פסק-דין בתיק עא 1491/02 - פסקדין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת נירה דסקין) שניתן בת.א. 4123/95 ופסק למשיבה פיצויים מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975  בגין תאונת דרכים בה היתה מעורבת.

העובדות

1. המשיבה, ילידת 1964, היתה מעורבת בתאונת דרכים ביום 23/5/95. המשיבה עבדה באותה עת באגף הארכיב של עיריית רמת גן. אין מחלוקת בין הצדדים כי המדובר בתאונת עבודה.

2. בעקבות התאונה, למרות שהמשיבה לא אושפזה מיד לאחריה, הוענקו לה שלושה חודשי אי כושר על ידי רופאה תעסוקתית. בחוות דעת מיום 25/9/06, קבע ד"ר ז'טלני, המומחה הרפואי שמונה מטעם בית המשפט, כי למשיבה היה בלט דיסק מסויד בין החוליות המותניות L4-L5, שהעיד על תופעה ישנה שהיתה קיימת אצלה עובר לתאונה, וזאת על סמך בדיקת CT שנערכה כשלושה חודשים לאחר התאונה. בגין ממצא זה נקבעו למשיבה 5% נכות. לאחר חוות הדעת האמורה הוחמר מצבה של המשיבה והיא נאלצה לעבור ניתוח (ביום 24/1/99) לכריתת דיסק בחוליות עמוד השידרה המותני. בעקבות הניתוח ושינוי המצב נערכה בדיקה חוזרת למשיבה על ידי המומחה, ובחוות דעתו, מיום 17/9/99, נקבע כי למשיבה נגרמה נכות צמיתה בשיעור 20% בגין הגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני ובגין הנזק העצבי. 

פסק הדין של בית משפט השלום

3. בית המשפט הגדיר את עיקרי המחלוקת בשלושה ראשים: האחד, האם קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק. השני, מה הוא שיעור הנכות התפקודית שנגרמה למשיבה כתוצאה מהתאונה, והשלישי מה גובה הפיצויים שמגיעים למשיבה בגין ראשי הנזק השונים.

4. בסוגיית הקשר הסיבתי קבע בית המשפט כי אין לו אלא לסמוך את ידו על חוות דעת המומחה, שקבע כי פריצת הדיסק נבעה מהתאונה. המומחה הגיע למסקנתו על סמך העובדה שהבליטה הגדולה שנמצאה אצל המשיבה בדיסק L4-L5 לא היתה קיימת ערב התאונה, וגם לא סמוך לאחר התאונה וגם אם היה הדיסק מסויד ערב התאונה הרי שזהו מצב שכיח מאוד ואין אינדיקציה שהמשיבה סבלה כאבים בשל כך. כמו כן אין ממצא בתיק שיעיד כי פריצת הדיסק לא נבעה מהתאונה. בית המשפט ציין בפסק הדין, כי אין הוא יכול למלא את 'בקשתו' של המומחה, היינו לקבוע כי בית המשפט יקבע האם מלוא הנזק, שהמומחה העריכו בנכות צמיתה של 20%, נגרם כולו מהתאונה, או שמא הושפע גם מנסיבות חיצוניות. בית המשפט סבר כי המומחה שקל את כל השיקולים הרלוונטים במסגרת מומחיותו בטרם הגיע להחלטתו, והדגיש כי מקום שהמומחה ביסס חוות דעת ונימקה אין לבית המשפט כלים להגיע לתוצאות מושכלות יותר מאלו של המומחה, ולקבוע דברים עובדתיים אחרים או נוספים.
5. עוד נקבע, כי שיעור הנכות התפקודית זהה לשיעור הנכות הרפואית הצמיתה, 20%, זאת הן לאור הפסיקה והן לאור העדויות שהובאו בפני בית המשפט, מהן עולה כי המשיבה מוגבלת בעבודתה ותפקודה הכולל ירד.

6. בהתאם לקביעות האמורות פסק בית המשפט את שיעור הפיצויים על פי ראשי הנזק השונים כדלקמן:

עזרת צד ג - בית המשפט התרשם מעדותה של המשיבה ושל אחיה, העד מטעמה, כי נכותה מגבילה אותה בעבודות הבית. לגבי העבר, נקבע סכום פיצויים גלובלי של 4,000 ש"ח עבור שלושת החודשים הראשונים שלאחר התאונה ועוד 8,000 לתקופה של עד מתן פסק הדין בגין עזרה של קרובי משפחה. נקבע כי העובדה שהמשיבה לא שכרה עזרה בתשלום אינה מלמדת שהיא לא נזקקה לעזרה, שכן הדבר נבע בשל חיסרון כיס. עזרה בעתיד הוערכה בסכום של 176,000 לפי חישוב של פעם אחת עזרה בשבוע, כל שבוע, במשך שש שעות עד גיל 65 ולפי ערך של 30 ש"ח לשעה. מגיל 65 ירד החישוב לשלוש שעות שבועיות של עזרה (זאת בשל ההנחה כי מחצית העזרה בגיל זה לא תהיה כבר רק בגין התאונה). 

סך הכל נפסק עבור עזרת צד ג': 188,000 ש"ח.

