פסק-דין בתיק ע"ר 54958-11-11

        ערעור על החלטת רשם בית משפט המחוזי (כב' השופט מ' ברעם), לפיה נדחתה בקשת המערערים להחזר אגרה.

1.     כנגד המערערים הוגשה תובענה מטעם המשיבה 1 על סך של כ - 36 מיליון ש"ח. המערערת 1 הגישה תביעה שכנגד על סך של כ - 41 מיליון ש"ח ושילמה בגין כך אגרה בסך 1,200,000 ש"ח. התביעות נגעו בסכסוך באשר למספר מכרזים לכריית חול.

2.     בהמלצת בית משפט הועבר ההליך, בראשיתו, לגישור לפני כבוד הנשיא (בדימוס) ו' זיילר. לאחר מספר ישיבות גישור, המליץ המגשר על מתווה מקיף של פשרה, אולם הצדדים לא השכילו באותה עת לקבל את המתווה שהוצע. לפיכך, התיק חזר לחיקו של בית המשפט, התנהלו עשר ישיבות הוכחות, במהלכן נשמעו עדים. רק לאחר חלוף שנתיים מכישלונו של הליך הגישור, החל בין הצדדים משא ומתן מחודש, במסגרתו הגיעו להסדר פשרה בנוגע לתובענה בגינה התבקשה האגרה, וכן בשלוש תובענות נוספות שהתנהלו בין הצדדים. דהיינו, בסופו של דבר, ההליך לא הסתיים בגישור, אלא בהסדר פשרה, לאחר מהלך נכבד של שמיעת ראיות. המערערים עתרו להשבת האגרה ששולמה על ידם בתביעה שכנגד, בקשתם נדחתה על ידי כב' הרשם ומכאן הערעור.

3.     המערערים ערים לקיומה של תקנה 6 בתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז - 2007, לפיה ניתן להורות על השבת האגרה, בין היתר, מקום שטרם הסתיים קדם משפט שלישי, כאמור בתקנה 6 (ב), או מקום שההליך הסתיים בגישור כאמור בתקנה 6 (ד). לטענת המערערים הסכם הפשרה מבוסס על המתווה שהוצג במהלך הגישור, הגישור היווה את הנדבך המרכזי להסדר הפשרה, השארת החלטת הרשם על כנה פוגעת באפשרות לניהול הליך תקין, הוגן ושוויוני כנגד רשויות המדינה, שכן המדינה, על רשויותיה ומוסדותיה, פטורות מתשלום אגרה, אף אם הוגש מטעם המדינה הליך סרק. במקרה הנדון לא נותרה למערערים ברירה אלא להגיש תביעה שכנגד, במסגרתה נאלצו לשלם אגרה. המטרה בהשבת אגרה במסגרת הליך גישור הנה לעודד את הצדדים לעשות כן ולתגמל אותם, על בית המשפט לגלות עמדה ליברלית בפרשנות הראויה לתקנות הרלבנטיות, ולבית המשפט, כך נטען, סמכות טבועה להרחיב אל מעבר לתקנות ולהורות על השבת האגרה. בשולי הדברים באו טענות אודות החלטתו הלקונית של הרשם והעובדה שלא זימן את הצדדים לדיון.

4.     דין הערעור להידחות. אין חולק כי הצדדים הגיעו להסדר פשרה שלא במסגרת הליך של גישור, ולאחר שהתנהלו בבית המשפט ישיבות הוכחות רבות, במסגרתן הובאו ראיות. אין חולק כי לאור לשון תקנות האגרות, בית המשפט אינו מוסמך להורות על השבת אגרה בסיטואציה מעין זו וכדברי בא-כוח המערערים, מדובר במקרה שאינו נכלל בכל משבצת שהיא, מקרה חריג, יחיד ומיוחד. בהקשר זה נפסק בבר"ע 330/04 רוזן ואח' נ' מדינת ישראל ואח'(המחוזי ירושלים, כב' השופט צ' זילברטל) כי הזכות להחזרת אגרה קיימת רק כאשר הסכסוך הסתיים בהסדר גישור כמשמעותו בסעיף 79 ג' לחוק בתי המשפט, וכפי שנאמר באותו פסק-דין, ההטבה של החזר אגרה ניתנת למי שהחזיר את התובענה לגישור ובירור התובענה במסגרת זו אכן הסתיים בהליך גישור: "ולא למי שבשלב כלשהו אכן פנה לגישור, אך שב לאחר מכן לבית המשפט". וכפי שנאמר עוד, ובין היתר, עידוד הפשרות אינו חזות הכל, כספי אגרה הם כספי ציבור ובית המשפט אינו רשאי להורות על השבתם, אף מקום שהדבר נעשה למטרה ראויה של חסכון ומשאבים שיפוטיים, תוך שנקבע כי רשימת המקרים בהם רשאי בעל דין להחזרת אגרה, היא רשימה סגורה. משאלו הם פני הדברים, אין מקום להידרש ליתר הטענות שהועלו על ידי המערערים. יצוין כי התובענות האחרות שנכללו בהסדר הפשרה ובגינן הוחזרה האגרה, באו, בהקשר זה, במסגרת המקרים בהם ניתן להשיב האגרה על פי התקנות, לרבות בגין התביעה לגביה התנגדה המדינה בתחילה להשבת האגרה בנימוק שהתקיימה ישיבת קדם משפט שלישית, אף שנציג מטעמה לא התייצב לאותה ישיבה עקב שביתת פרקליטים.

כאמור, דין הערעור להידחות.

5.     המערערים ישאו בהוצאות המשיבים ובשכר טרחה בסך 5,000 ש"ח.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום ז' בשבט, תשע"ב, 31 בינואר, 2012, בהעדר הצדדים.