פסק-דין בתיק ע"פ 16088-12-10

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת.פ. 2813/07, לפיו הורשע המערער בתקיפה, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ובחבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק, והוטלו עליו שלושה חודשי מאסר בפועל וששה חודשי מאסר על תנאי. הערעור הוגש הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

2.         על-פי הנטען בכתב האישום, תקף המערער, ביום 23.8.06, את המתלונן, עת האחרון הניח על דוכנו של המערער בשוק מחנה יהודה ארגז, על-ידי כך שדחף את המתלונן בחוזקה. כתוצאה מן הדחיפה נהדף המתלונן על עגלתה של המתלוננת שעמדה בסמוך וגרם לנפילתה לאחור על גבה. בשל כך נגרם למתלוננת סדק בחוליה בגב.

3.         המשיבה הביאה לעדות את שני המתלוננים ואת בעלה של המתלוננת, ואילו המערער העיד להגנתו וכן הביא לעדות את אביו שנכח בעת האירוע. בית משפט קמא, לאחר שבחן את הראיות, בחר לאמץ את עדותה של המתלוננת אשר עשתה "רושם אמין ביותר", ועל-פיה ראתה בעיניה את המערער מכה ודוחף את המתלונן בעוצמה, ובעקבות דחיפתו נפל המתלונן על עגלת הקניות שלה, זו חבטה בבטנה והמתלוננת נחבטה אף בגבה מדוכן או מעגלה שהיו מאחוריה. בית-משפט מצא, כי עדותו של המתלונן תאמה באופן כללי את עדות המתלוננת. המתלונן אמנם טען בעדותו, כי יכול להיות שנדחף על-ידי אחרים, אולם בית-המשפט ביכר את גרסתו של המתלונן במשטרה, גרסה המשתלבת עם עדות המתלוננת, לפיה נדחף על ידי המערער ונפל על עגלת הקניות של המתלוננת. עוד מצא מצא בית-המשפט, כי לא ניתן לסמוך כלל על עדות המערער ואביו. בעוד שבמשטרה טען המערער, כי לא היה כל מגע פיזי בינו לבין המתלונן, הודה בעדותו בבית-המשפט כי היו מכות הדדיות וכי דחף את המתלונן (עמ' 16 לפרוטוקול). על-יסוד עדויות המשיבה קבע בית המשפט, כי המערער עבר את שתי העבירות המיוחסות לו. באשר לעונש, ציין בית-המשפט כי המערער אינו מקבל אחריות למעשיו ורואה עצמו הנפגע העיקרי וזאת על יסוד תסקיר שירות המבחן. עוד צוין, כי מאז האירוע הורשע המערער בעבירה של כניסה לצומת וביצוע פניית פרסה באור אדום והימלטות מן המשטרה בנהיגה פרועה שגרמה לתאונת דרכים בה נפגע המערער. בשל עבירות אלה נדון המערער לעונש מאסר לתקופה של 45 ימים שרוצו בעבודות שירות. עוד צוין הנזק שנגרם למתלוננת בעקבות האירוע. בית-המשפט הטיל על המערער כאמור עונש מאסר בפועל לתקופה של שלושה חודשים וכן מאסר על תנאי לתקופה של ששה חודשים. בית-המשפט ציין כי ניתן היה להסתפק בנסיבות האמורות במאסר לריצוי בעבודות שירות, אולם המערער, אף שנשלח לממונה על עבודות השירות, בחר שלא להתייצב בפניו.

4.         המערער משיג על קביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא וטוען כי שגה בית-משפט במסקנתו כי הוא זה אשר דחף את המתלונן על המתלוננת באותו אירוע. לעניין זה הוא מוסיף וטוען, כי בית-משפט קמא דחה את בקשתו להגיש את תצהירה של המתלוננת בתביעה האזרחית שהגישה כראיה בתיק, תצהיר אשר בו לא הזכירה המתלוננת לטענתו "לא מכות ולא דחיפות". עוד נטען, כי גם אם אמנם היה זה המערער אשר דחף את המתלונן על המתלוננת, לא היה מקום להרשיע את המערער בגרימת חבלה חמורה, שכן המערער לא התכוון לפגוע במתלוננת ולא היה צריך לצפות את פגיעתה. באשר לעונש, טוען המערער כי מדובר בעבירה ראשונה אשר נעברה לפני למעלה מארבע שנים. המערער למד בחינוך המיוחד, היה בן 20 בלבד בעת ביצוע העבירה ונישא לאחרונה. בנסיבות אלה, כך נטען, ניתן היה להסתפק בעונש של מאסר על תנאי.

