1. זוהי עתירה נגד החלטת נציב בתי הסוהר להפסקה מינהלית של עבודות השירות של העותר ולריצוי יתרת עונשו בבית הסוהר.
ביום 2.6.04 הוטל על העותר עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות בגין עבירות של תקיפת בת זוג ואיומים (ע"פ 71787/02 של בית המשפט המחוזי בתל אביב).
ביום 7.9.04 הוצב העותר לריצוי עונשו בבית האבות "אליסיה" בירושלים. העותר התייצב במועד אולם נעדר מעבודתו ימים רבים ללא אישור המפקח, ולכשהתייצב, לא מילא אחר מכסת השעות שהוטלה עליו. ביום 24.10.04 הפסיק להתייצב כליל.
העותר זומן לשני בירורים בפני רכזת המפקחים אך לא התייצב. רק ביום 24.1.05 הגיע העותר לשימוע והודיע שאין באפשרותו לבצע את עבודות השרות בשל חובות בהם הוא שקוע ובשל הצורך לטפל בבתו השוהה עמו מספר ימים בשבוע. בעקבות זאת, ועל פי המלצת הממונה על עבודות השירות, החליט נציב שירות בתי הסוהר, ביום 8.2.05, להפסיק את עבודות השרות של העותר.
העותר עתר לבית המשפט כנגד החלטתו של הנציב וביקש לאפשר לו להשלים את ריצוי עונשו בעבודות שירות. בעתירתו טען כי הוא שרוי בחובות כבדים, בין היתר בשל מאבק משפטי ארוך שניהל בעניין המשמורת על בתו, ובשל הצורך לטפל בבתו הזקוקה לטיפולים פסיכולוגיים.
בית המשפט (כב' השופט חבש), בהחלטתו מיום 27.3.05, קבע כדלהלן:
"לדידי, צודקת באת כוח המשיב כשהיא אומרת שסדר העדיפות אצל העותר שונה ממה שצריך להיות וממה שמחייב מצבו, כאשר עונש מאסר מרחף מעל ראשו. התנהגותו בעבר מראה שביצוע העונש בא במקום נמוך, כאשר סידור ענייניו הכספיים ודאגה לענייני בתו באים בראש מעייניו. לא מצאתי בנימוקי העותר דבר המלמד על כך שהוא הפנים את חומרת מצבו ואת מהותו של העונש אשר הושת עליו...
יחד עם זאת, לפנים משורת הדין, ולאחר שהובהר לעותר כי זו היא ההזדמנות האחרונה שבית המשפט נותן לו, וכי עליו לדחוק את יתר ענייניו האישיים הצידה ולסיים את ריצוי עונשו תחילה, כי זהו העונש אשר השית עליו בית המשפט, אני נעתר לבקשתו של העותר ומורה על המשך עבודות השירות. כולי תקווה שהעותר ידע לנצל את ההזדמנות אשר החלטתי לתת לו וישכיל לשים את סיום ריצוי עונשו בראש סולם העדיפויות שלו. האלטרנטיבה תהיה לרעתו ולרעת בתו שאת טובתה הוא מחפש" (עע"א 456/05. ההדגשה במקור).
2. בעקבות החלטת בית המשפט, הוצב העותר שוב, ביום 19.6.05, לפי בקשתו, בבית האבות "אליסיה" המצוי בקרבת ביתו, להמשך ריצוי עונשו. ואולם במהרה חזר העותר לסורו ונעדר מן המקום ללא אישור המפקח. בחודש יולי 2005 עבד 5 ימים בלבד, וגם בימים בהם התייצב, לא מילא אחר מכסת השעות הנדרשת. בשל כך, סירב בית האבות להמשיך בהעסקתו.
למרות זאת, ניתנה לעותר הזדמנות נוספת, והוא הועבר, ביום 10.8.05, ל"חוות הנוער הציוני", בירושלים. ואולם גם ממקום עבודה זה נהג להעדר ימים רבים ללא אישור, והחסיר ממכסת השעות המוטלת עליו. במהלך חודש אוקטובר עבד העותר יומיים בלבד, ובחודש נובמבר לא עבד כלל.
לאחר תהליך של בירור ושימוע, הורה נציב בתי הסוהר, ביום 1.1.06, בהמלצת הממונה על עבודות השירות, על הפסקת עבודות השירות של העותר, ועל ריצוי יתרת עונשו על דרך של מאסר בפועל.
