פסק-דין בתיק ע"פ 31866-08-12

בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מינטקביץ) הרשיע את המערערים בעבירות של התפרצות לדירת מגורים וגניבה. המערערים אינם מסכינים עם הרשעה זו ומכאן הערעור.

אין חולק כי ההרשעה מושתתת על ראיות נסיבתיות והמחלוקת בין הצדדים הינה האם מערכת הראיות היא כזו עד כי אין ספק שהמערערים הם אלה שביצעו את העבירות הנדונות. נקדים ונאמר כי הגענו למסקנה שהצדק עם המערערים וכי מערכת הראיות כפי שהוצגה בפני בית משפט קמא מעוררת ספק סביר באשמתם.

שני המערערים עוכבו על ידי בלשים מתחנת משטרת בית שמש סמוך לשעה 04:30 לפנות בוקר בסמוך לבניין בו מצויה הדירה שנפרצה. בבית המשפט העיד אחד הבלשים, ראובן כהן (להלן: כהן) וכן העידו המערערים עצמם ועד הגנה נוסף. מרבית חומר החקירה בתיק הוגש בהסכמה ללא צורך בשמיעת עדויות. בין היתר, הוגשו דו"ח הפעולה של כהן והודעתו במשטרה, בכפוף לחקירתו.

בדו"ח הפעולה כתב כהן כי בעת שנסע ברכב משטרתי ברחוב הארזים בבית שמש, זיהה את רכבו של מערער 1 שחנה נגד כיוון התנועה, מיד לאחר סמטת שביל החרובים. מאחר שמערער 1 מוכר לכהן, ביקש מנהג הניידת להסתובב ולחזור לכיוון הרכב. בשלב זה הבחין בשתי דמויות היוצאות מאחת הכניסות לווילות שבצד ימין, והבאות לעברו. כהן הבחין כי הדמות הראשונה היא מערער 1 וכן הבחין כי באותו רגע הדמות השנייה עשתה תנועה של זריקה לצד ימין שלה. בה בעת הבחין בתנועת הזריקה השוטר הנוסף שהיה עמו. כשהתקרבו אל השניים הבחינו שהדמות השנייה היא מערער 2. כהן ניגש אל מקום הזריקה ומצא בו כובע גרב ובו שני חורים לעיניים, שנגזרו בו. הכובע היה זרוק לפני פח שהיה במקום. כהן המשיך בסריקה לצד האחורי של הפח ואז הבחין ב"צ'ימידן" אשר בו נמצאו חפצים, כשבדיעבד אין חולק כי הצ'ימידן ותכולתו נגנבו מן הדירה שנפרצה אותו לילה. כהן ממשיך וכותב באותו דו"ח כי המרחק בין הבניינים שבאחד מהם נמצאת הדירה שנפרצה, לבין מקום תפיסת התיק ומעצרם של המערערים הינו "מספר מטרים בודדים".

בהודעה שנגבתה מכהן כעבור מספר שעות אמר, כי הבחין בשתי דמויות היוצאות מאחת הכניסות של שלושה הבתים שהיו לידם. לאחר שהוא וחברו הבחינו בתנועת הזריקה של מערער 2 ניגש למקום המשוער בו נזרק החפץ ומאחורי הפח הבחין באותו כובע גרב. כמטר מאחורי הפח ראה את הצ'ימידן שהוזכר לעיל, ואשר היה מונח "באמצע המדרכה". עוד מסר כהן כי הבניין בו נפרצה הדירה נמצא במרחק 3 מטרים מהמקום בו נמצא התיק. לשאלה מפורשת השיב כי המרחק בינו לבין המערערים, כשאלה יצאו מבין הבתים היה חמישה עד ששה מטרים, "אנחנו היינו ב-41ב והם יצאו מ-39ב". כהן הוסיף ואמר כי בטרם יצאו המערערים מבין הבתים לא היה מונח כל צ'ימידן על המדרכה והביע זאת בביטחון רב תוך שהוא מסביר כי הם נסעו לאט על מנת לאתר חשודים, ולפיכך - כך ניתן להבין את תשובתו - יכלו להבחין בפרטים מן הסוג הזה.

כאמור, בבית המשפט נחקר כהן כעד יחיד מטעם התביעה. בחקירה הראשית שב כהן והעיד כי הכובע והתיק היו קרובים אחד לשני, בערך מטר זה מזה. עוד הוסיף כי פרטי האירוע אינם זכורים לו במלואם. בהקשר זה יש להעיר כי חקירתו של כהן בבית המשפט התנהלה  כ-4 שנים לאחר המעשה. בחקירה נגדית אישר כי המרחק מהרכב שלו ושל מערער 1 לבית המתלוננת הוא בערך מאה מטרים. מכאן לכאורה, שבניגוד לאמור בהודעה המפורטת לעיל, נמצאו התיק והכובע במרחק של עשרות מטרים מן הדירה שנפרצה ולא שלושה מטרים כפי שנאמר בהודעה.

