הנשיא א' ברק:
ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' בר-זיו), מיום 4.5.04 בת"פ 368/03.
העובדות
1. כנגד המערער, תושב חיפה בן 50, הוגש (ביום 9.10.03) כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה. כתב האישום ייחס למערער ביצוע חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977; להלן - החוק), סחיטה באיומים (עבירה לפי סעיף 428 לחוק), החזקת סכין שלא כדין (עבירה לפי סעיף 186 לחוק) ואיומים (עבירה לפי סעיף 192 לחוק). על פי הנטען בכתב האישום, פנה המערער דרך קבע לאדם בשם חנוכה שמאילוב (להלן - חנוכה), תוך השמעת איומים כלפיו, בדרישה לתת לו חלק מקצבתו מהביטוח הלאומי, ולא - ידקור אותו. כתוצאה מאיומים אלה היה חנוכה משלם למערער. המערער פעל באופן דומה כלפי אדם אחר בשם יעקב אפריאמוב (להלן - אפריאמוב). ביום 30.4.03 איים המערער לדוקרו ואף הוציא מכליו סכין תוך השמעת איומים. כשעה לאחר מכן, הגיע המערער לתחנת אוטובוס בקרית ים, אשר שימשה כמקום מפגש קבוע לבני העדה הקווקזית. באותה עת שהו שם כמה מבני העדה, וביניהם חנוכה. המערער התקרב לחנוכה וביקש ממנו כסף. חנוכה סירב. או אז הוציא המערער סכין, איים על חנוכה, ומשזה מיאן בשנית להעביר לו את כספו, דקר אותו מספר דקירות בבטן ובירך. חנוכה הובהל לבית החולים, נותח ואושפז לחמישה ימים. מספר חודשים לאחר מכן (ביום 24.9.03) נעצר המערער. חיפוש בבגדיו העלה סכין אותה נשא שלא כדין.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
2. אחר שמיעת הוכחות, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער במיוחס לו. טענתו המרכזית של המערער הייתה טענת אליבי. לדבריו, באותה עת שהה אצל אחיו בעכו, שם ישב שבעה על מות אביו בקווקז, שנפטר ביום 28.4.03. טענה זו נדחתה, הן משום שחנוכה זיהה בוודאות את המערער כדוקר, והן משום שבעל קיוסק סמוך זיהה אדם הדומה לתיאורו של המערער מתרחק מזירת האירוע. בעל הקיוסק, יעקב אסולין (להלן - אסולין), העיד כי אותו אדם צלע, תיאור התואם את צליעתו של המערער. טעם נוסף לדחיית טענת האליבי היה הסתירות בעדויות השונות באשר למועד נוכחות הנאשם בשבעה בבית אחיו. אפראימוב העיד כי ראה את המערער יום לאחר מות אביו, ואף ראה בידו סכין. מנגד, המערער מסר, בהזדמנויות שונות, הודעות סותרות באשר למקום הימצאו. בחקירתו במשטרה הודה כי שהה בשעת האירוע בתחנת האוטובוס בקרית ים - זירת הדקירה. לאחר מכן טען כי הגיע לבית אחיו מקרית ים בערבו של יום האירוע. במקום אחר אמר שלא שהה בקרית ים מזה ארבעים ימים. גם אחיו של המערער לא הצליח למסור מידע מדויק בדבר מועד הגעתו לביתו. בחקירתו אמר שהגיע ביום 29.4.03, או ביום 30.4.05, אולם בחקירה הנגדית מסר שהמערער הגיע רק עם תחילת השבעה, וזו החלה לאחר הלוויה ביום 1.5.05, כלומר לאחר אירוע הדקירה. תאריך זה תואם את המועד אותו מסר אחי המערער למשטרה במהלך החקירה. באופן דומה, המערער ובני משפחתו מסרו גרסאות שונות באשר לאופן בו נודע למערער על מות אביו. לטענת המערער, שמע על המוות כשהלך למקום עבודתה של אחותו. לדברי אחיו של המערער, המערער אמר לו ששמע על המוות ממישהו מהקווקז, ואילו אשת האח העידה כי שמע על אודות פטירת אביו משכניו בקרית ים. משדחה את טענת האליבי של המערער, ובהינתן זיהויו הוודאי על-ידי חנוכה תוך שזה נתמך בעדותו של אסולין, הרשיע בית המשפט את המערער במיוחס לו, וגזר עליו 5 שנות מאסר, מתוכן 3 שנים לריצוי בפועל ו-2 שנים מאסר על תנאי.
