פסק-דין בתיק ע"פ 9659-12-12

נגד המערער הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים בו יוחסו לו ארבעה אישומים שעניינם ארבעה אירועים שונים של עבירות איומים כלפי מי שהיתה אז בת-זוגו (האישום הרביעי כלל גם עבירה של תקיפת בן זוג). בית משפט קמא (כבוד השופטת ר' שלו-גרטל) זיכה את המערער משלושה מן האישומים והרשיעו בעבירת איומים אחת. לאחר מכן, בעקבות תסקיר של שירות המבחן, הורה בית משפט קמא (כבוד השופט א' רון) על ביטול ההרשעה וגזר על המערער 125 שעות שירות לתועלת הציבור.

הערעור מופנה כנגד הקביעה שהמערער ביצע את שיוחס לו באישום הראשון, שנותר לאחר הזיכוי מיתר האישומים.

על פי האמור בכתב האישום, בתאריך 17.7.08, איים המערער על המתלוננת בפגיעה שלא כדין בגופה בכך שהעיר אותה משנתה ואמר לה "אני רוצה את הכסף שלי, אני אגמור אותכם".

בית משפט קמא, שבאופן כללי מצא את עדות המתלוננת כבלתי מהימנה, מצא אחיזה לאישום האמור בקלטת של השיחה שעל יסודה יוחס למערער האמור באישום. קלטת זו הובאה כראיה לבית המשפט על ידי המערער שביקש לבסס באמצעותה את הטענה שהשיחה בינו לבין המתלוננת נערכה על רקע של סכסוך כספי, כשהתברר לו להוותו כי המתלוננת פעלה מאחורי גבו בקשר לנכס מקרקעין שהיו לו זכויות בו.

אין חולק כי הדברים שיוחסו למערער באישום לא נאמרו בשיחה שהוקלטה. משכך, גם ב"כ המדינה הסכים שלא ניתן היה להרשיע את המערער בהשמעת האיום כפי שצוטט בכתב האישום. גם הוא מסכים אפוא, שהכרעת הדין, המייחסת למערער את האיום המצוטט, אינה מבוססת בראיות. עם זאת, חזר הוא על עמדת המאשימה בבית משפט קמא לפיה ניתן היה לעשות שימוש בהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 ולהרשיע את המערער בעבירת איומים לנוכח ביטויים אחרים הנשמעים בקלטת השיחה, והמהווים לדידו איום. הדברים אליהם הפנה ב"כ המדינה בטיעונו הם שהמערער אמר למתלוננת במהלך אותה שיחה כי אם אכן תזעיק את המשטרה הוא ימסור למס הכנסה את כל המידע שיש ברשותו ומשמעות הדבר שלא ייוותר בידי המשפחה רכוש, וכן במקום אחר התבטא באופן ממנו ניתן היה להבין שיפגע בשמה הטוב של המתלוננת ויספר על ההתנהלות המינית שלה. ב"כ המדינה הסכים שהמערער לא נחקר כלל על אמירות אלה אולם לדידו ניתן להשתית הרשעה בגינן גם בערעור, שכן המערער הוא שהביא את הקלטת לבית המשפט ומשכך אינו יכול לחמוק ממשמעותה הראייתית.

אנו סבורים כי דין הערעור להתקבל. מעבר לכך שדי בעובדה שהמערער כלל לא נחקר על משמעות הדברים אליהם התייחס ב"כ המדינה כדי למנוע הרשעה על פיהם (או קביעה שהם מהווים עבירת איומים), ושהמאשימה כלל לא ביקשה להשתית עליהם הרשעה במסגרת סיכומיה בבית משפט קמא, הרי שלא ניתן לנתק אמירות אלה מן ההקשר הכולל בו נאמרו. כאמור, הרקע לשיחה, שאף המתלוננת תרמה לה את חלקה בביטויים קשים, הינו סכסוך כספי ומערכת יחסים זוגית עכורה. ה"איום" למסור מידע למס הכנסה, אינו מהווה לטעמנו עבירה. ככל שאכן הועלם מידע רלוונטי מרשויות המס, אין בעצם האמירה משום איום לפגיעה בנכס. אשר לציטוט הנוסף, לא ניתנה למערער הזדמנות הוגנת להתייחס אליו ובכל מקרה אין המדובר באיום מפורש אלא בהסקת מסקנה על ידי ב"כ המדינה, מדברים שהשמיע המערער. בנסיבות אלה, אין זה מן המידה שערכאת הערעור תסיק מהם מסקנה לחובתו, כשאין המדובר באמירה חד משמעית ומפורשת.

הערעור מתקבל אפוא, המערער מזוכה גם מן האישום הראשון, וממילא מתבטלת הקביעה שהמערער ביצע עבירה של איומים, ומתבטל חיובו בשירות לתועלת הציבור.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  ו' שבט תשע"ג, 17 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.