פסק-דין בתיק עד"י 1922/09

ביום 24.2.09, עת נסע המשיב ברכבו, הבחין בניידת משטרה העומדת בצומת ברקן ובשוטר המאותת לו לעצור. המשיב אותת ימינה כביכול מתוך כוונה לציית להוראה זו, אך לפתע האיץ לכיוון השוטר. כתוצאה מכך נאלץ השוטר לקפוץ הצידה. המשיב המשיך בנסיעה מהירה כאשר ניידת המשטרה דולקת בעקבותיו. בשלב זה, ניסה המשיב לעקוף מכוניות במטרה להתחמק מהניידת. המשיב סירב לעצור גם כאשר נתבקש לעשות כן בדרכים שונות, עד שנעצר על ידי השוטרים בסמוך לצומת גיתאי אבישר. בחקירתו הסביר המשיב את התנהגותו בכך שנהג ברכב מבלי שהיה לו רישיון רכב תקף.

כתוצאה מהתנהגות זו הואשם המשיב בכתב אישום מתוקן בעבירות של נהיגה ברכב תוך סכנה לציבור ובנהיגת רכב ללא רישיון רכב.

במסגרת הסדר הטיעון שהביא לתיקון כתב האישום כאמור, הודה המשיב במיוחס לו ודינו נגזר לשלושה חודשי מאסר ויום אחד לריצוי בפועל, קנס בסך 1000 ש"ח, שני חודשי מאסר מותנים ובפסילה בת שלושה חודשים מתוכם חודש אחד בפועל.

התביעה הצבאית, אשר סברה כי עונש זה רחוק מלהלום את חומרת המעשים ואת מסוכנותם, הגישה את הערעור הנוכחי. לטעמה, בחינת מעשיו של המשיב על פי מהותם ולא רק על פי הכותרת המשפטית שניתנה להם, אינה יכולה  אלא ללמד על פריקת כל עול מצד המשיב ועל סיכון מוחשי אותו יצר לנוסעים בכביש. בעניין זה, הדגיש התובע את פעולת ההסחה בה נקט המשיב על מנת להימלט מהשוטרים, ואת סירובו לעצור גם לאחר שאלה ערכו אחריו מרדף רכוב כאמור. זאת ועוד, לגישת התובע הנזק הפוטנציאלי בהתנהגות המשיב הגיעה עד כדי סיכון ממשי לחיי אדם, כל זאת כאשר לא הייתה כל סיבה ראויה לכך.

כן הפנתה התביעה לפסיקה ממנה עולה, לגישתה, מדיניות הענישה המחמירה בגין מעשים דומים. לנוכח האמור, ביקשה התביעה להחמיר בכלל רכיבי הענישה. בפתח הדיון בפניי הבהירה עוד התביעה כי גם בשים לב לעובדה, שלא הייתה ידועה לה, בדבר שחרור המשיב כתוצאה מקיצור מנהלי, דבקה היא בעמדתה כי יש עדיין להחמיר ברכיב המאסר בפועל.

הסנגוריה התנגדה בתוקף לערעור. לדעת הסנגור, לא רק שהעונש שהוטל על המשיב אינו חורג לקולא, אלא שהשוואתו לפסיקה הישראלית בעבירה המקבילה בפקודת התעבורה (סעיף 62 לפקודה) מלמדת כי בית המשפט החמיר רבות עם המשיב. בעניין זה, הפנה הסנגור לשורה ארוכה של פסקי דין, בהם בתי המשפט כלל לא גזרו מאסר בפועל. הסנגור הטעים, על כן, את הימנעותו מהגשת ערעור נגדי בשחרור המשיב בלבד.

