פסק-דין בתיק עא 1182/06

            כב' השופטת ש.דברת

1.                  הערעור נוגע למקרקעין הידועים כתוכנית 1/311/07/7ב  בגוש 100084/07 חלקה 44, מגרש 169, חלקה 49 מגרש 170, חלקה 52 מגרש 172, המצויים בשכונה 2, בישוב ערוער (להלן- המקרקעין), אשר המשיבים תפסו החזקה בהם ובנו עליהם בתים, מבלי שבידם הסכם לרכישת המקרקעין, מבלי ששילמו תמורה עבור הקרקע  ומבלי שקיבלו היתר בניה. המשיב 2 הוא אביהם של המשיבים 8-5.

הערעור אינו רלוונטי למשיבים 3,1 ו-4, בהתייחס למגרשים 173 ו-174, משאלה הגיעו להסדר עם המערערת, טרם מתן פסה"ד בבימ"ש השלום ובהסכמה, התובענה נגדם נדחתה.

המקרקעין נשוא פסה"ד הינם בבעלות המדינה. ביהמ"ש דחה טענת המשיבים כי במסגרת הבטחה שלטונית הובטחו להם המגרשים ללא תמורה וקבע כי למשיבים לא קמה זכות קניינית במקרקעין ואין בנמצא חוזה תקף וחוקי. מנגד קבע כי בהיות השתלשלות הנסיבות מאופיינת, באי בהירות וערפול (עמ' 9 לפסה"ד ש' 1-2)-כך שהמשיבים יכלו לסמוך על המצגים והבטחה כלשהי שניתנה להם ולהבין כי המקרקעין ימסרו להם ללא תשלום, בחינם - סבר כי האיזון הראוי שבהפרת תום הלב של המערערת הוא שלילת סעד הפינוי הנתבע, כיוון שלא ניתן לקבל עמדת המערערת כי התחייבות כלשהי לא ניתנה למשיבים, אף כי לא קוימו תנאי הרכישה ולא שולמה התמורה עבור הקרקעות.

הוסיף וקבע ביהמ"ש כי המדינה אינה מנועה להגיש תביעה כספית כנגד המשיבים לתשלום תמורת המגרשים. מכאן הערעור.

טענת המערערת

2.                פסה"ד מנוגד לחוק יסוד מקרקעי ישראל. פסה"ד ביטל למעשה זכות קניין מהותית, את זכות הבעלות של המדינה במקרקעין, משדחה את תביעת הפינוי בנימוק של חוסר תום לב. בכך כרסם בתוקף הרישום לפי סעיף 125 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 וסעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין התשכ"ט-1969, במיוחד כשמדובר במקרקעי ציבור ויש אינטרס ראשון במעלה לבער את תופעת הפלישות הלא חוקיות.

ביהמ"ש התעלם מהתכלית שבסעיף 1 לחוק יסוד מקרקעי ישראל האוסר העברת המקרקעין בכל דרך שהיא.

3.                קביעת ביהמ"ש כי לא נתנה הבטחה שלטונית אך מנגד אי מתן צו פינוי, עוקפת ומרוקנת מתוכן את ההלכות הנוגעות להבטחה שלטונית.

קביעת ביהמ"ש כי נציגי המערערת פעלו בחוסר תום לב שגויה משהסיק מסקנה זו על בסיס פרשנות לטובת המנסח, כיוון שבמסמכים שנשלחו למשיבים אין דרישה מפורשת לתשלום.

ביהמ"ש התעלם מהראיות בהן הובהר כי על המשיבים לשלם עבור רכישת המגרשים וכל שהובטח להם זה לשמור המגרשים עבורם כדי שיוכלו לרכוש אותם.

קביעת ביהמ"ש כי המשיבים הסכימו לביצוע עבודות ביוב בשטחם כנגד קבלת המגרשים, חסרת בסיס כיון שהעבודות מבוצעות ע"י הרשות המקומית ולא שמורה למשיבים הזכות שלא לאפשר ביצוע עבודות הביוב, שכן לרשות המקומית הזכות לעשות כן, בהסכמה וללא הסכמה. המערערת ניהלה מו"מ עם המשיבים מתוך מגמה למנוע אלימות בעת ביצוע  עבודות הביוב כאשר בתמורה לכך היא  שומרת המגרשים למשיבים.

הסכמה למתן המגרשים בחינם תמורת "הסכמת" המשיבים לשמור על החוק נוגדת תקנת הציבור ולא ניתן להכשיר הסכם שכזה.

ביהמ"ש התעלם מחוסר תום לב בהתנהלות המשיבים שעה שהמשיכו בבנית הבתים בניגוד לצו המניעה שניתן.

טענות המשיבים

4.         הערעור מכוון נגד קביעות עובדתיות, אשר לא מצאו את גרסת המערערת מהימנה ומתיישבת עם ההגיון.

למשיבים עומדת זכות חוזית וקניינית מכח ההסכמים, ההתחייבויות, מצגי המערערת והתמורה שניתנה על ידם. יש להחיל את סעיף 2 לחוק מקרקעי ישראל תש"ך-1960 וסעיף 5 לחוק נכסי המדינה תשי"א-1951, המסייגים האמור בסעיף 1 לחוק יסוד מקרקעי ישראל, בדבר העברת הבעלות במקרקעי המדינה.

עפ"י ההסכמות שהושגו עם מינהל הביצוע, שהוקם על פי חוק רכישת המקרקעין בנגב, חוזה השלום עם מצרים תשמ"א-1980, התחייב מינהל הביצוע  להקצות למשיבים 1 ו-2, בין היתר, מגרשים למגוריהם ולמגורי בני משפחתם. כך גם בהתחייבות מאוחרת יותר מיום 19.08.98 ומשנת 99.

עפ"י התחייבויות אלה החלו המשיבים בבנית בתי מגורים במקרקעין נשוא הערעור. היתר הבניה אינו מענינה של המערערת כיוון שאינו בסמכותה.

לאור העוול שנגרם למשיבים מול האינטרס הציבורי, גם אם מדובר בהבטחה שלא ניתן לממשה מפאת מגבלה חוקית, עדיין ההבטחה מקימה עילה לפיצויים, באשר המשיבים שינו מצבם לרעה. התנהגות המערערת יוצרת מניעות והשתק. המערערת היא זו שמנעה השלמת ההקצאה בחוסר תום לב לאחר שחזרה בה מהתחייבותה. מכל מקום  למערערת קמה עילת תביעה כספית, ככל שתוכח.

­ דיון