פסק-דין בתיק עא 2527/01

הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב בו נדחתה תביעת הפינוי שהגישו המערערים כנגד המשיבים - דיירים מוגנים.

התביעה לפינוי היתה בעילה של הפרת חוזה השכירות.

בסעיף 7 לחוזה נרשם כי: " השוכר לא יהיה רשאי... או להשתמש בחדר המדרגות לצורך אחסנה או החזקה של כלי רכב אלא למעבר בלבד".

בכתב התביעה נטען על ידי המערערים, כי המשיבים איחסנו זוגות אופניים בחדר המדרגות בניגוד לאמור בחוזה כמפורט לעיל. להוכחת התביעה, צירפו תמונות המציגות מספר נמוך של זוגות אופניים בחדר המדרגות, וכן תמליל של שיחה בין חוקר למשיב מס' 1, ללא הקלטת עצמה.

קיומה של השיחה הוכחש על ידי המשיבים, ובאשר לזוגות האופניים שבחדר המדרגות, נטען על ידם כי אלה אינם שלהם וכי לדיירים האחרים בבניין זוגות אופניים.

לאחר בדיקת הראיות ובחינתן, ולאור נטל השכנוע הרובץ לפתחם של המערערים, קבע בית המשפט כי לא הוכח בפניו שהאופניים שנמצאו בחדר המדרגות שייכים למשיבים וכי הם אלה המאחסנים את האופניים הספציפיים במקום.

כפי שמפרט בית המשפט ( כב' השופט א' גולדין) בפסק הדין:

"... מעיון מעמיק בתמלול תקציר השיחה ועדותו של עד תביעה 2 לא הוכח לי כי האופניים שבחדר המדרגות של הבית קשורות לנתבעים".

וכן: " אין די בצילום האופניים לבדם כדי לקשור אותם למי מהנתבעים. הרי שלפי התמונות שצירפו לת/1, מספר האופניים השתנה מידי יום ביומו, ומכאן נובע כי מידי יום ביומו הסיר מאן דבעי את השרשרת וביצע פעולה כזו או אחרת באופניים. את כל זה לא חיפש החוקר ... וליקוי הוכחתי זה יש בו כדי לדחות את טענת התובעים כי אופניים שאיחסנו בחדר המדרגות של הבית קשורות לנתבעים".

מכאן, שהמערערים לא הוכיחו כי החוזה הופר על ידי המשיבים דווקא.

בערעור נטען כי בית משפט השלום טעה כאשר לא התייחס לכתב ההגנה של המשיבים בו הודו שהם לא היחידים שהחזיקו אופניים בחדר המדרגות, כי החזקת האופניים על ידם נעשתה לפרקי זמן קצרים, וכי המדובר בשימוש סביר ברכוש המשותף, ולאור הודאה זו עבר הנטל לפתחם.

עוד היפנה ב"כ המערערים לסתירות לטענתו בעדותו של המשיב וכן כי בידי המשיבים לא עלה לסתור את הראיות לכאורה שהובאו על ידי המערערים.

לאחר שחזרנו ועיינו בכל החומר שהונח לפנינו, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

השופט הנכבד סקר את הראיות שהיו לפניו ולא שוכנע כי האופניים שצולמו במקום הם בבעלות או באחזקתם של המשיבים דווקא.

ענייננו בטענה של הפרת חוזה שכירות בעניין אחסנה, ולא הוכח קשר בין המשיבים לבין פעולת האחסנה האסורה.

בהערת סוגריים נציין, כי גם אם הודו המשיבים בכתב ההגנה בהנחת אופניים בחדר המדרגות לתקופת זמן קצרה, אין משמעותה הודייה באחסנה או בהחזקה שהיא הפעולה האסורה.

עניננו במקרה שבו אין מקום לדחיית הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו בפסק-הדין, הממצאים שנקבעו בפסק תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בפסק כל טעות שבחוק.

אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית, ואין אנו נדרשים להציג פסק-דין משלנו, העונה על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק-דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין ( ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י פ"ד מה(2) 142, 168; ע"א 478/88 בקר נ' שטרן פ"ד מב(3) 679,680; א' גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה שביעית מעודכנת תשס"ג, עמ' 523).  

זאת ועוד - ההלכה היא שהבקורת של בית משפט שלערעור על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. להוציא חריגים, כדי שערכאת ערעור תתערב בעובדות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מ " י פ"ד נד(4) 632). רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית-המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים (ע"א 5118/92 חב' אלטריפי נ' סלאיימה פ"ד נ(5)  407).