פסק-דין בתיק ע"פ 6864/03 - פסקדין

השופט א' א' לוי:

מבוא

1.        בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט א' שהם), הרשיע את המערערים מיכה רוקנשטיין (להלן - "רוקנשטיין") ומאיר חביב (להלן - "חביב"), בביצוען של שתי עבירות: קשירת קשר לבצע פשע ושוד מזוין בחבורה, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1) ו-402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

           בעקבות ההרשעה, גזר בית המשפט לרוקנשטיין 11 שנות מאסר, מתוכן הוא עתיד לשאת בפועל ב-9 שנים והיתרה על-תנאי, וכן הופעל, בחופף, עונש מאסר על-תנאי בן שנה אחת שעמד נגד מערער זה. לחביב גזר בית המשפט 9 שנות מאסר, מתוכן 7 שנים בפועל, והיתרה תהיה על-תנאי.

           על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי משיגים בפנינו שני המערערים, וערעורם מכוון בראש ובראשונה כנגד ההרשעה, ולחלופין כנגד העונש.

2.        האישום

           בכתב אישום משותף שהוגש נגד שני המערערים נטען, כי הם קשרו לבצע שוד במלטשת היהלומים "שפיצר-כהן", הנמצאת בבניין ברחוב אהליאב ברמת-גן. על פי גרסת המשיבה, הקדימו המערערים וחיבלו בעצמם או באמצעות אחרים, במצלמה שהיתה קבועה בקומה השלישית של הבניין, היא הקומה בה נמצאת המלטשה. בתאריך 30.1.02, בשעה 06.45 לערך, הגיעו המערערים לבניין המלטשה מתוך כוונה להוציא את זממם אל הפועל. תחילה הגיע לבניין רוקנשטיין, אשר עלה במעלית לקומה הרביעית של הבניין, ולאחר זמן-מה הגיע לשם גם חביב, שאותה שעה היה לבוש במעיל "דובון" ובידו החזיק תיק שחור. גם חביב עשה את דרכו לקומה הרביעית, שם המתינו הוא ושותפו לבואם של עובדי המלטשה. משאלה הגיעו, ירדו המערערים מהקומה הרביעית כשפניהם רעולות בכובעי גרב, על ידיהם כפפות, והם אוחזים באקדחים, ודרשו מהעובדים לפתוח את דלת המלטשה. לאחר שנכנסו המערערים פנימה, הם הורו לנוכחים לשכב על הרצפה, ודרשו מאחד העובדים לפתוח את הכספת, ובהמשך רוקנו את תכולתה - יהלומים ששוויים הוערך בסכום של כ-300 אלף דולר - לתיק שחור, ולאחר מכן נמלטו השניים מהזירה.

3.        בבניין בו נמצאת המלטשה קבועות 4 מצלמות. האחת, שכונתה בהכרעת דינו של בית משפט קמא "מצלמה מס' 4", מצויה מחוץ לבניין והיא קולטת את הנכנסים והיוצאים מאותו מקום. השנייה, אשר זכתה לכינוי "מצלמה מס' 2", מותקנת בקומת הכניסה, והיא צופה לעבר פתח הבניין ודלת המעלית. השלישית, "מצלמה מס' 1", מותקנת בקומה השנייה, והיא צופה לעבר המדרגות המקשרות בין הקומות. הרביעית, "מצלמה מס' 3", קבועה בקומה השלישית בה נמצאת המלטשה נושא הדיון, ומצלמה זו לא פעלה בעת השוד.

