פסק-דין בתיק ע"ו 45402-03-13

1.         לפנינו ערעור על החלטתה של ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, אשר ניתנה ביום 13/3/13 בו"ע 12774-12-12. בגדרה של ההחלטה נדחה עררו של המערער לעניין הכרה במחלות נוספות: יתר לחץ דם ולב, ולעניין קביעת מועד תחילת זכאותו.

            המחלות הנוספות

2.         דחיית הערר לעניין ההכרה במחלות הנוספות בוססה על כך שהמערער שייך לניצולים מהמעגל השני וכי נכותו הנפשית עומדת על 25% בלבד [אחרי הפעלתה של תקנה 12 לתקנות נכי רדיפות הנאצים (קביעת דרגת נכות) התשמ"ד-1983]. על יסוד תשתית עובדתית זו קבעה המשיבה, כי תבחיני ועדת שני אינם מאפשרים להכיר בעורר בגין מחלות נוספות אלו, וועדת הערר אישרה קביעה זו.

3.         המערער, אשר לא הגיש למשיב או לועדת הערר חוות דעת רפואית מטעמו, אינו חולק על כך שעל פי תבחיני ועדת שני הוא שייך למעגל השני של הניצולים. אף אין מחלוקת, כי על פי דו"ח ועדת שני, הקשר בין סכרת, יתר לחץ דם ומחלות לב אצל ניצולי המעגל השני יוכר רק באלה שיש להם  נכות נפשית של לפחות 30% (ואשר גם היו בני 0-10 בתום הרדיפות). עם זאת טענתו היא, כי קביעת שיעורה של נכות נפשית אינו מדע מדוייק, ומטעם זה ראוי היה להיעתר לתביעתו.

4.         עם כל האהדה לעניינו של המערער קצרה ידינו מלהושיע. מטרת המלצותיה של ועדת שני, אשר אומצו על ידי המשיבה, הייתה להקל על ניצולי השואה בהוכחת הקשר הסיבתי בין מחלתם לבין אירועי השואה. המערער רשאי כמובן להגיש למשיבה חוות דעת מומחה רפואי מטעמו, אשר תסתור את ההנחות שביסוד המלצות ועדת שני, אך בהעדרה של חוות דעת כזו אין מנוס מאימוץ ההמלצות ככתבן וכלשונן, וזאת כמתחייב גם מעקרון השוויון. למעלה מן הדרוש נוסיף, כי אף לו הייתה נקבעת למערער נכות נפשית של 30% עדיין לא היו מאפשרים המלצות ועדת שני לקבוע לו אחוזי נכות כלשהם, זאת בהינתן שהמחלות הנוספות הופיעו אצלו יותר מ-40 שנים לאחר תום הרדיפות. התוצאה המתחייבת מאמור לעיל היא שדין הערעור בעניין המחלות הנוספות להידחות.

            מועד תחילת הזכאות

5.         המערער הלין בערעורו גם על כך שזכאותו לתגמולים לא נקבעה מיום 6/2/03 שבו הגיש את תביעתו, כי אם ממועד מאוחר יותר. בתמיכה לטענה זו הגיש המערער לוועדת הערר מכתב מטעם המשיבה מיום 10.2.03 בו צויין : " אנו מאשרים קבלת מסמכי התביעה...מכל מקום, מועד זכאותך לגמולים, אם תמצא/י זכאי/ת לתגמול, יהיה יום קבלת מסמכי התביעה  דהיינו 06/02/03, התגמולים ישולמו לך החל מתאריך זה", וקבל על כי התגמולים שולמו לו רק החל מאפריל 2010.

6.         בעיקרי הטיעון שהוגשו לנו ע"י המשיבה נטען כי המערער מוכר בהתאם להחלטה המינהלית ליוצאי לוב והיה מודע לכך כי תגמוליו ישולמו רק החל מאפריל  2010. כראיה לכך צורף לעיקרי הטיעון מסמך בן שלוש שורות, ללא כותרת, הנחזה להיות בחתימת המערער ובו נאמר: אני הח"מ ...מבקש לחדש את הטיפול בתיק בעקבות הלכת הפחד... ואני יודע ובמידה ואני יכיר את התביעה ההכרה תהיה מאפריל 2010" (הנוסח המשובש במקור). דא עקא, לא הוסבר מה אירע לתביעה מאז שהוגשה בשנת 2003, מדוע הועברה למסלול מנהלי על אף שמערער בקש לחדשה בעקבות "הלכת הפחד", והאם המערער הבין כי המסמך דלעיל מבטל את המכתב שקיבל בחודש פברואר 2003 וחתם עליו מתוך גמירת דעת.

7.         עיון בפרוטוקול הדיון בפני הועדה, כמו גם בהחלטתה, מעלה כי טענתו של המערער בדבר מועד הזכאות, כמו גם תשובתה של המשיבה, לא זכו לכל התייחסות, וממילא גם לא הוכרעו וסימני השאלה דלעיל נותרו על כנם.

8.         יוער כי טיעונה הנוסף של המשיבה לפיו " החלטת ועדת העררים שעניינה קביעות עובדתיות המבוססות על הערכת מהימנות והתרשמות ישירה של הוועדה מהמערער... וככזו ודאי שאינה מגלה עילה להתערבות בהליך הערעור"-  תמוה, שהרי הדיון בפני הועדה התקיים ללא נוכחות מטעם המערער  (לפי בקשתו).

9.         משכך אנו מקבלים את הערעור בעניין מועד הזכאות, ומורים על החזרת התיק לוועדה הנכבדה על מנת שתיתן דעתה  על טענות המערער  ותשלים את פסק דינה בסוגיה זו, תוך מתן אפשרות למערער להתייחס לטענות המשיבה.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום,  ח' תשרי תשע"ד, 12 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.