לא ניתן להתכחש לחומרה הטמונה במעשי המשיב. חומרה זו מתבטאת בשני מישורים. במישור הראשון, בולטת הפגיעה באפשרות גורמי אכיפת החוק לבצע את מלאכתם בתנאים הקשים השוררים באזור. עצם ההימנעות מלבצע את הוראת השוטר יש בה פגיעה לא מבוטלת בשלטון החוק. כך גם בכל הנוגע לבריחת המשיב, אשר אילצה את השוטרים לפתוח אחריו במרדף. אך מעבר לכך, המשיב לא נרתע מלסכן את חייו של השוטר שסימן לו לעצור ואף לא את חייהם של הנוסעים בכביש. נסיבות אלה מצדיקות הטלת עונש משמעותי הכולל רכיב לא מבוטל של מאסר. וכך אכן פסק בית משפט זה במספר הזדמנויות (ראה עד"י איו"ש 210+212/03 התוב"ץ נ' אל-תואם וכן עד"י איו"ש 55/04 התוב"ץ נ' עלקם).בדומה, ניכרת החמרה בפסיקת בתי המשפט הישראליים בעבירות מן הסוג האמור אשר הפכו ככל הנראה למכת מדינה (ראה ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן תק-על 2004(4) 1262, ע"פ 10379/05 אבולקיעאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3) 885, וכן ע"פ 2079/06 אבו עצא נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2) 3459).

בעניין זה, אציין כי תמים דעים אני עם בית משפט קמא שהתרכז במהות המעשים ולא נתן משקל בלעדי לעבירה שיוחסה בסופו של יום למשיב. עם זאת, יש לתמוה על שום מה נאותה התביעה לתקן את כתב האישום ולהסתפק בעבירה המפורטת לעיל, כאשר מעשיו של המשיב מהווים ללא ספק עבירות פליליות חמורות הרבה יותר, כהפרעה לחייל או ניסיון לפגיעה בחייל. יש מקום, על כן, להתחשב במידה זו או אחרת גם בתיקון האמור בבוא ביהמ"ש לקבוע מהו העונש הראוי למשיב, עם כי, כפי שציין ביהמ"ש, הפסיקה שהוגשה על ידי הסנגור מתייחסת לרוב למקרים שונים במהותם מזה שנדון על ידנו.

העולה מן המקובץ, כי ראוי היה אכן לגזור על המשיב עונש מאסר בפועל העולה בהרבה על זה שנגזר על ידי בימ"ש קמא, ברוח פסיקת בימ"ש זה ופסיקת בית המשפט העליון כפי שצוינה לעיל. יחד עם זאת, בשים לב לשיקולי הקולא, בראשם עברו הנקי של המשיב והודאתו באשמה, ובעיקר לאור העובדה כי המשיב סיים לרצות את עונשו, לא מצאתי כי האינטרס הציבורי מצדיק החזרת המשיב אל בין כותלי הכלא. יש לזכור כי הודאתו המהירה של השיב וחרטתו אותה קיבל בית המשפט מלמדים על קבלת אחריות היכולה לסמן כי המשיב ימשיך במסכת חייו הנורמטיבית עד כה, מלבד המעידה עליה נתן את הדין.

יחד עם זאת, דומני כי גם בהיבטי ההרתעה העתידית המעיט ביהמ"ש בעונשו של המשיב, ובעניין זה מצאתי להתערב בגזר הדין.

אשר על כן, מעבר לעונשים שהוטלו על המשיב הנני גוזר עליו עונש מאסר מותנה נוסף בן שישה חודשים שלא ירוצו אלא אם במשך שלוש שנים מיום שחרורו מן הכלא יעבור המשיב עבירה לפי סעיפים 64 ו-66 לצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970.

יתר רכיבי גזר הדין שנקבעו ע"י בימ"ש קמא יוותרו על כנם.

נוכח בקשת המשיב ובא כוחו, לא יקרא פסק דין זה בנוכחותם. עם זאת, הנני מורה לסנגור להעביר למזכירות ביהמ"ש אישור על מסירת פסק הדין למשיב.

ניתן היום, 6 במאי 2009, י"ב באייר התשס"ט, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק לצדדים.

המשנה לנשיא

רמ"שית: עא+יע