           ראיות המשיבה כנגד המערערים, אשר הכחישו כי נטלו חלק בשוד, התבססו בעיקר על אשר קלטו עדשותיהן של המצלמות. מתוך הראיות עולה כי ביום 29.1.02 (יום קודם לשוד) עוד פעלה מצלמה מס' 3, אולם בשעה 06.45 של אותו יום נראה אדם נוגע בקיר שלידה, והנחת המשיבה, אשר התבססה על עדותו של עד התביעה אבי אביב, מי שמתמחה במערכות אבטחה ואשר חברתו התקינה את המצלמות בבניין, היא כי בשלב זה חובלה המצלמה. להלן האירועים הנוספים שנקלטו על ידי המצלמות האחרות ביום 30.1.2002, הוא יום ביצוע השוד, על פי סדר התרחשותם:

א.        בשעה 06.45 הגיעו שניים מעובדי מלטשת "שפיצר-כהן", אבי הררי ויוסף כהן, ועלו למקום עבודתם.

ב.        בשעה 06.46.07 הגיע רוקנשטיין לבניין, ואותה שעה היה לבוש במיזע, חלקו בצבע בהיר וחלקו בצבע כחול כהה, כשראשו וידיו היו גלויים (ראו התמונה ס/1). בהמשך נראה מערער זה ניגש למעלית, אולם בניגוד לדרכם של הבריות, הוא לחץ על כפתור המעלית תוך שהוא טורח לעטוף את אצבעו בשרוול המיזע, ובדיעבד אישר רוקנשטיין כי מטרתו היתה להימנע מלהותיר טביעות אצבע, אף כי ללא זיקה לעבירות שיוחסו לו.

ג.        בשעה 06.47.04 הגיע לבניין אדם נוסף, חובש כיפה שחורה על ראשו, פניו מעוטרות בזקן, והוא לבוש במעיל "דובון" (להלן: "המזוקן", ראו התמונה ס/2). אותו אדם נשא בידיו תיק שחור, והוא החל עולה במדרגות הבניין, וכחלוף שניות (06.47.37) הוא נצפה חולף על פני מצלמה מס' 1 שבקומה השנייה.

ד.        סמוך לאחר מכן הגיע לבניין אברהם שטרנג, שעשה דרכו למלטשה אחרת הפועלת בקומה השלישית ("מלטשת יעקובוב"), ומאחר וזו טרם פתחה את שעריה, המתין שטרנג לבואם של העובדים. בשלב זה ירדו מהקומה הרביעית שני רעולי פנים כשהם מחזיקים באקדחים, ודרשו משטרנג ועובד נוסף של מלטשת "שפיצר-כהן", יעקב שם טוב, שהגיע גם הוא כדי להתחיל את יום עבודתו, לבקש מאלה הנמצאים בתוך המלטשה לפתוח את הדלת, וכך היה.

ה.        בשעה 07.06.22 נראה "המזוקן" יוצא מהבניין, כשהפעם ראשו חבוש בכובע גרב שחור ועל ידיו כפפות, ובידיו נשא את התיק השחור.

ו.        לאחר כ-25 שניות, בשעה 07.06.47, נראה אדם נוסף, שלראשו חבש כובע גרב שחור וידיו היו נתונות בכפפות, כשהוא יוצא מהבניין בריצה. אדם זה זוהה בברור כרוקנשטיין באמצעות המיזע שלבש.

4.        רוקנשטיין לא הכחיש כי באותו בוקר פקד את הבניין בו נמצאת המלטשה, אך לטענתו עשה זאת למטרה אחרת ולא לביצוע שוד. באשר לחביב, זה הכחיש את גרסת המשיבה לפיו הוא האדם המזוקן שבתמונה ס/2. גרסאות המערערים לא זכו לאמונו של בית המשפט המחוזי. באשר לרוקנשטיין נקבע, כי אף שעובדי המלטשה העידו כי שני השודדים לבשו מעילים, ואף שרוקנשטיין לא צולם בכניסתו לבניין וביציאתו ממנו כשהוא לובש מעיל, יתר הראיות שהובאו על ידי המשיבה די בהן לבסס את הרשעתו. באשר לחביב - בפני בית המשפט העיד מטעם הגנה פרופ' יאסר איסקן, אשר הביע את הדעה כי ניתן לקבוע ברמת ודאות גבוהה שחביב אינו השודד המזוקן. עדותו של מומחה זה נדחתה על ידי השופט המלומד של בית משפט קמא, בין היתר, משום שהעדיף את התרשמותו-שלו ממראה פניו ומבנה גופו של חביב, אותם מצא זהים לאלה של השודד המזוקן.

