השופט ש. ברוך
:
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (כב' השופט ד"ר אחיקם סטולר), בת.א. 56143/04, במסגרתו התקבלה במלואה תובענה אותה הגיש המשיב כנגד המערערת (שהוגשה בהליך של סדר דין מהיר), לתשלום הסך של 31,295 ש"ח.
כאמור, המערערת חויבה בתשלום סכום זה במלואו ועתה היא משיגה על חיוב זה, שלשיטתה הינו שגוי ומושתת על קביעות שאינן עולות בקנה אחד עם המסכת העובדתית והמסקנות של בית משפט קמא עצמו.
ראוי לציין, שההליך התנהל לפני בית משפט קמא, במתכונת שונה במקצת מן המקובל, במובן זה שהצדדים הגיעו לכלל הסדר דיוני, הסדר שבמסגרתו נמנעו מחקירות על התצהירים והגישו סיכומים בכתב.
מתווה דיוני זה מכתיב נקודת מוצא לפיה אין מחלוקת עובדתית של ממש בין הצדדים, ובנקודות הספורות שאכן שנויות במחלוקת, ניתן להכריע על פי המסמכים השונים. כך עשה בית משפט קמא, תוך שהוא נותן משקל לראיות שהוגשו (משקל נכון, יש לומר) וחרף זאת, יצאה המערערת חוצץ בסיכומיה נגד הדרך בה בחר בית המשפט ללכת.
המשיב הינו הבעלים של חלקת קרקע המצויה בחדרה, שהוחכרה למערערת, שעיסוקה כידוע, במכירת מוצרי דלק, לשם הקמה והפעלה של תחנת דלק.
ראוי לציין כבר עתה, שבעת הקמת התחנה על חלקתו של המשיב וגם כיום, היתה מצויה תחנת דלק נוספת, מעבר לכביש, שהופעלה על ידי המערערת (שבעת חתימת ההסכם הופעלה על ידי מפעיל אחר מטעמה, אך כיום הועברה הפעלתה לידי המערערת עצמה, באמצעות חברת בת, תוך הפרת ההסכם בינה לבין המשיב, כשלמעשה שינוי זה הוא הגורם לתובענה הנוכחית, כפי שעוד יבואר להלן).
ההסכם בין הצדדים נחתם בשנת 1998 וכאמור הסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים, לרבות התשלומים שאמורים היו להשתלם לידי המשיב כדמי חכירה חודשיים.
דמי החכירה היו מורכבים משני סכומים - דמי חכירה קבועים, האמורים להשתלם מדי חודש בחודשו וכן תוספת שהיא אחוז מסוים מהמכירות בתחנה, מעבר להיקף מוסכם של מכירות (250,000 ליטר בחודש). אין חולק, כך הוצהר על ידי הצדדים מפורשות, שהרכיב לתשלום בגין היקף המכירות, מעולם לא עמד על הפרק, באשר המכירות, החל ממועד כריתת ההסכם ועד היום, נפלו מההיקף שהצדיק יישומו של רכיב זה.
דמי החכירה החודשיים הוצמדו לדולר ארה"ב, בהתאם לשערו היציג (הם הועמדו על סך של 16,661$ בצירוף מע"מ כחוק), אך לחילופין
"לשינוים שיחולו במרווח השיווק של סונול לבנזין 95 אוקטן שבסיסו מרווח השיווק הידוע במועד חתימת הסכם" (כך לשון סעיף 8.1.3 להסכם בין הצדדים). כן נקבע, כי תחול הגבוהה מבין שתי חלופות אלה.
המונח "מרווח השיווק" הוגדר בסעיף 2 להסכם בזו הלשון:
"ההפרש שבין מחיר הקניה של סונול (מחיר שער בז"ן) בתוספת בלו והיטלים - אם יחולו - לבין המחיר המירבי לצרכן במשאבה, לפני מע"מ, לבנזין 95 אוקטן בהתאם לסע' 2 בטבלה 7(א) של מינהל הדלק".
אין חולק שעם הזמן שונה המחירון, בהתאם לקביעות מנהל הדלק וטבלה 7 האמורה אינה בנמצא, כשהיא הוחלפה על ידי טבלה 6.
