ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כבוד השופטת א. שטמר) מיום 13.7.00 בת.א. 1465/96, ת.א. 4666/96 ו - ת.א. 732/96, שהדיון בהם אוחד, לפיו נדחו תביעותיהם של בני הזוג רוזנצוייג ואילו תביעתם של בני הזוג חיים, התקבלה (להלן: "
פסק הדין").
רקע
1. בפני בית משפט השלום נדונו שלוש תביעות שהדיון בהן אוחד ושעניינן אחד, שני חוזי מכר מקרקעין השלובים זה בזה שנערכו באותו היום. בחוזה הראשון יהושע וישראלה רוזנצוייג (להלן: "
רוזנצוייג") מכרו דירת מגורים בראשון לציון (להלן: "
הדירה") לנעמי ואהרון חיים (להלן: "
חיים"), ואילו בהתאם לחוזה השני מכר אהרון חיים (בלבד) לרוזנצוייג מגרש באותה עיר (להלן: "
המגרש").
2. למען בהירות התמונה תפורטנה התביעות והכרעת הערכאה הדיונית לגבי כל אחת מהן:
א.
ת.א 1465/96 רוזנצוייג נ' אהרון חיים ות.א. 4666/96 רוזנצוייג נ' ה"ה חיים
ת.א. 1456/96 עניינו תביעה נגד אהרון חיים (בלבד) בגין חילול שטר שהוגש להחזר תשלום אגרות עירייה המוטלות על המגרש, ואילו ת.א. 4666/96 עניינו תביעה כספית נגד בני הזוג חיים לתשלום הפיצוי מוסכם הנקוב בשני ההסכמים ולתשלום פיצוי בגין נזקים נטענים נוספים שנגרמו להם מהפרת ההסכמים על ידי חיים.
הדיון בשתי תביעות אלה ובתביעה הנוספת של חיים נגד רוזנצוויג שעניינה יפורט מאוחר יותר - אוחד, ובית המשפט הורה על הגשת תצהירים ובקשה להזמנת עדים, כאשר קבע כי רוזנצוויג יהיו הראשונים להגישם. אלה, ביקשו לשנות את סדר הגשת התצהירים, אך בקשותיהם בעניין נדחו. בית המשפט המחוזי, בבר"ע שהוגשה אליו, אישר את החלטת השופטת המלומדת, אך נתן לרוזנצוויג ארכה קצרה להגשת תצהירים מטעמם (בר"ע 21776/99 מפי כבוד השופטת חיות). בארכה זו לא השכילו רוזנצוויג לעשות שימוש, ומשכך לא היה מנוס אלא להתחיל בהליך ההוכחות על סמך תצהירו של אהרון חיים שהוגש בינתיים.
עם סיום חקירת אהרון חיים על תצהירו, נקבע התיק המאוחד לסיכומים בכתב. רוזנצוויג, אשר חובתם היתה להגישם ראשונים, הגישו בקשות לדחיית המועד ואלה נדחו. משלא הוגשו הסיכומים על ידי רוזנצוויג, הגישו חיים בקשה למתן פסק דין על יסוד תקנות 157 ו - 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "
תקנות סדר הדין האזרחי"). תגובתם של רוזנצוויג נתבקשה לבקשה זו, אולם הם הודיעו לבית המשפט כי לא קיבלו אותה ולפיכך הוארך המועד למתן תגובתם. חלף הגשת תגובה לעניין הבקשה למתן פסק דין, ניצלו רוזנצוויג את הבמה שניתנה להם והגישו סיכומים כשהם אף מצרפים תיק ראיות. בית המשפט ראה לנכון לגנות דרך פעולה זו, ועל כן התעלם מהתגובה, אשר ברובה היוותה "סיכומים", אלא לעניינים הקשורים בבקשה למתן פסק דין.
לגופם של דברים דחה בית המשפט את טענתם של רוזנצוויג כי אי הגשת סיכומים ותצהירים נעשתה "
בתום לב, ואולי אף בחוסר הבנה מסויימת אך בודאי לא מתוך זלזול". בית המשפט פסק כי לאורך כל ההליך מנסים רוזנצוויג להאריך את משך ההתדיינות בבקשות שונות שמטרתן שינוי סדרי הדין. הצטברותן של הבקשות, ניסיונותיהם של רוזנצוייג לשנות את ההחלטות שניתנו, אי ציות מפורש לצווי בית המשפט בערכאה הדיונית ולהחלטת בית המשפט המחוזי בבר"ע - כל אלה מובילים למסקנה כי המטרה המונחת ביסוד ניהול ההליך על ידי רוזנצוויג הינה לגרום לחיים עינויי דין, שאולי ישקלו ויחזרו בהם מתביעתם הם. בית המשפט הדגיש את אינספור הבקשות שעניינן דחייה בלבד, הצורך להידרש לכל הבקשות כשתוצאתן אינה עניינית, הליכי הסרק ובזבוז הזמן השיפוטי היקר. כל אלה, כך על פי בית המשפט, אינם עולים כדי "תום לב" לו טוענים רוזנצוויג.
