פסק-דין בתיק עע 1566/04

השופט שמואל צור

1.         בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק הדין שניתן בבית הדין האזורי בירושלים (השופטת דיתה פרוז'ינין ונציגי הציבור גב' גרינברג ומר איתן; עב' 3147/01).

2.         המערער, עיסא עטאאללה (להלן - העובד) מערער על כך שבית הדין האזורי דחה את תביעתו לתשלום גמול שעות נוספות. בנוסף, מוסב הערעור על הקביעה לחיוב המשיבה, היא הפטריארכיה האסיריאנית אורתודוקסית (להלן - הפטריארכיה) בתשלום שכר עבודה לפי שכר מינימום חודשי ולא לפי שכר יומי. הפטריארכיה הגישה ערעור שכנגד על קביעת בית הדין האזורי בדבר חישוב שכר ועל הקביעה לגבי אופן חישוב שכר מינימום.

3.         הרקע העובדתי נקבע בפסק הדין של בית הדין האזורי. נקבע כי העובד הועסק בפטריארכיה בתקופה שמיום 1.2.97 ועד 30.9.01. עם סיום עבודתו ביקש העובד לשלם לו פיצויי פיטורים על פי שכר המינימום בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. דרישותיו נדחו והוא הגיש תביעה לבית הדין האזורי בירושלים, נגד הפטריארכיה ונציגה באופן אישי (להלן- המשיב הפורמלי). בנוסף, בכתב התביעה ביקש העובד לפסוק לו הפרשי שכר עבודה בצירוף פיצויי הלנת שכר, גמול שעות נוספות, דמי הבראה ופדיון חופשה. בסיכומיו בבית הדין האזורי, זנח העובד את תביעתו נגד המשיבה הפורמלי וייחד אותה נגד הפטריארכיה בלבד. בכתב ההגנה הכחישו הפטריארכיה והמשיב הפורמלי כי התקיימו יחסי עובד -מעביד בינם לבין העובד. לטענתן, אין כל יריבות בין העובד לבין המשיבה הפורמלי שהוא נושא תפקיד ניהולי והקשר התקיים עם הפטריארכיה בלבד. עוד טענה הפטריארכיה כי היא כגוף כנסייתי דתי פילנתרופי שאינו מעסיק עובדים אלא נסמך על פעילות התנדבותית בלבד. לטענתה, סיום הקשר בין הצדדים נעשה אומנם מיוזמתה, אך הוא בא בעקבות תוכניותיו של העובד להגר לחו"ל ובשל הפרת כללי המשמעת של המנזר באופן חמור. לפיכך, כך סיכמה הפטריארכיה, נסיבות אלה מעניקות פטור מלא או חלקי מתשלום פיצויי פיטורים.

4.         בית הדין האזורי קיבל את תביעת העובד בחלקה. בית הדין האזורי דחה את תביעת העובד נגד המשיב הפורמלי לאחר שקבע כי לא שררו יחסי עובד-מעביד בין השניים. עם זאת, חייב בית הדין האזורי את הפטריארכיה לשלם לעובד סכומים שונים המגיעים לו בקשר לעבודתו אצלה. בית הדין, לאחר ששמע את הצדדים ועיין בחומר הראיות שנפרש בפניו, קבע כי התקיימו יחסי עובד- מעביד בין העובד לבין הפטריארכיה לכל דבר ועניין. בקשר לכך קבע בית הדין כי הקשר בין הצדדים נעשה לצורך ביצוע עבודה וזו היתה מטרתה העיקרית של ההתקשרות. כמו כן נקבע כי לעובד היה כרטיס עבודה, שולם לו סכום קצוב מדי חודש בחודשו ובין הצדדים אף נערך הסכם, בו פורטו חובותיו של העובד והתפקידים המוטלים עליו. גם עד מטעם הפטריארכיה אישר כי העובד פוטר משום שלא מילא את תפקידו ולא עמד בתנאי ההסכם שנחתם עימו. בנסיבות אלה, כך קבע בית הדין, הוכח כי בין הצדדים נעשתה התקשרות חוזית לצורך ביצוע עבודה תמורת תשלום ואין בעובדה שהעובד התגורר במנזר כדי לשנות מסקנה זו. עוד קבע בית הדין האזורי כי העובד עבד במשרה מלאה ולכן זכאי לתשלום שכר מינימום. כן ציין בית הדין כי גם אם שולמו לעובד סכומי כסף כלשהם, על ידי האורחים שביקרו במנזר או במסגרת תפקידו כ"קוואס", אין בכך כדי לפטור את הפטריארכיה מחובתה לשלם לו שכר מינימום. בית הדין האזורי קבע כי יש לחשב את הפרשי שכר המינימום על בסיס שכר חודשי ולא יומי, כפי שטען העובד.