5.         לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הננו סבורים כי דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות, בכפוף לאמור להלן לעניין ריצוי עונש המאסר על דרך של עבודות שירות.

6.         באשר להכרעת הדין, בית משפט קמא שמע את העדים שהעידו בפניו ובחר לתת אמון בעדותה של המתלוננת, ולהשתית עליה את עיקר הכרעת הדין. עדותה של המתלוננת נתמכה בעדותו של המתלונן. לעומת זאת, לא מצא בית משפט קמא לתת אמון בעדות המערער ואביו. הלכה פסוקה היא, כי ערכאת ערעור תתערב בקביעות עובדתיות מעין אלה של הערכאה הדיונית רק במקרים נדירים ויוצאי דופן. אנו סבורים, שבמקרה זה אינו נמנה על אחד מאותם מקרים. לא מצאנו לשנות מסקנה זו, גם לאחר שעיינו בתצהיר המתלוננת שהוגש במסגרת ההליכים האזרחיים שמתנהלים בתביעה אותה הגישה המתלוננת נגד המערער. יצוין תחילה, כי הבקשה להגשת תצהיר זה כראיה, הוגשה יום אחד לפני מתן הכרעת הדין, וכשלושה חודשים לאחר שהתצהיר הוגש במסגרת ההליכים האזרחיים. לגופו של עניין, לא מצאנו כי קיימת סתירה בין הנטען באותו תצהיר לבין עדותה בפני בית משפט קמא. גם אם לא נאמר בתצהיר במפורש, כי המערער הוא זה שדחף את המתלונן לעברה, הדבר עולה מהקשר הדברים ומעצם הגשת התביעה נגד המערער.

7.         ובאשר לטענה כי המערער לא היה צריך לצפות כי למתלוננת תיגרם חבלה חמורה, הרי שבית המשפט קבע "כי בענייננו מתקיים גם היסוד הנפשי, באשר הנאשם היה אדיש לאפשרות התרחשותה של פגיעה אצל אחר כלשהו" (עמ' 40 להכרעת הדין, ההדגשה במקור). גם בקביעה זו לא ראינו עילה להתערב, נוכח העובדה שמדובר באירוע שהתרחש בשוק, כאשר "אנשים נוספים יכולים להיפגע ממעשהו" (עמ' 40 להכרעת הדין).

8.         באשר לגזר הדין, לא מצאנו להתערב בעונש שהוטל על המערער. מדובר במעשה אלימות בשל דבר של מה בכך, אשר תוצאתו פגיעה לא קלה בעוברת אורח תמימה. המערער לא נטל אחריות למעשה, ובנסיבות אלה לא ניתן להסתפק בהטלת מאסר על תנאי בלבד. יחד עם זאת, בהסכמת המשיבה, הננו מורים כי עונש המאסר בפועל ירוצה בדרך של ביצוע עבודות שירות, בהתאם לחוות דעת הממונה על עבודות שירות מיום 6.4.2011. המערער יתייצב לריצוי עבודות השירות ביום 23.5.2011 בשעה 08:00, במשרדי הממונה על עבודות שירות, מפקדת מחוז מרכז. לבקשת הממונה על עבודות השירות מובהר למערער כי עליו למלא את הוראות הממונה עליו בקפדנות וכי אם לא יעשה כן, ניתן יהיה להורות על הפסקת ריצוי עבודות השירות וריצוי יתרת המאסר בין כתלי הכלא.

מזכירות בית המשפט תעביר העתק פסק הדין לב"כ הצדדים, הן בפקסימיליה (עם ווידוא טלפוני) והן בדואר.

העתק פסק הדין יישלח לממונה על עבודות שירות.

ניתן היום,  כ"ד בניסן תשע"א, 28 באפריל 2011, בהעדר הצדדים.