סופו של דבר, ולאור השלב הסופי אליו הגיע ברור שתי התביעות, ראה בית המשפט
לדחותן בהעדר סיכומים, שכמוהם כאי התייצבות התובע לדיון, מבחינת תקנות סדר הדין האזרחי.
ב.
ת.א. 732/96 חיים נ' רוזנצוייג
תיק זה עניינו תביעה כספית של חיים נגד רוזנצוייג בגין הפרת הסכם מכר הדירה עימם. חיים הגישו תצהיר עדות ראשית של אהרון חיים, הוא נחקר על תצהירו, והוגשו מוצגים. סיכומים, כאמור, לא הוגשו. עם זאת, בית המשפט דן בתביעה לגופה, ואף התייחס לטענותיהם של רוזנצוייג כפי שבאו לידי ביטוי בשתי התביעות שהגישו (וכן בכתב הגנתם בתיק זה), ככל שאלו מהוות טענות הגנה נגד תביעת חיים.
מחד, קיבל בית המשפט את טענות חיים (למעט טענה אחת שנדחתה בעניין הימצאותו של ארון קיר בדירה). כך, נתקבלה הטענה כי רוזנצוייג הפרו את ההסכם משלא מסרו את הדירה במועד המוסכם, וזיכה את חיים בפיצוי המוסכם הנקוב בחוזה בסך של 20,000$ ובפיצוי המוסכם בגין כל יום של איחור במסירה בסך כולל של 3,600$. עוד קיבל בית המשפט את טענות חיים כי נותר חוב לעירייה, כי היה צורך בהחלפת מנעול, כי הדירה דרשה שיפוץ וסיוד, וכי נותק מונה הגז - הכל בניגוד למוסכם. משכך, זכאים חיים לפיצוי בגין נזקים אלו שהוכחו על ידם, בנוסף לפיצוי המוסכם.
מאידך, קיבל בית המשפט את טענתם של רוזנצוויג כי יש לקזז מחיובם כאמור דלעיל סכום של 18,000$ המהווים את הפיצוי המוסכם הקבוע
בחוזה מכר המגרש. זאת, בגין איחורו של אהרון חיים לרשום את המגרש על שם רוזנצוייג, הגם שלא נגרם להם נזק בפועל בגין האיחור ברישום. טענת קיזוז אחרת של רוזנצוויג המתייחסת לשטר הביטחון שנמסר להם על ידי חיים שפירעונו נתבקש להחזר תשלום אגרות עירייה, נדחתה בהעדר הוכחה כדבעי.
3. הערעורים שבפנינו הינם ערעורם של רוזנצוייג (ע"א 1133/04) על כי תביעותיהם נדחו מנימוקים פרוצדוראליים, על כך כי תביעותיהם לא התקבלו חרף הראיות והעדויות שהיו בפני בית המשפט, וכן על כך כי חוייבו בפיצוי המוסכם בעסקת מכירת הדירה ובנזקים אשר לטענתם אין בהם כל ממש.
ערעורו של חיים (ע"א 2835/00) מכוון כנגד קבלתו של בית המשפט את טענת הקיזוז של רוזנצוויג בדבר האיחור ברישום המגרש על שמם בלשכת רישום המקרקעין וזכאותם לפיצוי המוסכם.
דיון
ע"א 1133/04 - ערעור רוזנצוויג
4. טענותיהם של רוזנצוויג מופנות הן כלפי פסק הדין, הן כלפי החלטות בבקשות ביניים שונות והן כלפי ההחלטה בבר"ע 21776/99 בו הותירה כבוד השופטת חיות את סדר הגשת התצהירים על כנו, אם כי אפשרה להם להגישם בתוך מועד נקוב. כן מערערים רוזנצוויג על החלטת בית המשפט המחוזי שלא להאריך את אותו מועד נקוב להגשת תצהירים ובקשה להזמנת עדים (רע"א 21776/99 בש"א 5095/00). לטענת רוזנצוויג הערעור שלפנינו מוגש על החלטות בית המשפט המחוזי מכוח החלטת בית המשפט העליון לפיה במסגרת הערעור על פסק הדין ניתן יהיה להשיג גם על החלטת בית המשפט המחוזי שנבלעה בו (רע"א 2248/00
רוזנצוויג נ' חיים, החלטת כבוד השופט ד"ר שלמה לוין מיום 8.8.00).