השופט י' שפסר:
1. המערער הורשע על פי הודאתו בבית משפט השלום לתעבורה בקרית גת (כב' השופטת ר' בן יששכר שוורץ) בעבירות גרימת מוות ברשלנות ואי מתן זכות קדימה במעבר חציה. עפ"י עובדות כתב האישום, פגע המערער ברכבו בהולך רגל אשר חצה את הכביש. כתוצאה מהפגיעה הוטח הולך הרגל לכביש, נפצע ונפטר כתוצאה מפציעתו למחרת.
2. בעקבות הרשעתו, נדון המערער ל - 8 ח' מאסר בפועל, 7 ח' מע"ת ופסילת רשיון נהיגה למשך 10 שנים.
3. הערעור מופנה כנגד גזר דינו של בית המשפט קמא, ובאופן קונקרטי כנגד עונש המאסר בפועל שהושת עליו במסגרתו.
4. תמצית טיעוני המערער היא כדלקמן:
א. נסיבות התאונה מלמדות כי התאונה נגרמה בשל התנהגות המצויה ברף התחתון של הרשלנות, המתבטאת ברשלנות רגעית הנובעת מחוסר תשומת לב רגעי שהשתרע על פני חלקיק שנייה, ושגה אפוא בית המשפט קמא, בקובעו כי רמת הרשלנות אינה נמוכה.
ב. נסיבות אישיות מיוחדות ויוצאות דופן של המערער, אשר הוגדר גם ע"י בית המשפט כ"נהג זהיר מטבעו", אשר מאסר בפועל יגרור השפעה הרסנית ומרחיקת לכת עבור המערער ובני משפחתו, כלכלית ונפשית, החורגת מהעונש ההולם והמידתי עבור המערער בנסיבות העניין.
ג. תסקיר חיובי מצד שירות המבחן אשר המליץ, נוכח אותן נסיבות חריגות, להמיר את עונש המאסר לביצוע בעבודות שירות.
5. עיון בפסק דינו של בית המשפט קמא מלמד, כי אכן התחבט הוא ולא בלב קל גזר את דינו של המערער, תוך שהגדירה כלשונו "החלטה קשה כקריעת ים סוף" (עמ' 24 ש' 19-20). בגזר הדין שזורה "כחוט השני" הדילמה בפניה עמד בית המשפט קמא, בין הצורך הברור במלחמה בתאונות דרכים, התוצאה הטרגית מושא ענייננו, והמסר ההרתעתי אותו יש להעביר בעטים של אלה, לבין עניינו של המערער דנן, אדם נורמטיבי המתייסר קשות בשל התאונה ונסיבותיו האישיות המורכבות.
6. א. בית המשפט קמא ציין בצדק, כי גזירת דינו של נהג שהורשע בגרימת מוות ברשלנות נעשית על פי הפסיקה תוך בחינה של שלושה מרכיבים: התוצאה שנגרמה ועקרון קדושת החיים, מידת הרשלנות, והנסיבות האישיות. לעניין זה הכלל הוא, כי אמת המידה הקובעת בעבירה זו, היא דרגת הרשלנות ולא שני המרכיבים הראשונים, הן בשל עקרון קדושת החיים ושיקולי ההרתעה והן בשל אופייה המיוחד של העבירה וביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים:
"נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות.
האחד
, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה.
השני
, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים.
השלישי
, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות".
(ע"פ 6755/09
אלמוג נ' מדינת ישראל (מיום 16.11.09, לא פורסם)).
ב. אין ולא יכולה להיות מחלוקת באשר לתוצאה החמורה שנגרמה, ונדמה כי למותר יהיה אף לציין את גודל האסון הכבד שנגרם כתוצאה מהאירוע, בראש ובראשונה למשפחת המנוח ז"ל.
ג. נדמה כי אין אף מחלוקת שעסקינן במערער שנסיבותיו האישיות יוצאות דופן. המדובר במערער נורמטיבי ביותר, בן 64, אב למשפחה המונה 10 ילדים וסב לנכדים, המטופלת בשירותי הרווחה ומוכרת כבעלת מצוקה כלכלית חריפה. המערער נקלט בארץ בתהליך לא קל לאחר שעלה מאתיופיה בשנת 1983, השתלב כעובד יצור בחברת "תנובה" מזה 26 שנה, שירת במילואים עד לפני מספר שנים, וחוות הדעת בעניינו תמימות דעים, כי המדובר בעובד חרוץ, מסור ויעיל העושה עבודתו נאמנה, תוך משמעת עצמית גבוהה, אחריות אישית ומחויבות למשפחתו ולעבודתו. מאז התאונה חלה אף הרעה במצבו הנפשי של המערער, תוך שאינו מצליח להתגבר על האירוע.
גם מבחינת עברו התעבורתי, אין ספק שהמדובר בנהג זהיר מטבעו, הנוהג משנת 1993 ולחובתו שתי עבירות מסוג ברירת קנס בלבד, אחת מהן בשל מעשיו של אחר שלא חגר חגורת בטיחות. האירוע דנן, כפי שציין אף בית המשפט קמא, מהווה כשל חריג שאינו מאפיין את נהיגתו, על אף השימוש הרב ברכב בשעות לא שגרתיות, נוכח עבודתו במשמרות.
עם זאת ובדרך כלל, גם הנסיבות האישיות אינן כאמור בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים.
ד. באשר למידת הרשלנות הגדיר בית המשפט קמא כי המדובר בדרגת רשלנות שאינה נמוכה. בעניין זה נראה לי, בכל הכבוד הראוי, כי החמיר הוא עם המערער.
מבלי שתשתמע חלילה כל הקלת ראש, דעתי היא, כי יש טעם בטענת ב"כ המערער לפיה את בחינת רמת רשלנותו של הנהג הפוגע, יש לעשות לא רק לפי תוצאתו של האירוע, אלא גם על פי טיב הסיכון שנטל הוא על עצמו ואשר הביא לתאונה. אין דינה של תאונה שנגרמה כתוצאה מסיכון חריג, או למצער מחושב, שהנהג החליט בהחלטה מודעת ליטול על עצמו (כגון חציית צומת באור אדום, נהיגה במהירות גבוהה, חציית קו לבן רציף, נהיגה בלא רשיון או בשכרות, וכיוצ"ב), לבין תאונה שנגרמה כתוצאה מחוסר תשומת לב רגעי ובחוסר מודעות מוחלט, כשיתר אפיוני הנהיגה הקונקרטיים מלמדים על נהג זהיר שנהיגתו זהירה. כמובן שגם במקרה מהסוג האחרון, ראוי להיענש הנהג שהביא לתוצאה הקשה, ואולם בהחלט יש לבחון אותה בפרספקטיבת המידתיות, המביאה בחשבון בין היתר את אופי הסיכון שנלקח על ידי הפוגע עובר לאירוע הטראגי.
אמנם כפי שציטט בית המשפט בגזר דינו, "מעבר החצייה הוא קודש הקדשים של הולך הרגל" (ע"פ 290/73
אידלסון נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (1) 555), ועל המתקרב אליו לנהוג בהתאם ובין היתר באופן שיאפשר לו עצירה מיידית. ואולם אין מחלוקת בין הצדדים בענייננו, כי המערער שהינו נהג זהיר מטבעו, נהג גם במקרה הנדון במהירות נמוכה יחסית (ככל הנראה במהירות הנמוכה מ-40 קמ"ש, תוך שעצר את רכבו כחצי מטר בלבד לאחר הפגיעה, בלא שנצפו כל סימני בלימה), וכי התאונה עצמה נגרמה כתוצאה מחוסר תשומת לב רגעי, ולא מלקיחת סיכון כלשהו במודע. בעניין זה טוען ב"כ המערער, כי כעולה מטענות ההגנה בבית המשפט קמא, אשר פורטו בלא התנגדות מצד המשיבה, המדובר בתאונה שנגרמה כתוצאה ממיקוד מבטו של המערער אחר אשת המנוח אשר חצתה את הכביש קודם לו. משעה שראה המערער שאשת המנוח השלימה בבטחה את חציית הכביש, הניח שהדרך פנויה ולא שם ליבו לבעלה, המנוח, שפסע בעקבותיה. נסיבות אלה מלמדות כי המדובר אמנם ללא ספק ברשלנות מצידו של המערער, ואולם אינני סבור כי ניתן להגדירה ברף גבוה של עבירות מסוג זה.