5.        כאמור, התקשו המערערים להשלים עם הרשעתם, ובערעוריהם בפנינו הם טענו את אלה:

           א) באשר לרוקנשטיין, הפנה בא-כוחו המלומד, עו"ד ג' זילברשטיין, לעדויותיהם של עובדי המלטשה ולפיהן לבשו שני השודדים מעילים. עובדה זו, כך נטען, יש בה כדי להפריך את החשד שדבק בשולחו, הואיל ובשום שלב של האירועים לא נצפה רוקנשטיין לובש מעיל אלא מיזע בלבד. ועוד נטען, כי גם האפשרות שרוקנשטיין נפטר בדרך כלשהי מהמעיל לאחר ביצוע השוד, אינה עומדת במבחן הביקורת, הואיל ובבניין נערכו חיפושים מדוקדקים אחר אותו מעיל, אולם אלה לא העלו דבר. עו"ד זילברשטיין היה ער לכך ששולחו לא דבק בגרסה אחידה במהלך חקירתו ובעדותו בבית המשפט, אולם טען כי גם אם יוגדרו חלק מתשובותיו של רוקנשטיין כשקרים, אין בכך כדי להשלים את החסר בראיות המשיבה. גם לבריחתו של המערער מהזירה בריצה מהירה מציע עו"ד זילברשטיין שלא לזקוף לחובת שולחו, הואיל והוא נקלע על-כורחו לאירוע מפתיע ומפליל, ולאור עברו הפלילי חשש המערער שיפול עליו החשד כי נטל חלק במעשה השוד.

           ב) באשר לחביב, טען בא-כוחו המלומד, עו"ד ש' גז, כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר החליט לבסס את ההרשעה על התרשמותו-שלו ממראה פניו של מערער זה, תוך השוואה למראה פניו של השודד המזוקן. ועוד נטען, כי איכותן של התמונות שצולמו בזירה לוקה במספר חסרונות המקשים על הזיהוי, במיוחד על ידי מי שזה אינו עיסוקו, והכוונה לאיכות התמונות, לזווית הצילום, והעובדה כי פניו של המזוקן נחשפו למצלמה במשך כשתי שניות בלבד. בא-כוח המערער סבור עוד, כי גם אם היה בית המשפט מוסמך לבסס את ממצאיו גם על מראה עיניו, בנסיבותיו של תיק זה היה נכון להימנע מכך, הואיל ומדובר בזיהוי המעורר קשיים שרק מומחה לדבר יכול להתגבר עליהם. כך או כך, הוסיף בא-כוח המערער וטען, המשיבה לא הציעה לבית המשפט עדות מומחה מטעמה אשר תסתור את עדותו של פרופ' איסקן, וגם זה הנו נימוק שלא לדחות את עדותו של מומחה ההגנה. מאותם טעמים סבור בא-כוחו של חביב, כי אין לייחס משקל יתר לזיהוי הספונטאני של מערער זה על ידי אנשי משטרה בפניהם הוצגו התמונות שקלטו המצלמות בזירה. ובאשר לעובדה כי עקבותיו של חביב נעלמו למספר חודשים לאחר השוד, טען בא-כוחו, כי שולחו נהג כך על רקע תלונת-שווא שהגישה נגדו אשתו, בגין אירוע שהתרחש ביניהם כ-10 ימים לפני אירוע השוד. לבסוף נטען, כי גם את שתיקתו של חביב בחקירתו אין לזקוף לחובתו, הואיל ובפיו היה הסבר סביר לכך, לאמור, הוא נכווה בעבר מהתנהגות שוטרים שעה שאלה בדו נגדו ראיות מפלילות.