הטענות בערעור
3. בערעור שלפנינו תוקף המערער את הרשעתו, ולחלופין את חומרת העונש. לטענתו, הוא הורשע חרף מחדלי חקירה מצד המשטרה שמנעו את בירור זהות המבצע האמיתי. כן הוא מלין על מהימנות העדים שהעידו במשפטו מטעם המשיבה. גרסתו היא שחנוכה נדקר על-ידי אדם אחר, אולם השוטר שהגיע למקום זמן קצר לאחר האירוע לא עשה כל מאמץ לאתרו ולא פתח במרדף. כן לא נעשה ניסיון לאתר עדי ראייה נוספים לאירוע, למעט בעל הקיוסק שלא זיהה את המערער זיהוי ודאי, מה גם שלא נערך בפניו מסדר זיהוי. המערער מצביע על חשוד פוטנציאלי במעשה, אדם בשם ניסנוב, אשר נחקר כחשוד, אולם מייד לאחר מכן עזב את הארץ כך שלא ניתן היה להעמידו לדין. עתירתו לבית המשפט המחוזי, כי יורה על גילוי ראיה חסויה שעניינה גילוי המקור המודיעיני שהצביע על ניסנוב כחשוד, נדחתה. עוד הוא טוען, שתוך כדי גביית עדותו של חנוכה בביתו, הגיע אפראימוב לבקרו והוא אף נשאר לכל אורך גביית העדות. לדברי המערער, יש בכך כדי לחזק את טענתו בדבר קנוניה שנרקמה בין השניים ואחרים שנועדה להפלילו על רקע סכסוך משפחתי. בנוסף, המערער מפנה לכך שהודעותיו נרשמו על-ידי דובר רוסית להבדיל מדובר קווקזית, מה שמסביר את הסתירות בדבריו, עליהן עמד בית המשפט המחוזי. לעניין מהימנות העדים, המערער טוען כי עדותו של חנוכה הנה בלתי סבירה, שכן אין זה הגיוני שבעבר נתן לו כסף מרצונו החופשי, כך לטענת המערער, ואילו עתה סירב לתיתו. לגבי טענת האליבי, המערער עומד על כך שהאליבי לא נסתר בהודעות בני משפחתו, כאשר את ההבדלים בגרסאות ניתן לייחס למצבו הבריאותי המעורער של אחיו. אשר לסתירות המערער עצמן, הרי שניתן להסבירן לאור סערת הרגשות בה היה נתון והיותו אדם פשוט שסגנון דיבורו אינו רהוט. לדברי המערער, חקירתו במשטרה התבצעה כחמישה חודשים לאחר האירוע, וברי כי אינו זוכר פרטים כאלה ואחרים במדויק. לעניין הערעור על חומרת העונש, המערער מפנה להיעדר עבר פלילי, מצבו הבריאותי הרעוע ומצוקתו האישית הקשה.
4. המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור ומבקשת להסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, אין מקום להתערב במסקנותיו, שכן אלה מבוססות על ממצאים עובדתיים ועל התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים שהופיעו בפניו.
דיון
5. טענותיו של המערער נחלקות לשניים. ראשית, כשלים בעבודת המשטרה הביאו להאשמתו במעשה, כאשר כלל לא נכח במקום האירוע, אלא שהה בבית אחיו בעכו. שנית, בית המשפט נתן אמון בעדותו של חנוכה ואסולין, על אף חוסר מהימנותם. אדון בטענות שהעלה המערער כסדרן.