5.         הערעור התקיים בדרך של סיכומים בכתב.

6.         לאחר שבחנו את כלל החומר שהובאה לפנינו, נחה דעתנו כי ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר ודין הערעור והערעור שכנגד להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו. הערעור והערעור שכנגד, בעיקרם של דברים, הם על מימצאים עובדתיים בהם אלה אין ערכאת הערעור נוהגת, בדרך כלל, להתערב. לא מצאנו במקרה זה עילה לחרוג מכלל זה. למעלה מן הנדרש, נתייחס להלן, בקצרה, לדברים אחדים שעלו בערעור ובערעור שכנגד.

7.         העובד טען כי עבד 16 שעות ביממה וזו היתה מסגרת עבודתו הקבועה. על בסיס זה תבע העובד גמול על עבודה בשעות נוספות של 8 שעות בכל יום.

בית הדין האזורי קבע כי לא עלה בידי העובד להרים את נטל ההוכחה בעובדה זו. בית הדין קבע כי העובד לא הגיש פירוט של שעות עבודתו מידי יום ביומו אלא טען לקיומה של מתכונת קבועה של עבודת 8 שעות נוספות. אכן, בית הדין קבע כי אומנם היו ימים בהם עבד העובד עד לשעות העבודה המאוחרות, אך לא היה מדובר במתכונת קבועה והיו ימים בהם הוא יצא מן המנזר בשעות הערב לענייניו. כן קבע בית הדין כי העובד התגורר במנזר ומטבע הדברים לא עסק בעבודתו במשך כל שעות היממה. עוד נקבע כי העובד חישב את השעות הנוספות כאילו עבד במשך כל תקופת עבודתו 7 ימים בשבוע, שעוד שעל פי תצהירו עולה כי עבד 6 ימים בשבוע בלבד.

         סבורים אנו כי בית הדין האזורי פסק על יסוד הראיות שהיו בפניו ועל יסוד התרשמותו מן העדים שהעידו בפניו. אין ספק כי תפקידו של העובד בפטריארכיה תואם את האמור בפסיקת בית הדין ואין צורך להכביר מילים על כך. לפיכך צדק בית הדין האזורי בדחותו את התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות לפי חוק שעות עבודה ומנוחה.

8.         העובד טען כי לאור מסגרת עבודתו ומתכונתה, היה על בית הדין האזורי לקחת כבסיס לתשלום שכרו שכר יומי ולא שכר חודשי. בית הדין האזורי קבע כי יש לחשב את שכר המינימום על בסיס שכר חודשי וזאת מאחר ועובד קיבל שכר חודשי. מסקנה זו נכונה ומסתברת ואין יסוד להתערב בה.

9.         בסיכומי הפטריארכיה אין התייחסות לערעור שכנגד ומכאן ניתן להסיק כי היא חזרה בה ממנו. על כל פנים, לא מצאנו יסוד לערעור שכנגד והוא נדחה גם לגופו.

10.                  הערעור והערעור שכנגד נדחים. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום ל ניסן, תשס"ה (9 מאי,  2005) בהעדר הצדדים.