- העותר איננו טוען לאי סבירותה של החלטת הנציב ומודה בעתירתו כי "טענות הממונה .. אכן צודקות". למעשה, אין הוא עותר אלא שינהגו עמו פעם נוספת לפנים משורת הדין.
לטענת העותר, הוא שקוע בחובות של מאות אלפי שקלים המקשים על תפקודו היומיומי. העדרויותיו מן העבודות נבעו מן הצורך לשכנע את מנגנוני הביטוח הלאומי להעניק לו הבטחת הכנסה וזכויות אחרות המגיעות לו ולבתו, בלעדיהן היו עלולים להגיע לחרפת רעב. בתחילת סוכות נפטרה אחותו והוא ישב 12 ימי אבל בבית אמו, ולפיכך לא הגיע לביצוע העבודות. לאחר ימי האבל הוצעה לו עבודה כמתורגמן ומלווה של קבוצה מאיטליה. העותר פנה לאחראי עליו בעבודה וזה אישר לו, לטענתו, לבצע את העבודות בביתו, אולם רק לאחר שקיבל את העבודה, נתחוור לו כי המפקח על העבודות אינו מאשר הסדר זה.
העותר מבקש מחילה על כך שלא עמד "בחובו לחברה", אולם מבקש כי בית המשפט יקל עמו ויאפשר לו לחזור ולהשלים את עונשו "במועד מאוחר יותר".
- יש לדחות את העתירה.
בית המשפט הדן בעתירת אסיר אינו שם עצמו תחת בעל הסמכות ואינו מחליף את שיקול דעתו. תפקידו הוא אך לבחון אם זה שקל את השיקולים הרלבנטיים ואיזן ביניהם כראוי. בית המשפט בודק, אם כן, רק את סבירותה של ההחלטה המינהלית (רע"ב 1663/98
בנימין יאיר נ' נציב שירות בתי הסוהר, תק-על 98 (2) 322, רע"ב 2943/97
לב מאיר נ' שרות בתי הסוהר, תק-על 97 (2) 762).
בענייננו, לא רק שלא נפל כל פגם בשיקול דעתו של נציב בתי הסוהר, אלא שנראה כי הנציב נהג עם העותר בחסד וברחמים. גם בית המשפט בהחלטתו מיום 27.3.05 נהג עם העותר לפנים משורת הדין בהדגישו כי זוהי לו הזדמנות אחרונה להטיב את דרכיו. למרבה הצער, לא השכיל העותר להפנים את המלצת בית המשפט ואזהרתו, והמשיך להעדיף את שלל ענייניו, יהיו אלה צודקים ונחוצים ככל שיהיו, על פני ריצוי עונשו. התוצאה היא שהיום, למעלה משנה וחצי לאחר גזירת עונשו טרם השלים העותר אפילו מחצית עונשו, ועוד הוא עותר לדחייתו ל"מועד מאוחר יותר".
ויובהר, מצוקות אישיות כאלה ואחרות, אין בהן משום הצדקה להיעדרות מן העבודות ללא אישור המפקח, ועתירה מעין זו איננה דרך לתיקון גזר הדין שניתן בעניינו של העותר. על העותר הוטל עונש מאסר בפועל, והיה עליו לרצותו באופן מלא וקפדני, עד להשלמתו. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט בענין
רונן לוי, כדלהלן:
"עבודות שירות מהוות חלופה לעונש מאסר בפועל, וניתנות בידי נאשם כפריבילגיה אפשרית שנועדה למנוע את כליאתו בין סורג ובריח. מקום שנאשם אינו מקבל על עצמו את עול האחריות הנילווה לעבודות השירות, לא נותרת ברירה אלא לבטל חלופה עונשית זו ולהפנותו לריצוי עונש מאסר ממש לגבי יתרת העונש שנותר" (רע"ב 4028/04
רונן
לוי נ' שירות בתי הסוהר- הממונה על עבודות השירות, תק-על 2004 (2) 2774, עמ' 2775, רע"ב 1473/05
פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2005 (1) 3389
, וראה גם עע"א 5978/97
ירון ימין נ' מדינת ישראל, תק-על 97 (4) 389).