הבעיה שנוצרה הייתה, יצירתן של תחנות תדלוק בשירות עצמי, שלא היו קיימות בעת חתימת ההסכם בין הצדדים, ולמען הדיוק, שילובן של משאבות לתדלוק עצמי בתחנות, שהמחיר הנגבה בהן מהצרכן נופל מהמחיר הנגבה בגין תדלוק באמצעות מתדלק, כשעם הזמן חוייבו חברות הדלק בשילובן של משאבות לתדלוק עצמי בכל תחנה ותחנה, בהיקף כפי שנקבע על ידי הרגולטור.
הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם התוספת בגין שירות מלא בתחנות התדלוק נכללת במרווח השיווק אם לאו. אם מכלילים את דמי השירות במסגרת מרווח השיווק, הרי שההצמדה לתקרת השירות המלא, גבוהה מההצמדה לדולר ואם מבוצע החישוב תוך התייחסות לתקרת השירות העצמי, הרי שההצמדה לדולר גבוהה יותר. מטבע הדברים, העדיף התובע לבצע את החישוב בהתאם למחיר הכולל את רכיב השרות המלא, והסכום הנתבע הוא ההפרש ככל שהוא עולה מעבר לשער הדולר, לתקופה מסוימת.
כפי שציין בית משפט קמא בצדק בפסק דינו (עמ' 5), הרי
"לשיטתו של התובע יש לפרש את ההסכם שבין הצדדים באופן שיקבע שהוא זכאי, להצמדת דמי החכירה המשולמים על ידי הנתבעת ל"מרווח השיווק" שכולל את הרכיב המשולם על ידי הצרכן בגין שירות מלא בתחנת תדלוק; בעוד שלעמדתה של הנתבעת, ההצמדה לה זכאי התובע מכוח ההסכם שנכרת בין הצדדים אינה כוללת, כלל ועיקר, את הרכיב המשולם על ידי הצרכן בגין שירות מלא כאמור".
עוד הוסיף בית משפט קמא וציין מפי התובע - וכפי שעוד יבואר, לדברים עיגון של ממש בנתונים כפי שהובאו - ששיוך שתי התחנות לרשת התחנות הארצית של המערערת, יוצר חשש ממשי לניגוד עניינים בהפעלת התחנות.
ראוי לציין, עובדה שאינה שנויה במחלוקת, לפיה על פי סעיף 11.2 להסכם מ-1998 התחייבה המערערת כי
"תחנת התדלוק תופעל ע"י מפעיל ו/או מנהל עצמאי אשר לא יהיה לו כל קשר להפעלת תחנת התדלוק השניה של סונול בבית אליעזר ובכל מקרה יבוצעו בתחנת התדלוק לפחות כל המבצעים והפעילויות לקידום מכירות אשר יבוצעו בתחנת התדלוק השניה", כשבפועל, הועברה הפעלת התחנה השניה משלב מסוים לאותה חברה שמפעילה את התחנה הפועלת בחלקתו של המשיב (שהיא, כאמור, חברת בת של המערערת), וזאת מפעילה את התחנה בחלקתו של המשיב כתחנה לתדלוק עצמי בלבד, בה בשעה שבתחנה השנייה, אותה התחייבה שלא להפעיל בעצמה, היא מבצעת מכירות במחיר מלא (ולמעשה עומדת בדרישות להיקף מסוים במכירה עצמית, באמצעות הצגת התחנה היושבת על שטחו של המשיב, כחלק אינטגרלי מהתחנה השניה - כך היא עצמה מציגה את הדברים).
עובדות אלה פורטו בהרחבה בראיות המשיב, כפי שהוגשו לבית משפט קמא ולא נסתרו בכל דרך ואופן. כפי שכבר ציינתי, ויתרו הצדדים על חקירות העדים ומשכך, רשאי היה בית המשפט להגיע למסקנה עובדתית כזו, מה גם שלא מצאתי שהיא נסתרה באיזו מראיות המערערת.
מכאן נפנה בית משפט קמא לניתוח השאלה האם יש לכלול את התוספת בגין שירות מלא בעת תדלוק ב"מרווח השיווק", אם לאו.