אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק עא 3494/06

פסק-דין בתיק עא 3494/06

תאריך פרסום : 23/06/2009 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי חיפה
3494-06
02/03/2008
בפני השופט:
1. י. עמית [אב"ד]
2. ר. סוקול
3. י. וילנר


- נגד -
התובע:
1. מדינה מרגלית
2. יוסף ורדה
3. דדו שלמה
4. חלובה זמירה
5. דדו זמיר
6. חבובה תקוה

עו"ד חרלף ואח'
הנתבע:
חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ
עו"ד חלפון אבישי
פסק-דין

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בת.א. 12587/04 (כב' השופט שמעון שר) מיום 12.6.06. 

העובדות הצריכות לעניין ופסק דינו של בית משפט קמא                                         

1.         ענייננו בנכס המשמש כבית כנסת בשם "היכל רג'ינה" ברח' חסן שוקרי 4 בחיפה (להלן: " המושכר"). המושכר כולל 4 חדרים, פרוזדור, מרפסת סגורה, מטבח וחדרי שירותים. המשיבה היא הבעלים של המושכר וביום 31.5.06 נכרת בינה לבין מר שמעון דדו ז"ל, שנפטר בשנת 2001 (להלן: " דדו ז"ל") הסכם שכירות לפי חוק הגנת הדייר. בסיפא להסכם הסטנדרטי, נוספו מספר שורות בהדפסה כלהלן:

" הרשות לשוכר למסור בדירה הנ"ל חדר אחד לדייר משנה אך עליו להודיע על כך לחברה בכתב. במקרה ויוחלף דייר המשנה מבלי להודיע על כך לחברה, ייחשב הדבר כהפרת החוזה.

2)  שלושה חדרים והפרוזדור מהדירה הנ"ל משמשים לבית כנסת."

מר דדו ז"ל ואחרים התאגדו כעמותה בשם "עמותת בית הכנסת היכל רג'ינה" (להלן: " העמותה") להפעלת בית הכנסת.

2.         ביום 13.3.00 הגישה המשיבה תביעה לסילוק יד של דדו ז"ל ושל העמותה מהמושכר,  בטענה שהעברת הזכויות לעמותה נעשתה בניגוד להסכם, בטענה שבוצעו שינויים במושכר ללא הסכמת המשיבה וכן בשל נטישת המושכר. ביני לביני הלך דדו ז"ל לבית עולמו והמשיבה הגישה כתב תביעה מתוקן כנגד העמותה בלבד, בטענה כי עם פטירתו של דדו ז"ל, על המושכר לחזור למשיבה (ת"א 6193/00 בית משפט השלום בחיפה).

ביום 30.7.03 ניתן פסק דינה של כב' השופטת בר-זיו ולפיו נתקבלה התביעה ונקבע כי על העמותה לפנות את הנכס בתוך 12 חדשים. העמותה הגישה ערעור על פסק הדין - ע"א (חיפה) 1720/03 בית הכנסת היכל רג'ינה נ' הכשרת היישוב בישראל בע"מ (ניתן ביום 8.6.2004) (להלן: " פסק הדין שבערעור").

בפסק הדין שבערעור הסכימו כל השופטים כי לעמותה אין זכויות במושכר, אך בהמשך נחלקו הדעות. וזו השורה התחתונה כפי שנפסקה על ידי כב' השופט נאמן (הדגשה שלנו):

 "... מטרת השכירות כעולה מהאמור בחוזה השכירות לא היתה מגורים ומכאן שלפי ס' 23(ב) לחוק הגנת הדייר, הפכו ילדי המנוח לדיירים...אשר על כן, אם תישמע דעתי, יתקבל הערעור, יבוטל פסק הדין של קמא וייקבע שבני המנוח דדו נעים ודדו שלמה הם שוכרי המושכר והם רשאים להמשיך ולקיים בו את בית הכנסת, כפי שהוא מתקיים עד עתה".

כב' סגן הנשיא, השופט יעקבי-שווילי, הסתייג מהדברים:

"חברי השופט נאמן מציע לקבוע שהבנים הפכו דיירים מוגנים תחת המנוח, מכוח סעיף 23 (ב) לחוק. חוששני שיש קושי לעשות זאת, וזאת משני טעמים: 1) הבנים אינם בעלי דין לפנינו; 2) כדי לזכות בדיירות מוגנת לפי סעיף 23 (ב), צריך שיתמלאו תנאים מסוימים, וצריך להוכיח שנתמלאו.

סוף דבר, גם אני סבור, כחברי השופט נאמן, שהעמותה אינה דיירת, ושאין לה זכות בנכס. כמו כן גם אני סבור שאין מקום לחיוב העמותה לפנות את הנכס, אלא רק להצהיר שאין היא בעלת זכויות בנכס ושעליה לסלק ידה ממנו. הייתי מציע לקבל את הערעור במובן זה, שיבוטל חיוב המערערת לפנות את הנכס, ושיוצהר שאין למערערת זכויות בנכס, ושעליה לסלק ידה ממנו.

כב' השופט גריל הצטרף לדעתו של כב' השופט יעקבי-שווילי.

3.         ויהי לאחר הדברים האלו, הגישו המערערים, תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הם זכאים להיות דיירים מוגנים בנכס בהיותם ילדיו של המנוח דדו ז"ל. המשיבה הגישה תביעה שכנגד, בעילה לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר, בטענה כי הנתבעים לא שילמו את דמי השכירות. עוד הוסיפה המשיבה והעלתה טענות שונות שהועלו על ידה בשעתו ב"סיבוב הקודם" כגון ביצוע שינויים במושכר ללא הסכמתה ונטישת המושכר.

הצדדים הגיעו להסכם דיוני לפיו יגישו סיכומיהם על סמך החומר ובית משפט קמא נתן פסק דינו מבלי שנשמעו ראיות.

התביעה שכנגד נדחתה ע"י בית משפט קמא, שקבע כי גם אם היו פיגורים בתשלום דמי השכירות, הרי שבסופו של יום הוסדר נושא התשלום והדברים באו על מקומם.

לעניין התביעה העיקרית, קבע בית המשפט קמא כי נוכח פסק הדין שבערעור,  יש לבחון שתי שאלות בלבד והן: " עמידה בהוכחת זהותם של התובעים כילדיו של מר דדו ז"ל, והאחרת לענין הקשר הישיר של מי מהם להמשך ניהול הנכס".

לשאלה הראשונה, ומשלא הוגש מסמך מטעם משרד הפנים לגבי זהות המערערים כילדיו של דדו ז"ל, סבר בית משפט קמא כי לא ניתן להסתפק בצו הירושה כהוכחה שהמערערים הם ילדיו, ולכן הכיר רק במערער מס' 3 כבנו של דדו ז"ל. זאת, מן הטעם שהוכר כבנו של המנוח, כבר בפסק הדין הראשון ובפסק הדין שבערעור. אשר לשאלה השניה קבע בית משפט קמא כי העובדה שהמערער 3 ושני חברי ועד נוספים של העמותה חתמו על השיקים ששולמו למשיבה כדמי שכירות, קושרת אותו ל" לקיחת חלק פעיל בהנהלת המושכר עובר למות האב שמעון דדו ז"ל".

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