פסק-דין בתיק עב"ל 15185-10-11

סגן הנשיאה יגאל פליטמן

1.      לפני ערעור אחר מתן רשות בבקשה לרשות ערעור (בר"ע 15185-10-11) על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת איילת שומרוני ברנשטיין; ב"ל 2101-11-09), בו התקבל חלקית ערעור המשיב על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 9.9.09 (להלן- הוועדה).

2.      בישיבתה, מיום 19.9.11, ערכה הוועדה בדיקה קלינית למשיב. הוועדה קבעה כי הממצאים הקליניים וההדמייתים שוללים נכות אורטופדית או תפקודית וכי כל מגבלות המשיב הינן וולנטריות ועומדות בניגוד מוחלט לשרירים הרפויים. הוועדה דחתה מסקנות חוות הדעת ד"ר ארנרייך, מיום 1.9.09, בקובעה כי הן אינן תואמות את המצב כיום. על החלטה זו של הוועדה ערער המשיב לבית הדין האזורי לעבודה.

3.      בית הדין האזורי פסק כי מפרוטוקול הדיון עולה שהוועדה חשדה כי המשיב מסתיר מפניה את נכותו האמיתית. בית הדין הפנה לנפסק בפרשת ממן (דב"ע נב/27-01 דוד ממן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 334; להלן - פרשת ממן), בה נקבע כי הדרך הדיונית הנכונה היא להודיע למבוטח על חשד של התנהגות כזו ולשמוע את תגובתו. אשר על כן, פסק בית הדין האזורי כי, הוועדה טעתה טעות משפטית ויש מקום להחזיר עניינו של המשיב לוועדה על מנת שתזהירו בעניין החשד האמור ואף תערוך לו בדיקה קלינית נוספת לאחר אזהרתה. בית הדין האזורי דחה יתר טענות המשיב. נקבע כי פרוטוקול הוועדה מובן וניתן להסיק ממנו שמגבלות המשיב שוללות נכות. בית הדין ציין כי במסגרת הדיון בפניו הודיע המוסד שהוא יגיב על הפסיקה שימציא המשיב. עם זאת, חרף הארכות שניתנו, לא הגיש המוסד תגובתו.בית הדין חייב המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לשלם למשיב הוצאות בשיעור של 1,500 ש"ח.

4.      בבקשה לרשות ערעור מטעם המוסד נטען כי, המשיב שיתף פעולה עם הוועדה, וחיזוק לכך ניתן לראות בפרוטוקול הוועדה שם צוינו ממצאי הבדיקה הקלינית שנערכה למבקש, אשר כללו התהלכות בחדר, שכיבה והרמת רגלים, מעבר משכיבה לישיבה ועוד. המבקש טען כי על הוועדה להזהיר מבוטח בדבר חשד לחוסר שיתוף פעולה רק מקום בו ישנו חוסר שכזה הלכה למעשה, ולא במקרה בו המבוטח משתף פעולה עם הוועדה אך "מגזים" בפעולותיו. עוד טען המבקש כי בית הדין האזורי שגה עת הקיש מפרשת ממן, בו הוועדה ציינה במפורש את חוסר שיתוף הפעולה מטעם המבוטח והפער בינו לבין יכולתו בפועל. עוד נטען כי בניגוד לקביעת בית הדין האזורי, לפיה המוסד לא הגיב על הפסיקה שהמציא המשיב, הרי שהמוסד הגיש תגובתו, עובר למועד מתן פסק הדין קמא.

5.       בהחלטתי מיום 2.12.11, הורתי על מתן רשות ערעור בבקשה. בהחלטה נקבע כי הצדדים רשאים להשלים טענותיהם בערעור בכתב תוך 14 יום וכי אחר זאת יינתן פסק דין בתיק.

6.       בסיכומי המשיב, מיום 11.1.12, טען המשיב כי מפרוטוקול הוועדה עולה שהוועדה אינה מאמינה למשיב וחושדת כי הגבלת התנועות עליה הוא מתלונן מהווה ניסיון להסתרת המצב האמיתי לפיו, לדעת הוועדה, אין הוא סובל ממגבלה כלשהי בגב. לטענת המשיב, אף המוסד בערעורו אינו חולק על העובדה כי הוועדה חושדת במשיב כמי שמנסה להסתיר את מצבו האמיתי, אלא טוען כי לא ניתן לומר שהמשיב לא שיתף פעולה עם הוועדה. לטענת המשיב פסיקת בית הדין הארצי בפרשת ממן יפה לא רק למקרה של היעדר שיתוף פעולה אלא גם למקרה של התחזות, או ניסיון להסתיר נכות אמיתית. בהתאם יש לקבוע כי במקרה בו הוועדה חושדת בניסיון להסתרת מצב אמיתי, חלה עליה חובה להעמיד את הנפגע על כך ולשמוע את תגובתו ורק לאחר מכן להחליט בעניינו.

7.     לאחר שעיינו בפסק הדין מושא הערעור ונתנו דעתנו לטענות הצדדים באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי המשיב פעל בהתאם להנחיות הוועדה, במהלך בדיקתו הקלינית בפניה. אין בפרוטוקול הוועדה כל התייחסות בכתובים לחוסר שיתוף פעולה מצד המבקש. משאלו הם פני הדברים יש לקבוע כי אין מקום להשיב עניינו של המשיב לוועדה. אשר על כן פסק בית הדין האזורי, ובכלל זה חיוב המוסד בהוצאות שכר טרחה - בטל בזאת.

  8. סוף דבר - הערעור מתקבל. אין צו להוצאות.

ניתן היום,  ט"ו שבט תשע"ב (08 פברואר 2012), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.