פסק-דין בתיק ע"פ 70822/04

1.         זהו ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום לתעבורה בת"א - יפו ( כב' הש' ויטלסון) ב-תחת0624/03 לפיו הרשיע את המערער בעבירות של: סירוב לביצוע שירות בר פיקוח ואי קיום חובת רישיון. עפ"י המפורט בעובדות כתב האישום, המערער שהנו נהג מונית, סירב לבצע שירות נסיעה מיוחדת על אף שהיה פנוי. המערער ביצע 6 הסעות משלוחים במונית בניגוד לרישיון הסעה, המותיר למערער להסיע נוסעים בלבד.

עפ"י המפורט בהכרעת דינו של ביהמ"ש קמא, ביהמ"ש האמין לגרסת המתלונן לפיה ביקש מהמערער בשתי הזדמנויות להסיעו וזה סירב לכך. סופו של דבר לאחר שביהמ"ש התרשם מהעדים והממצאים שבפניו הרשיע את המערער וגזר עליו עונש קנס בסך 4000 ש"ח.

2.        הטענות בערעור

טיעוני המערער:

ציין בטיעוניו "אני עמדתי וחיכיתי ללקוח, אני עשיתי לו תנועת יד שאני לא מוכן, הוא רשם את המספר שלי. לא החלפתי איתו מילה". הביא הוכחות לביהמ"ש כי באותו מעמד בו הוא סירב להסיע את המתלונן, הסיע נוסע אחר שביקש הסעה לפני המתלונן. ולעניין זה ציין: "אני הבאתי את הלקוח, אני הבאתי קבלות שהסעתי אותו".

לעניין העונש, ביהמ"ש מתבקש להקל בעונש - למערער הורים מבוגרים והוא תומך בהם.

תגובת ב"כ המשיבה:

בית משפט קמא קבע ממצאים בקשר למהימנות של עדי התביעה וגם של הנאשם, בית משפט בעצם לא האמין לנאשם, הוא האמין לעדי התביעה ובנוסף לכך בית המשפט ציין גם מדוע, כאשר בעצם היו שתי סתירות די בולטות בעדותו של הנאשם, אחת בקשר לסיבת הסירוב לביצוע ההסעה, כאשר בחקירתו הוא ציין שבאותו יום הוא חיכה לקרוב משפחה, והוא הביא לבית המשפט מישהו שלא שייך בכלל למשפחה שלו. סתירה נוספת היא שאותו עד מטעם המערער ציין כי הוא תמיד נוסע עם הנאשם עם מונה, הוא שילם על פי המונה באותו יום.

לעניין העונש, מדובר בשני מקרים, העונשהוא סביר, ביהמ"ש מתבקש שלא להתערב בחומרת העונש.

3.        דיון בערעור

לאחר שבחנתי את טענות הערעור המצומצמות ביותר, וכן את הכרעת דינו של ביהמ"ש קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי המדובר במחלוקת עובדתית, שבית משפט קמא דן בה, והכריע בה. לעניין זה ראוי להזכיר כי אין זו דרכה של ערכאת הערעורלהתערב בקביעות העובדיות שקיבל יומן בביהמ"ש קמא, כאשר זהו מקומן הטבעי לקביעת משקלן של ראיות כאלה ואחרות אשר הוצגו ונדונו שם, וזאת למעט המקרים בהם מתגלה פגם או פסול מהותיים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור.

לעניינו, ביהמ"ש קמא בחן בדקדקנות רבה את טיעוני ב"כ הצדדים, התרשם מהעדים אשר עמדו והעידו בפניו, והגיע למסקנה לפיה עדות המתלונן מהימנה עליו יותר מאשר זו של המערער, ומשכך ולאור העובדה כי לא מצאתי כל פגם או פסול במסקנות אליהם הגיע ביהמ"ש קמא, הרי שלא נותר בידי אלא לדחות את הערעור.

למעלה מן הצורך, אציין כי לא ראיתי כל פסול בקביעת ביהמ"ש לא להאמין למערער, וזאת נוכח הסתירות בהודעותיו. תמוהה אף בעיני הודעתו של המערער בזמן חקירתו במשרד התחבורה, לפיה ציין כי סירב להסיע את המתלונן כיוון שהמתין לקרוב משפחתו, בעוד שהמערער בחר להביא לביהמ"ש את כהן דורון, עד הגנה, שכביכול סירב להסיע את המתלונן כיוון שהתכוון להסיעו באותו רגע, בעוד שאותו עד הגנה אינו בעל קרבה משפחתית כלשהי עם המערער.

סופו של דבר, לאור הסתירות בהודעותיו של המערער, ולאור העובדה כי ביהמ"ש קבע ממצאי מהימנות בהתבסס על התרשמותו מעדות העדים בפניו, וכפי שכבר קבעתי זאת לעיל, אין כל מקום לקבל את הערעור.

לעניין העונש, משלא מצאתי מקום לקבל את הערעור, ובשים לב כי גם בשלב זה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב כל עוד העונש שהטיל ביהמ"ש קמא אינו חורג ממתחם הסבירות של העונש הראוי בנסיבות המקרה, ונכונים דברים אלה לענייננו, הרי שמצאתי לדחות את הערעור גם לגבי העונש.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור על שני ראשיו.

ניתן היום, 7 מרץ 2005, כ"ו באדר א' התשס"ה, בלשכתי.