פסק-דין בתיק עד"י 3196/09

המערער הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן שכלל שלוש עבירות של סחר בציוד מלחמתי: במקרה אחד קיבל רובה קלצ'ניקוב אותו החזיק בביתו, במקרה שני החזיק ברובה ציד והעביר תחמושת מסוגים שונים לחברו כשהוא מבקש שהחבר יחביא את האמל"ח עקב גל מעצרים שהיה בכפר, ובמקרה שלישי רכש המערער רובה קרל גוסטב תמורת 3,000 ש"ח. שלושת האירועים התפרשו על פני שנה, כשהראשון התרחש במרץ 2008, והאחרון התרחש בפברואר 2009, זמן קצר לפני מעצרו של המערער.

מאחר והצדדים לא הסכימו ביניהם לגבי העונש הראוי למערער, טענו כל אחד בפני בית משפט קמא וביקשו את הכרעתו. בעוד שהתביעה דרשה שהעונש יעלה על 18 חודשי מאסר בפועל, ההגנה טענה כי העונש אינו צריך לעלות על שנת מאסר בפועל. בית משפט קמא שקל את טיעוני הצדדים, והחליט להשית על המערער עונש של 20 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, וקנס בסך 4,000 ש"ח. ערעור ההגנה מכוון נגד חומרת העונש.

טיעוני הצדדים

לטענת ההגנה, בית משפט קמא התעלם משיקולים לקולא שהיה צריך לשקול לטובת המערער, והצדיקו הקלה בעונשו - שיקולים שניתן לחלקם לשלושה ראשים כדלקמן:

1. נסיבות אישיות - ההגנה טענה כי המערער הינו בן 35, נורמטיבי, ללא עבר פלילי, נשוי ואב לארבעה ילדים והוא המפרנס היחידי של משפחתו.
2. מטרת העבירות - נטען כי לא הוכח שהחזקת כלי הנשק הייתה מכוונת נגד ביטחון האזור או ביטחון מדינת ישראל, ולא נועדה למטרה זדונית כלשהי ולפגיעה באחרים.
3. עבודתו של המערער כשוטר פלסטיני - נטען כי המערער הינו שוטר שבמסגרת תפקידו עסק לא אחת באיסוף כלי נשק מכל הסוגים מתושבים שהחזיקו בהם שלא כדין. נטען כי תפקיד זה העמידו בסכנת חיים, דבר שהוביל אותו להחזיק נשק לצרכי הגנה עצמית.

ההגנה טענה כי שלושה ראשים אלה מובילים למסקנה כי בית משפט קמא החמיר עם המערער יתר על המידה, ועל כן ישנה הצדקה להקל בעונשו.

התביעה הצבאית השיבה כי מעיון בגזר הדין עולה שבית משפט קמא נתן דעתו לכל השיקולים לקולא שציין הסניגור, וקבע שיש בהם להביא להקלה מסויימת, אך לא להקלה ממשית. עוד נטען כי היותו של המערער שוטר פלסטיני הייתה צריכה להביאו להימנע מביצוע העבירות, ובודאי שתפקידו אינו מתיישב עם העובדה כי העביר לחברו תחמושת תוך שהוא אומר לו להחביאה מפני החיפושים והמעצרים בכפר. התביעה טענה כי עצם הסחר בנשק מהווה עבירה חמורה, ואם הייתה נלווית לסחר זה כוונה זדונית נוספת, היה בכך כדי להחמיר עוד יותר עם המערער.

דיון והכרעה

עבירות סחר בנשק הינן עבירות חמורות. אמנם, לא ניתן לומר כי המערער הינו סוחר נשק רב פעלים, אולם נכונותו לשאת ולרכוש כלי נשק ותחמושת מסוגים שונים בשלוש הזדמנויות שונות מלמדים על חומרה יחסית במעשיו. אין המדובר במקרה בודד או חד פעמי, אלא בשרשרת אירועים.

יתר על כן, העובדה כי היה שוטר פלסטיני, אינה מתיישבת עם פנייתו לאחר להסתיר תחמושת תוך שהוא מתריע בפני חברו כי עתידים להתבצע חיפושים בכפר. במעשה זה יש דווקא כדי להצביע על חומרה נוספת.

בחנתי את גזר דינו של בית משפט קמא ומצאתי כי נשקלו כל הנימוקים לקולא שהציגה ההגנה. בית משפט קמא בחר שלא להעניק להם משקל רב, לאור כמותם של כלי הנשק, והעובדה כי דובר בשלושה אירועים שונים שהתפרשו על פני שנה המלמדים כי החוק אינו נר לרגלי המערער. בית משפט קמא סבר כי שיקולי ההרתעה מחייבים ענישה מחמירה ביחס לאלה ששלחו ידם בעבירות אמל"ח מספר פעמים כמערער, ויש מקום לאבחן את עניינו של המערער מאחרים שמעדו באופן חד פעמי.

אינני סבור כי נפל פגם בשיקוליו של בית משפט קמא. רמת הענישה המקובלת באזור בעבירות אמל"ח, להחזקה וסחר בכלי נשק בודד, למעט מקרים חריגים ויוצאי דופן, הינה כ-12 חודשי מאסר בפועל - לעתים מעט יותר ולעתים מעט פחות, בהתאם למאפייני החומרה היחסיים של כל מקרה ומקרה (ראו: עד"י 1267/09 שחאדה נ' התביעה הצבאית, עד"י 4613/08 יעקוב נ' התביעה הצבאית, עד"י 2338/09 טאה נ' התביעה הצבאית, עד"י 5285/08 התביעה הצבאית נ' דאר אלדיק). כך גם עולה מהפסיקה שהציגו הצדדים בפניי ובפני בית משפט קמא (עד"י 5197/08 חטיב נ' התביעה הצבאית).

כאשר מדובר במי ששלח ידו בכלי נשק שונים בשלוש הזדמנויות שונות, ברור כי יש מקום להטיל עונש חמור יותר ובאופן משמעותי. ואמנם, רמת הענישה לאנשים שביצעו מספר עבירות אמל"ח הינה גבוהה יותר, ועולה אף על העונש שגזר בית משפט קמא (ראו: עד"י 5069/08 כראכרה נ' התביעה הצבאית, עד"י 15/02 חמדאן נ' התביעה הצבאית).

מן הראוי אף להזכיר כי בית משפט לערעורים לא ישים עצמו בנעליו של בית משפט קמא, ויתערב בעונש שנגזר רק מקום בו הייתה חריגה קיצונית ממתחם הענישה הראוי (ראו: עד"י 1517/09 התביעה הצבאית נ' מחלוף, עד"י 1831/09 קאדרי נ' התביעה הצבאית).

במקרה זה העונש שנגזר הינו הולם וראוי, מביא בחשבון את מאפייני החומרה כמו גם את השיקולים לקולא, מאזן ביניהם נכונה, ועל כן אין כל מקום להתערב בגזר הדין.

לפיכך, הערעור נדחה.

ניתן היום, 8 בנובמבר 2009, כ"א בחשוון התש"ע, בפומבי ובמעמד הצדדים.