6. חנוכה זיהה את המערער בוודאות כאדם אשר דקר אותו, כבר עם מסירת ההודעה הראשונה לאחר שנדקר. על גרסתו זו חזר פעמים מספר, מבלי שנתגלו בה סתירות או פרכות. טענת המערער לפיה הוא קורבן של עלילה וכי חנוכה ואפראימוב מנסים להפלילו, הנה טענה בעלמא. לו היו שניים אלה (ואחרים) מנסים להפלילו, סביר היה שהם בעצמם יזמינו את המשטרה לזירת האירוע, ולא היא. אסולין הוא שהזעיק את המשטרה זמן קצר לאחר הדקירה. עם הגיע השוטר לזירה ראה את חנוכה שותת דם ובהלם. פינויו לבית החולים התבצע זמן קצר לאחר מכן. במצב דברים זה, כאשר השוטר היה לבדו, הוא פנה לשוחח עם עד הראייה אסולין, שמסר לו את אשר ראה. באותה העת הדוקר לא שהה בזירה, וממילא לא היה מקום לפתוח במרדף. אסולין לא ראה את פני הדוקר, ומכאן שלא היה טעם בעריכת מסדר זיהוי בפניו. עם זאת, אסולין ידע למסור, עוד בשלב החקירה, פרטים על אודות צליעתו ברגל שמאל. על דברים אלה חזר בעדותו. אף שהמערער אישר את עניין פציעתו ברגל בחקירתו במשטרה, הרי שבעדותו בבית המשפט חזר בו מדברים אלה, ורק לאחר שעדים נוספים (וביניהם אחיו) העידו על הפציעה ברגלו אישר עניין זה, אך טען שהפציעה אירעה בראשו ולא ברגלו. המערער מלין על אי הבאת עדי ראייה נוספים ששהו בתחנת האוטובוס באותה עת. לעניין זה מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הנוכחים בזירה סירבו לשתף פעולה עם המשטרה, משמדובר בקהילה סגורה שאינה מערבת את המשטרה בענייניה. יצוין, שגם המערער נמנע מלהביא מי מהאנשים ששהו בתחנה באותה עת, למען יעידו לטובתו.
7. אשר לניסנוב, זה נחקר, ומשלא נמצאו פרטים הקושרים אותו לאירוע זנחה המשטרה כיוון חקירה זה. לא מצאתי פגם בכך. עתירתו של המערער לגילוי המקור שהצביע על ניסנוב כחשוד אפשרי במעשה נדחתה, ולא נמצא לי טעם לסטות מהחלטה זו. ממילא, כל שציין אותו מקור היה כי שמע שמועה לפיה ניסנוב הוא שביצע את המעשה. אין כל ערך בחשיפת מקור זה, נוכח המידע הדל, אם בכלל, שהיה בידו להציע להגנה. זו הייתה מסקנתו של בית המשפט המחוזי שדן בבקשה, שקבע כי הצדק אינו מחייב לגלות ראיה זו, ולא מצאתי יסוד לסטות מקביעה זו. זאת ועוד. שמו של ניסנוב לא הועלה כלל על-ידי חנוכה או אפראימוב כחשוד אפשרי. אדרבא, חנוכה הצביע על המערער לאורך כל הדרך. בניגוד לטענת המערער, החקירה שנערכה בביתו של חנוכה לא הייתה בנוכחות אפראימוב. אמנם, אפראימוב הגיע לבקרו, אך השוטר הורה לו להמתין בחדר אחר עד לגמר החקירה. זאת ועוד, אף כי המערער טען ששניים אלה מנסים להפלילו, הרי שלא סיפק כל הסבר מדוע ברצונם לעשות כן, וטענה זו נשארה בגדר אמרה סתומה. יש לדחות גם את טענתו בדבר הודעות שנרשמו על-ידי אנשים שאינם דוברי קווקזית. הודעותיו במשטרה הוגשו ללא התנגדות, מה גם שהמתורגמנית במשטרה העידה כי היא דוברת רוסית וקווקזית. גם בבית המשפט זכה לשירותי תרגום ברוסית עליהם לא חלק.
