פסק-דין בתיק עא 1736/05

ערעור זה שב ומעלה את סוגיית חלוקת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים לבתי הדין המינהלים ובית המשפט לעניינים מינהלים.

המשיבה הגישה לבית משפט זה תביעה שהוגדרה כתביעה "כספית והצהרתית" נגד עיריית תל אביב-המערערת.

בכתב התביעה המקורי נטען כי המשיבה חוייבה בהיטלים ותשלומי חובה שלא כדין המסתכמים ב- 12,440,059 ש"ח שהמשיבה תובעת את השבתם. (ה.פ. 1982/01).

בתאריך 30.12.04 הגישה המשיבה בקשה לתיקון כתב תביעה. התיקון המבוקש התייחס, בין היתר, להיטלי פיתוח ששולמו בגין אגרת הנחת צינורות, היטלי פיתוח ששולמו בגין היטל ביוב, כן התבקש תיקון ביחס להיטלים נוספים שלגביהם נשלחה דרישה אך טרם שולמו.

כב' הרשם קיבל את הבקשה ועל החלטתו זו הוגש הערעור שבפני.

עובר לדיון בערעור הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות לפיהן החלטות כב' הרשם מתאריכים 17.3.05 ו- 29.3.05 תבוטלנה.

יחד עם זאת הסכימה המערערת לתיקון המבוקש למעט בשני נושאים:

(1) היטלי הביוב שהשיתה המערערת על המשיבה, כפי שהוספו בכתב התביעה המתוקן מיום 22.3.05.

(2) הסעדים ההצהרתיים שהוסיפה המבקשת בכתב התביעה המתוקן.

אשר לגביהם ינתן פסק דין.

סוגיית חלוקת הסמכויות בין הערכאות נדונה בשלושה פסקי דין מנחים: רע"א 2425/99 עיריית רעננה ואח' נ' י.ח. יזום השקעות בע"מ ואח' פ"ד נד(4) עמ' 481 (להלן: "הלכת יזום") שם נקבע כי הסמכות לדון במכלול החיובים הנוגעים להיטל ביוב, אגרת חיבור ואגרת צינורות מים נתונה לגופי הערר הפועלים מכוח החוקים הנוגעים לענין.

ברע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר ואח' (להלן: "ענין בלונדר") נקבע על ידי בית המשפט העליון כי תקיפה של דרישת תשלום אשר הוצאה על ידי רשות מקומית הינה בתחום סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים ללא קשר לשאלה אם הופעל שיקול דעת אם לאו.

"הסמכות לדון בהשגות על פעולות מינהליות של רשות מקומית נתונה בסייג הקבוע בפרט 8(א) ובהעדר הסדר מיוחד, לבית המשפט לעניינים מינהליים, ואינה נתונה לבתי המשפט האזרחיים, זאת ללא קשר לשאלה האם הופעל שיקול דעת על ידי הרשות טרם בצועה של הפעולה המינהלית או האם מדובר ב"פעולה טכנית גרידא". (ההדגשה שלי ש.ד.).

קביעה גורפת זו, אשר תחמה את סמכות בית המשפט לעניינים מינהליים על פי זהות הגורם המחליט, בהסתמך על סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000 ופרט 8(א) לתוספת הראשונה סויגה במידה מסויימת, תוך אבחנה בין תביעות להשבת כספים ששולמו בפועל לבין עתירות לסעד הצהרתי הנוגע לחוקיות דרישת התשלום ברע"א 6590/95 עיריית אשקלון נ' צרפתי (להלן: "ענין צרפתי") שם נקבע על ידי כב' השופט גרוניס:

"מטרת הקמתו של בית המשפט לעניינים מינהליים היתה לרכז בידיו את הסמכות להפעיל ביקורת שיפוטית כנגד החלטות מסוימות של רשויות המינהל ... בין יתר סמכויות רשאי בית המשפט לעניינים מינהליים להעביר תחת שבט ביקורתו החלטות של רשויות מקומיות .... לפיכך, כאשר אדם מעונין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מינהלים. שונים פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית".

וממשיך כב' השופט ומבהיר את אופן יישומו של  "מבחן הסעד":

"נתאר לעצמנו שאדם מקבל דרישה מרשות מקומית לתשלום היטל כלשהו, בדרישה נאמר, כי עליו לשלם ההיטל תוך 60 ימים מקבלת הדרישה. עוד נניח, כי מקבל הדרישה מעונין לתקוף את הדרישה מטעמים שונים. הסעד המבוקש הינו ביטול הדרישה. ההוראות שבתקנות לענין שיהוי חולו במקרה זה.

נשנה מעט את הנתונים ונניח, כי מקבל הדרישה משלם את הסכום שהוא נדרש לשלמו. במקרה רגיל ובהעדר הסדר מיוחד, רשאי הוא להגיש תביעה להשבה תוך תקופת ההתיישנות ... אילו נתקבלה גישתה של המבקשת, היו משתנים באחת סדרי בראשית הנוגעים להגשת תביעות השבה. מגיש התביעה היה מוצא עצמו לפתע מול טענת שיהוי, שהוא היה מתקשה ליתן לה תשובה. אין לקבל שבדרך לא דרך שונו הכללים הנוהגים לגבי הגשתן של תביעות השבה המופנות נגד רשויות ציבוריות שחוק בתי משפט מנהליים חל לגביהן".

יישום  ההלכות שצוטטו לעיל על הסוגיה העומדת לדיון בפני מעוררת קושי  פרשני בשל העובדה שבענין יזום נקבע על ידי כב' השופטת א' פרוקצ'ה כי למרות שמדובר בתביעת השבה של כספים ששולמו לא נראה על פניו כי יש נפקות לעובדה שהסעד המבוקש הינו השבה, ככל שהדבר נוגע לענין סמכותם של גופי הערר.