בית משפט קמא נתן אמון מלא בעדותו של כהן וקבע כממצא כי המערערים עוכבו כ-100 מטר מהבניין בו נפרצה הדירה וכי בסמוך אליהם נמצאו התיק והכובע. מכאן שבית המשפט אימץ את דברי כהן בעדותו בפניו, אולם לא התייחס בהכרעת הדין לסתירה המהותית בעניין המרחק בין הבניין לבין מקום המצאות החפצים, כפי שהיא עולה מעדותו בבית המשפט לעומת הדברים שמסר בהודעתו במשטרה ושכתב בדוח הפעולה. ב"כ המשיבה טען בפנינו, כי היה על ב"כ המערערים להציג לכהן שאלות בנושא זה על מנת לברר את הפער שבין מקום המצא התיק לגרסתו במשטרה (3 מטרים מהבניין), לבין מקום המצאו לגרסתו בבית המשפט (100 מטר מהבניין). אלא שלטעמנו בהינתן נטל השכנוע המוטל על התביעה, היה עליה לברר עניין זה ולהסיר ספקות בכל הנוגע למקום המצא התיק ביחס לבניין וממילא בכל הנוגע למרחק שבו היו המערערים מן הבניין בעת שעוכבו. לתהייה זו יש משמעות של ממש, שכן קשה להעלות על הדעת שהשוטרים לא היו מבחינים במי מן המערערים כשהוא נושא את הצ'ימידן ומניח אותו בסמוך אליו. המדובר בצ'ימידן שמימדיו גדולים למדי וגם בחשיכה צריך היה להבחין בפעולת נשיאה והנחה, בדיוק כפי שהבחינו השוטרים בהשלכת הכובע. יתרה מזאת, לדברי כהן במשטרה הוא הבחין בשניים כשהם צועדים בין הבתים או יוצאים מן הבניין ולא הוסיף וטען כי ראה מי מהם נושא את הצ'ימידן. בנסיבות אלה, אין בידינו לומר שמתבקשת מסקנה הכרחית ויחידה לפיה המערערים הם אלה שנשאו את הצ'ימידן מן הדירה שנפרצה וממילא הם אלה שפרצו אליה.

לתהייה זו מצטרפות תהיות נוספות. האחת, שלא נמצאו כל טביעות אצבעות על הצ'ימידן וגם לא בדירה והאחרת, הקשורה בה, שלא נמצאו כפפות בזירה, בצ'ימידן או על גופם של המערערים. רוצה לומר, אין הסבר מתקבל על הדעת להעדרן של טביעות אצבע. אכן חסרונה של ראיה לא בהכרח יהיה בו כדי לעורר ספק סביר, אולם בהינתן המתואר לעיל נראה כי חסרון זה מצטרף לקושי שלא בא לידי פתרון בהכרעת דינו של בית משפט קמא בכל הנוגע למקום בו נמצא הצ'ימידן ולעובדה שאיש מן המערערים לא נראה כשהוא נושא אותו.

על כל אלה יש להוסיף, כי לא באה בפני בית משפט קמא ראיה לפיה הדירה נפרצה בדקות שקדמו לעיכובם של המערערים. ההיפך הוא הנכון, על פי ממצאי בית המשפט, נפרצה הדירה בין 00:30 לבין 04:30 (שעת עיכובם של המערערים). גם בכך יש כדי לחתור תחת המסקנה לפיה הוכח מעל לכל ספק סביר כי המערערים הם אלה שפרצו לדירה, ודאי כאשר לעובדה זו מצטרפות התהיות האחרות.

לא נעלם מעמנו שבסופו של דבר התברר כי הכובע שנמצא בזירה שייך למערער 2, כי המערערים שתקו בחקירתם ושיקרו ביחס לכובע, כי המערערים לא סיפקו הסבר של ממש לפשר נוכחותם במקום בשעת לילה מאוחרת וכי נמנעו מלנקוב בשמם של עדי אליבי אפשריים להוכחת טענתם, שבילו בשעות שקדמו למעצרם ב"עיגול", מקום בילוי מוכר לצעירים בסביבה והמצוי בסמוך. עם זאת, כל אלה אין בהם כדי למלא את החסר בראיות התביעה ולהוביל למסקנה מעבר לכל ספק סביר, לפיה אין כל אפשרות מלבד זו שהמערערים הם אלה שביצעו את העבירות שיוחסו להם.

בנסיבות אלה, מסקנתנו היא כי יש לקבל את הערעור ולזכות את המערערים מחמת הספק.

 ניתן היום,  י"ג בטבת תשע"ג, 26 בדצמבר 2012, בנוכחות הצדדים.