הוצאות נסיעה   - נפסקה הערכה גלובלית של הוצאות לעבר ולעתיד בסכום של 30,000 ש"ח. בית המשפט ציין כי הוא מקבל את גירסת המשיבה, לפיה אין היא יכולה לנסוע נסיעות ארוכות בתחבורה הציבורית וכן כי היא מתקשה בביצוע קניות ונשיאת מסעות כבדים.

כאב וסבל - נפסק סכום של 42,122.65 ש"ח על פי תחשיב של 20% נכות רפואית ו 22 ימי אשפוז, החל מיום התאונה.

הפסד השתכרות - בית המשפט קבע כי לא הוכח שלמשיבה נגרמו הפסדי השתכרות בעבר או הפסד השתכרות חלקי, שכן המשיבה קיבלה שכר גם עבור שלושת החודשים שהוגדרו כחודשי אי כושר, ולא קיימת ירידה בשכר המשיבה בששת החודשים שלאחר התאונה. באשר להפסד השתכרות עתידי נקבע, כי יש לפצות בסכום של 145,360 ש"ח זאת בהתאם לחישוב על בסיס שכר של 3,200 ש"ח נטו לחודש (בהתאם לתלוש השכר של המשיבה ממאי 2000), נכות של 20% עד גיל 65, כשמקדם ההיוון הוא ל 28 שנה ועומד על 227.13 ש"ח. החישוב נעשה לאור הנחת בית המשפט, כי מקום העבודה של העותרת, הארכיב בעיריית רמת גן, בו עבדה גם עובר לתאונה, איננו ודאי עבורה בשל מצבה הבריאותי, ואם תפלט לשוק העבודה היא תתקשה למצוא עבודה או לממש את מלוא כושר השתכרותה לולא הנכות.

7. לסיכום, נקבע כי על המערערת לשלם למשיבה פיצויים בסך כולל של 405,482.67 ש"ח. מסכום זה נוכו תקבולי המל"ל בגין התאונה כעולה מחוות הדעת האקטוארית שהוגשה על ידי המערערת.

טענות המערערת

8. המערערת סבורה, כי טעה בית המשפט עת ראה עצמו מחויב להסתמך על מסקנותיו של המומחה הרפואי, שכן, מדגישה המערערת, חוות הדעת של המומחה, כמו כל חוות דעת אחרת, היא בגדר ראיה בלבד מתוך כלל הראיות אשר בית המשפט רשאי להסתמך עליהן, והוא יכול גם לדחותה או לקבל רק את חלקה.

9. עוד טוענת המערערת, כי גם אם בחר בית המשפט להסתמך על חוות הדעת הרי שלא פירש אותה ואת דבריו של המומחה בחקירתו הנגדית, באופן הנכון. המערערת מפנה לשתי חוות הדעת שנתן המומחה, כאשר בחוות הדעת הראשונה נקבע שבליטת הדיסק המסויד בין החוליות המותניות L4-L5 היא תופעה ישנה שהחלה עובר לתאונה, ומחוות הדעת השנייה עולה כי פריצת הדיסק ארעה באותן חוליות. כמו כן הניתוח לכריתת הדיסק נעשה רק כעבור ארבע שנים ממועד התאונה. מהאמור מסיקה המערערת, כי לא רק שפריצת הדיסק הושפעה מההסתיידות שקדמה לתאונה ולא נגרמה מהתאונה או שלא מהתאונה בלבד, אלא גם שהקשר בין התאונה לפריצת הדיסק איננו סביר לאור פער הזמנים שחלף ממועד קרות התאונה למועד הופעת הפריצה (על פי חוות הדעת כשנתיים ימים) והטיפול בה. המערערת מחזקת טענתה זו באמצעות התרשמותה, שהמומחה הרפואי אף הוא היה מסופק לגבי הקשר, ולא יכול היה לקבוע חד משמעית שקיים קשר סיבתי רפואי בין התאונה לנכות. למיצער טוענת המערערת כי גם אם יקבע כי קיים קשר סיבתי הרי שלאור חקירתו הנגדית של ד"ר ז'טלני יש להסיק כי רק מחצית מדרגת הנכות שנקבעה למשיבה קשורה לתאונה.

10. לעניין ראשי הפיצויים לנזק טוענת המערערת כדלקמן:

עזרת צד ג' - נטען כי הסכום הכולל שנפסק הוא מופרז ואיננו עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון שבמקרים קשים מזה של המערערת פסקה סכום נמוך משמעותית מזה שנקבע בפסק הדין. עוד נטען, כי בית המשפט לא ייחס כלל משקל לעובדה לפיה לפחות עד למתן פסק הדין המשיבה התגוררה בבית הוריה ולא העסיקה עזרה באופן עצמאי, ובכל אופן המדובר בדירת שני חדרים בה מתגוררת כל המשפחה ועל כן אין הצדקה להיקף שעות העזרה בשבוע אותו העריך בית המשפט כנדרש.

הפסד ההשתכרות לעתיד - נטען, כי במשך שבע שנים ממועד התאונה המשיכה המשיבה לעבוד במקום העבודה בו הועסקה עובר לתאונה ושכרה לא נגרע. לאור האמור לא היתה הצדקה לחשב את הפסד ההשתכרות לפי חישוב של שנים, ובוודאי שלא עד גיל 65, אלא היה על בית המשפט לנקוט בדרך של פיצוי גלובאלי ובמסגרתו לקחת בחשבון את מצבה של המשיבה לאשורו.