק, אשר למעשה הוקמה על פי היתר שלא בוטל, אלא שנמצא כי היו פגמים במתן ההיתר. לא אחזור ואפרט את כל השתלשלות העובדות אשר פורטה באריכות בטיעוני אלשייך וסונול, בעיקר מאחר וטיעונים אלו כבר באו לידי ביטוי בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בהליך הערעור הקודם שבע"פ 295/05. אומר רק כי נסיבות אלו, אשר היוו חלק מנימוקי בימ"ש קמא בגזר הדין, הם אכן נסיבות מיוחדות אשר הצדיקו שלא למצות עם הנאשמים את הדין ולגזור עליהם קנס כספי אשר נופל באופן משמעותי מהקנס הראוי שיש לגזור במקרים מסוג זה. כמו כן, ובנסיבות המיוחדות הנ"ל, היה גם צידוק לאשר, וזאת כחריג, משך זמן ממושך לביצוע צו ההריסה.

אשר על כן, סבור אני כי דין ערעורה של המאשימה להדחות.

לא מצאתי גם מקום לקבל את טיעוני המערערים אלשייך וסונול ולהורות על ביטול צו ההריסה. סבור אני כי יש אבחנה בין ההליך הפלילי לבין ההליך המנהלי. גם כאשר במסגרת ההליך המנהלי לא ניתן היה להורות על הריסת הבניה וזאת כאשר נבנתה עקב פגמים בהיתר עדיין ניתן לתת צו הריסה, אם נקבע כי בהתנהגות אלשייך וסונול היה משום ביצוע של עבירה פלילית. עניין זה כאמור נקבע על ידי ביהמ"ש המחוזי בע"פ 295/05 ואיני יושב כערכאת ערעור על פסק דין זה. משהורשעו אלשייך וסונול בביצוע העבירות, כי אז אין מניעה לנקוט בענישה המקובלת בהליך פלילי, הגם שלא ניתן היה להגיע לאותה תוצאה בהליך מנהלי, וזאת אם לא היה בהתנהגותם כדי להוות ביצוע של עבירה.

אוסיף עוד כי משך הזמן שניתן לביצוע ההריסה הוא זמן סביר המאפשר הן להכשיר את הפגמים בחוקיות המבנה של תחנת הדלק (וכפי שגם הובהר על ידי בא כוחם של אלשייך וסונול אכן ננקטות פעולות להסדרת החוקיות). פרק זמן זה יאפשר גם לפעול בהליכים המנהליים הנדרשים וזאת אם לא יפעלו הרשויות במהירות הסבירה כדי להשלים את הטיפול בהליכים המנהליים שנקטו אלשייך וסונול.

אשר על כן, ובסיכומו של דבר, אני מורה לדחות הדדית את שני הערעורים וסבור אני כי גזר הדין שניתן הביא בחשבון את הנתונים המיוחדים של המקרה באופן שבו הגם שהקנס שנגזר נמוך ופרק הזמן לביצוע ההריסה ארוך, יש לכך צידוק כחריג.

בסיכומו של דבר, אני מורה על דחיית שני הערעורים שהדיון בהם אוחד.

בהסכמת הצדדים, ניתן פסק דין זה בהעדרם.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים את פסק הדין בדואר.

ניתן היום כ"ג בכסלו, תשס"ז (14 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים.