ערעור על החלטת בית המשפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ברסלר- גונן) מיום 17.04.11, במסגרתה נעתר לבקשת המשיבה, להאריך מועד ביצוע של צווי הריסה מנהליים.
העובדות
ביום 26.07.10 הוצאו על ידי המשיבים צווי הריסה לפי סעיפים 238א(ב)(1) ו- (3) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), כנגד שני מבנים כמפורט בהחלטה נשוא הערעור (להלן: "המבנים").
בקשה לביטול הצווים נדחתה, וערעור עליה נמחק. בסופו של דבר, נקבע בהחלטה מיום 9.11.10 כי הצו יכנס לתוקף ביום 2.3.11 למשך 30 יום, דהיינו עד ליום 1.4.11.
המשיבה לא ביצעה את הצווים במועד, ועתרה ביום 14.04.11 להארכת המועד. בבקשה טענה, כי הצווים לא בוצעו במועד בשל סדרי עדיפויות של המשטרה, אשר סיועה דרוש לצורך כך. את האיחור של יותר משבועיים בהגשת הבקשה הסבירה בטעות של המרכז הבכיר של הפיקוח על השטחים ציבוריים מר חזי כהן. הבקשה נתמכה בתצהירו של מר כהן בו פירט את הסיבות לעיכוב בביצוע הצו, וכן את העובדה כי בשל טעות לא העביר את התיקים בזמן ליועץ המשפטי לצורך הגשת הבקשה להארכת מועד.
ב"כ המבקש התנגד לבקשה, בעיקר מן הטעם שאין לנהוג במדינה באופן שונה מהנוהג כלפי אזרח המגיש בקשתו באיחור. כן טען כי הנחיות משטרת ישראל אינן מחייבות.
בית משפט קמא נעתר לבקשה והאריך את תוקף הצווים.
במסגרת נימוקי ההחלטה קבע בית משפט קמא, כי אין בהארכה משום פגיעה בזכויותיו של המשיב, אשר יוכל להמשיך לשהות בבית תקופה נוספת בטרם ייהרס, מה גם שיכול היה להרוס את הבית בעצמו.
אשר לנימוקי העיכוב, בית משפט קמא הפנה לפסיקה, לפיה הארכת המועד צריכה להינתן במשורה ולא כדבר שבשגרה. האיזון נערך בין האינטרס הציבורי שבאכיפת דיני התכנון והבניה ומניעת פגיעה במרקם התכנוני, לבין האינטרס האישי של המחזיק. במסגרת השיקולים הרלוונטיים יביא בית המשפט בחשבון את התנהגות הבעלים או המחזיק, ותקלות סבירות וצפויות בעניין הוצאתו לפועל של הצו, שנגרמו בתוך המנגנון הפנימי של הרשות (רע"פ 351/05 איוב נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה [פורסם בנבו]).
בית משפט קמא הביא בחשבון שיקוליו, את העובדה שצו ההריסה הוצא לפני 9 חודשים, ומאז נקט המערער הליכים משפטיים שונים, כך שלוח הזמנים לביצוע הצו נכפה על המשיבה, בין היתר על רקע פעולותיו. הוא דחה את טענות המערער לפיהן המשיבה אינה זקוקה למשטרה על מנת לבצע את צווי ההריסה, על רקע ניסיון העבר. בנוסף, העובדה שהמבקש עצמו לא הרס את המבנה מביאה למסקנה שיש צורך לאכוף את צו ההריסה בכח. נקבע כי אילוציה של המשיבה לקבלת תכתיביה של המשטרה, סבירים, וסבירים גם שיקוליה של משטרת ישראל בסדרי העדיפויות שקבעה לעצמה.
מאידך, סבר בית משפט קמא כי מאחר והמשיבה ומשטרת ישראל הן שתי זרועות של אותה רשות שלטונית, עליהן להיות מתואמות זו עם זו, ומקום בו לא ניתן להקצות כוחות משטרה לביצוע צווי ההריסה, על המבקשת לשקול הוצאתם מלכתחילה. לפיכך, קבע בית משפט קמא כי האיזון הראוי הוא, כי תינתן הארכה חד פעמית לביצוע צו ההריסה לתקופת קצובה, והארכה נוספת לא תינתן, אלא בנסיבות יוצאות דופן שלא ניתן היה לצפותן מראש.
אשר על כן, האריך בית משפט קמא את המועד עד ליום 1.6.11.
ב"כ המערער מלין ראשית על האיחור בן שלושת השבועות בהגשת הבקשה. לטענתו, ההסבר שניתן כי מדובר בטעות אנוש, בגינה לא הוגשה בקשה לניתובם של מספר תיקים לתובע, לא פורטה. בנוסף, לא צורפו לבקשה כל המסמכים הנדרשים לרבות הבקשות וההחלטות הקודמות, וכן לא צורפה תגובת המשיב. על כן, היה על בית המשפט להימנע מלדון בבקשה, אלא מטעמים מיוחדים. בית משפט קמא לא פרט מהם הטעמים המיוחדים שראה לדון בבקשה.
לגופו של עניין טען, כי טעות אנוש אינה טעם מיוחד המצדיק קבלת הבקשה, בהיותה פגם הנעוץ בבעל הדין, שעה שהפסיקה דורשת נסיבה חיצונית שאינה בשליטת בעל הדין לבסס את הטעם המיוחד. לטענתו, יש להקפיד שבעתיים כאשר עסקינן בסוגיית צווי הריסה מנהליים, בהיותם כלי אכיפה חריג, ללא בירור משפטי מוקדם וללא הרשעה בדין. מעמד מיוחד זה של צווי ההריסה המנהליים מחייב כי יוקפד לגביהם על קלה כחמורה ולא יהיה שבב של אי חוקיות בהליך שבו מוצאים צווים אלה. כמו כן, אין זהו סוף פסוק, שכן תמיד עומדת בפני המדינה דרך המלך של צו שיפוטי. עוד טוען ב"כ המערער, כי טעה בית משפט קמא בכך שקבע כי זכויותיו של המערער לא יפגעו, באשר עת חלף המועד לביצוע, קמה למערער זכות מכח סופיות הדיון, לדעת שביתו לא ייהרס במסגרת צו ההריסה המנהלי. זהו אינטרס הסתמכות בדומה לאינטרס של צד אשר לא הוגש נגדו ערעור במועד.
דיון
דין הערעור להדחות.
בית משפט קמא איזן נכון בין מספר שיקולים. ראשית, כי המועד שנקבע להריסה אינו המועד המקורי לו נערכה הרשות מול המשטרה לבצע את ההריסה, אלא מועד שנכפה עליה נוכח הערעור שהגיש המערער, ולאחר מכן מחיקתו. לפיכך, אין להלין על הרשות כי לא הצליחה לתאם סיוע משטרתי בתוך התקופה הקצרה הזו, שכן לא ניתן היה לדעת מראש מתי יסתיים הליך הערעור.
קושי בקבלת סיוע משטרתי, מקום שהדבר נדרש, הוכר על ידי הפסיקה כטעם להאריך את מועד הצווים. ראה לעניין זה רע"פ 9430/08 עתיק נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים [פורסם בנבו]. עובדות מקרה זה כמעט זהות לענייננו, באשר גם שם מדובר בצו הריסה אשר בקשה לביטולו נדחתה, וערעור שהוגש עליה נמחק. גם שם הבקשה להאריך את תוקף הצו הוגשה כשבועיים לאחר סיום תקופת הצו, והמניעה לבצע את הצו היתה סדר העדיפויות של המשטרה. לבסוף, שם כמו במקרה שלנו, סיוע המשטרה היה חיוני, כפי שקבע בית משפט קמא. ראה גם רע"פ 351/05 הנ"ל, שם הוגשה הבקשה באיחור של 50 יום, והתקבלה, בהיותה נעוצה בין היתר באי קבלת סיוע משטרתי.
בנוסף, מדובר בהארכה בודדת שהתבקשה על ידי המדינה, וגם זאת הביא בית המשפט בחשבון, ואף ציין כי בקשות נוספות יתקבלו רק בנסיבות חריגות שלא ניתן לצפות מראש.