פסק-דין בתיק עא 1927/06

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו, מיום 8.3.06, בת.א. 214075/02 (כב' השופטת ניבה ריב).

כב' השופט שאול שוחט

2.         המערער 1 הוא בעל הזכויות והמחזיק במשק חקלאי במושב גאולים, הכולל שטחי חקלאות  ופרדסים (להלן: " הפרדסים"). המערער 2 הוא בנו של המערער 1, כאשר המשיבה 2, מועצה אזורית לב השרון, טוענת כי הוא נעדר כל זכויות במשק וממילא בפרדס.

3.         בשנת 99' הגישו המערערים (בצירוף אשת המערער 1, הגב' מדעי ברכה ז"ל) תביעה בבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 59281/99) כנגד תעשיות בטון בע"מ, דב לנד ועיזבון המנוח יצחק לנד בע"מ. במסגרת תובענה זה טענו המערערים, כי פרדסיהם ניזוקו עד כדי הכחדתם וזאת בשל האבק שנוצר בתהליך ייצור הבטון במפעל שהוקם בסמוך לחלקתם. המערערים בקשו שם פיצוי בסך 127,787 ש"ח. 

במסגרת הגנתם של הנתבעים בתביעה זו, טענו הם כי הנזק לפרדסי המערערים נגרם לא בשל מעשיהם או מחדליהם, אלא בשל האבק העולה מדרך העפר העוברת בסמוך לפרדסים. דרך זו שימשה את היוצאים ובאים בקשר עם עבודות שבוצעו  עם הקמת הישוב צורן, עבודות תשתית וכיוצא בזה. המערערים, התובעים שם, שללו מכל וכל אפשרות זו. המערערים הציגו בהליך האמור מפה טופוגרפית וצילומי אוויר על מנת להראות שדרך העפר הייתה קיימת שנים רבות, עוד בטרם הוקם מפעל הבטון. המערערים עמדו על כך כי מקור נזקם הוא האבק הבא ממפעל הבטון, כך ולא אחרת.

4.         בשנת 2002 הגישו המערערים (בצירוף הגב' מדעי ז"ל) תביעה נוספת בבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 214075/02). הנתבעים בתביעה זו הם המשיבים דכאן. בתביעה שנייה זו, תבעו המערערים פיצוי בגין אותם נזקי פרדסים, אלא שהפעם המדובר בנתבעים חדשים ומעשה מזיק שונה אליבא המערערים, והוא העבודות המתבצעות בשל הקמת הישוב צורן והמעבר התכוף בשביל העפר ליישוב זה, העובר ליד הפרדסים. לתביעתם צורפה, כפי שצורפה בעבר לתביעה הקודמת, חוות דעת התומכת בגרסתם זו. סכום התביעה המאוחרת עמד על 420,000 ש"ח.

5.         התביעה הראשונה נדחתה לגופו של ענין ביום 6.10.2005, בין השאר בשל הפרת עקרון תום הלב בניהול הליכים משפטיים, תוך הגשת שתי תביעות במקביל, כנגד שני גופים שונים, במהלכן הועלו על ידי המערערים טענות עובדתיות סותרות. בעקבות  פסק דין זה הגישה המשיבה 2 דכאן בקשה לסילוק על הסף, בה נטען, בן היתר, כי נוכח פסק הדין בתובענה הראשונה יש לדחות את התביעה השנייה על הסף.

בית משפט קמא קיבל את הבקשה והורה על דחיית התביעה השנייה. על פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו.

6.         עיקר טענת המערערים היא כי שגה בימ"ש קמא, משום שהם בבחינת מי שלא ידעו ולא היו יכולים לדעת את העובדות לאשורן בקשר עם הגורם המזיק לפרדסים וסיבת קרות הנזק. כל שהיה לאל ידם לעשות הוא להביא ראיות וחוות דעת מומחים בכל אחת מן התביעות כדי לתמוך בהיפותזה שבבסיס כל אחת מהן. המדובר בנזקים שנגרמו מנכסים שאין לתובעים שליטה עליהם, ועל כן מפנים הם להוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין ולתחולת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". אין המדובר בהעלאת טענות עובדתיות סותרות, אלא שבשל כשל בידיעה של העובדות כהווייתן, בקשו המערערים לשמור על זכותם להיפרע ממי מן המזיקים, כפי שיקבע. כל עוד מדובר בנתבעים שונים, רשאים היו המערערים, לטענתם, להציג מצגים עובדתיים שונים. המדובר בטענות חלופיות. דחית התביעה הראשונה מלמדת כי הנזק הוא פרי מעשי הנתבעים בתביעה השנייה. עצם דחיית התביעה הראשונה מאפשרת לטעון טענה עובדתית סותרת בתובענה השנייה. לו הייתה הטענה העובדתית הראשונה מתקבלת והיו התובעים זוכים בתביעתם זו, היו מנועים הם מלעלות טענה עובדתית הפוכה וסותרת. (בעניין זה מפנים המערערים אל רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ. שכון עובדים השקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625). אליבא דמערערים, התנהגותם אינה פסולה כלל ועיקר. מחמת חשש התיישנות, פעלו כפי שפעלו. סילוק התביעה נשוא הערעור על הסף הוא סעד קיצוני ומרחיק לכת, בעוד אין בהתנהלותם של המערערים חומרה כה רבה המצדיקה, כי יצאו וידיהם על ראשם, בלא שמי מהמעוולים כלפיהם ישא בנזקים שנגרמו בשל מעשי העוולה.

7.         בית משפט קמא קובע, לאחר סקירת העובדות שהציגו המערערים בתביעה הראשונה כשהן מגובות בראיות, כדלקמן:

"14.     הנה כי כן, בתביעה השנייה טוענים המשיבים, בין היתר, את שנטען כנגדם בהליך הראשון, באשר לגורם לנזקי הפרדסים, תוך העלאת טענות שאינן עולות בקנה אחד עם הטענות שהעלו הם עצמם, ועליהן אף עמדו, בהליך משפטי קודם, שאותו יזמו ושאף התנהל במקביל.

15.       לטעמי, חמורה עוד יותר העובדה, שבכתב התביעה שהגישו, לא טרחו המשיבים לציין, ולו ברמז, את עובדת הגשתה של תביעה קודמת, בה הם טוענים, כאמור, כי נסיבות שונות גרמו לנזק.

16.       בניסיון להסביר את פשר התנהלותם האמורה, חוסים המשיבים בצילה של הטענה, כאילו הסיבות והנסיבות שבעטיין נגרם הנזק הנטען אינן ידועות להם ולא יכולות להיות ידועות להם.

17.       יאמר מיד, כי טענה זו אינה מקובלת עלי. וזאת , מהטעם הפשוט     שאין הדבר מתיישב עם האמור בכתב התביעה, הכולל פירוט של כל העובדות המהותיות שגרמו לכאורה, לקרות הנזקים, תוך הצבעה ברורה ומופרשת על זהות הגורמים האחראיים, לטענתם, לנזקים שנגמרו לפרדסיהם.

18.       גם אם תמצה לומר, כי נסיבות גרימת הנזק לא ידועות למשיבים לאשורן, הרי ששומה היה עליהם לבדוק את העובדות כראוי , טרם פניה לערכאות משפטיות. הפרקטיקה הדיונית שנקטו המשיבים, בהגשתן של שתי תביעות שבכל אחת מהם מחזיקים הם בעמדה שונה, ואף מנוגדת, ביחס  לאותו עניין, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, ומשכך, אינה ראויה.

19.       טענותיהם הנוספות של המשיבים, לפיהן מיהרו והגישו את התביעה דנן מתוך רצון לשמר את זכותם להיפרע מהמזיקים הנכונים, וכמו גם להימנע ממגבלת ההתיישנות, אין בהן כדי להוות משום שיקולים עניינים שיש בכוחם להצדיק את התנהגותם הפסולה".

לאור נימוקים אלו הסיק בית משפט קמא, כי התנהגות המערערים היתה פסולה באופן המצדיק סתימת הגולל על תביעתם ודחייתה על הסף.

8.         לו תשמע דעתי, סבורני כי בנסיבות המקרה שבפנינו, שומה היה על בית-המשפט קמא שלא לנעול את שעריו בפני המערערים, חרף השימוש לרעה אותו עשו בהליכי בית-המשפט, וזאת מבלי שאני מקל-ראש בחומרת התנהגותם.

בית-משפט קמא, עמד בהרחבה על הניצול הבלתי-ראוי, של ההליך המשפטי, בו נקטו המערערים. אין לי אלא להסכים עימו בעניין זה. טענת המערערים, כי פעלו כפי שפעלו מאחר והנסיבות שגרמו לנזקם לא היו ידועות להם עת הגישו את התובענה נגד המשיבים (ולכן רשאים הם להסתמך על סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) הינה בבחינת עלה תאנה. כך גם טענתם, כי עשו כן כדי להימנע ממגבלת ההתיישנות. טענות אלו אינן מסבירות, ולא יכולות להסביר, את חוסר תום-ליבם של המערערים עת הגישו את התובענה כנגד המשיבים, מבלי לציין כי התביעה בעניין אותו נזק לכאורי, כנגד נתבע אחר, עודנה מתבררת בפני אותו בית-משפט. בכך הוסיפו חטא על פשע - לא די בכך שלא ניסו לפעול לתיקון התביעה הראשונה (צירוף המשיבים כנתבעים ובירור התובענה בהליך אחד ולא לשיעורין) - הרי שבתביעה שהגישו כנגד המשיבים נמנעו המערערים, במכוון, מלפרוש את מלוא היריעה בפני בית-משפט קמא. מכאן הפגם. מכאן חוסר תום-הלב.

9.         בית-משפט קמא קיבל את עתירת המשיבים לדחיית התביעה על הסף מחמת שימוש לרעה בהליכי בית-משפט, בהתאם ל תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " תקנות סדר הדין האזרחי "). בית-משפט קמא קבע, כי התנהגותם הפסולה של המערערים, שהביאה אותו לפסוק את אשר פסק, באה לידי ביטוי בשתיים: בעצם העובדה, כי טענו בתביעה כנגד המשיבים טענות שאינן עולות בקנה אחד עם הטענות שהעלו בהליך המשפטי הקודם (ראו: סעיפים 14 ו-18 לפסק-הדין) ובכך שבכתב-התביעה כנגד המשיבים לא ציינו כלל את עובדת הגשת התביעה הקודמת (ראו סעיף 15 לפסק-הדין).