8. באשר לאליבי, לטענת המערער, בעת האירוע שהה בבית אחיו, לרגל שבעה שנערכה שם בשל פטירת אביו בקווקז. בית המשפט דחה טענתו, משמצא סתירות בדבר מועד הגעתו לבית אחיו. בערעור חוזר המערער על טענת האליבי שלו וטוען כי זו לא הופרכה. דין הטענה להידחות. המערער מסר גרסאות סותרות באשר למועד הגעתו, וגרסאות אלה סתרו את המועדים בהם נקבו אחיו ואשתו. מוסכם על הכל שהמערער נכח בשבעה, אולם זו החלה ביום 1.5.03, כלומר יממה לאחר אירוע הדקירה. להגנתו טען המערער כי עבר זמן רב מאז האירוע ועד לחקירתו במשטרה, ועל כן לא זכר פרטים הקשורים למועד הגעתו. אכן, חקירת המערער התבצעה זמן רב אחר הדקירה, אולם תמוה שלא יזכור פרט כה חשוב ומהותי כגון מועד הגעתו לאחיו, והאם היה זה עובר להלוויה או לאחריה. מול גרסת המערער, עומדות עדויות חנוכה ואפראימוב, לפיהן ראו אותו באותו היום בקרית ים, בשעות שונות. בית המשפט מצא את עדותם מהימנה, ואין מקום לסטות מקביעות אלה. גם בהשגותיו של המערער על ממצאי המהימנות שייחס בית המשפט המחוזי לעדותו של אסולין אין ממש. עדויותיהם של חנוכה, אפראימוב ואסולין היו סדירות ועקביות, ותאמו את שמסרו בהודעותיהם למשטרה. לערכאה הראשונה יתרון בקביעת מהימנות העדים, ולא בנקל יתערב בית משפט שלערעור בממצאים אלה. לא מצאתי טעם לחרוג מכלל זה במקרה דנן, וזאת גם בהתחשב בחוסר האמון שרחש בית המשפט לעדותו של המערער. נמצא, כי דין טענות המערער כנגד הרשעתו להידחות.
9. אשר לערעור על העונש, לא מצאתי מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. אכן, למערער אין הרשעות קודמות, אולם לא ניתן להתעלם מחומרת המעשים שביצע כלפי אפראימוב וחנוכה. הוא איים על אפראימוב בנשק קר במטרה לקבל את כספו. המעשים כלפי חנוכה חמורים אף יותר. המערער נהג לסחוט באיומים את כספי הקצבה שקיבל מהביטוח הלאומי. משלא הועילו האיומים, המערער לא בחל באלימות קשה ודקר את חנוכה בבטנו ובירכו. מדובר בעבירת אלימות חמורה על רקע מעשה סחיטה, שקורבנה הוא אדם מבוגר. מעשים אלה מחייבים תגובה עונשית הולמת, ואף שהעונש שהוטל על המערער, בהתחשב בעברו הנקי, אינו עונש קל, איננו סבורים שהוא חרג מרמת הענישה המקובלת, באופן המצדיק התערבותנו (ראו ע"פ 5204/04 ליוקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4229/93 באדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הנסיבות האישיות עליהן מצביע המערער נלקחו בחשבון בבית המשפט המחוזי במסגרת שיקולי הענישה, ואין מקום להתערבות מחודשת בבית משפט זה.
אשר על כן, הערעור נדחה על שני חלקיו.
ה נ ש י א
המישנה לנשיא מ' חשין:
אני מסכים.