פסק-דין בתיק ע"א 39449-10-12

1.         המערערת, חברה המנהלת מרפאת שיניים, הגישה לבית משפט השלום בירושלים תביעה בסדר דין מהיר לתשלום סך של כ-18,000 ש"ח בגין טיפולי שיניים שקיבלו המשיבות במרפאתה. המשיבות טענו כי קיים מעשה בית דין החוסם את תביעתה של המערערת. זאת על יסוד פסק דין שניתן על ידי בית הדין לעבודה בתביעתה של המשיבה 2 (להלן: המשיבה),  אשר הועסקה על ידי המערערת ופוטרה על ידה. מדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. בית משפט השלום קיבל את טענת המשיבות ודחה את התביעה. כן הטיל על המערערת שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסך 12,000 ש"ח. 

2.         ביסוד טענת המשיבות עמדה כאמור התדיינות בבית הדין לעבודה, בתביעת המשיבה לשכר עבודה שלא שולם לה, פיצויי הלנת שכר, הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים. במסגרת התדיינות זו טענה המערערת כי המשיבה פוטרה מעבודתה בעקבות מעשי מרמה ולפיכך אין היא זכאית לפיצויי הלנת שכר, לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת. עוד טענה כי יש לקזז מכל סכום שייפסק למשיבה סך כ- 19,000 ש"ח בגין טיפולים שקיבלו המשיבות ואשר לטענת המערערת לא שולם עבורם בשל אותם מעשי מרמה. בעת הדיון בבית הדין לעבודה הגדירו הצדדים את הפלוגתאות העולות בתביעה וביניהן האם היה למשיבה חוב בגין טיפולים רפואיים, באיזה שיעור, והאם היתה המערערת זכאית לקזז את החוב מהשכר שהגיע למשיבה, ובכלל זה מה נפקות ההליך המתנהל נגד המשיבות בבית משפט השלום בעניין זה. בהמשך לכך נקבע הדיון לשמיעת הוכחות. בעת הדיון הודיעו הצדדים כי " הגענו לכלל הסכמה שלפיה אנחנו מותירים את ההליך לשיקול דעת בית הדין, על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ללא הנמקה". לאחר שנשמעו טענות הצדדים ניתן פסק דין המחייב את המערערת לשלם למשיבה שכר עבודה בסך 5,355 ש"ח, מכוח הסכמת המערערת לתשלומו, וכן פיצויי פיטורים בסך 6,000 ש"ח. בסך הכל פסק בית הדין לעבודה למשיבה סכום של 11,355 ש"ח וזאת מתוך סכום של 34,020 ש"ח שתבעה. המשיבות טענו כי הסכומים שנפסקו הינם לאחר קיזוז חובן הנטען של המשיבות למערערת. בית משפט השלום קיבל כאמור את טענתן.

3.         המערערת טוענת, כי בטיעוניה בבית הדין לעבודה הודיעה כי היא מוותרת על טענת הקיזוז כנגד שכר העבודה וכי תעלה טענה זו בתביעתה בבית משפט השלום ולפיכך לא דן בית הדין כלל בטענתה לקיזוז ולא קם מעשה בית דין בענין זה. עוד טענה, כי ככל שקיים ספק בענין זה, אין מקום לסלק את התביעה על הסף ויש לבררה לגופה. עוד השיגה על שיעור ההוצאות שנפסקו לחובתה.

4.         לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו בהרחבה את טענות ב"כ הצדדים, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות. כנקודת מוצא נציין, שלא היתה לפנינו מחלוקת על כך שככל שטענת הקיזוז אכן נטענה על ידי המערערת - והוכרעה על ידי בית הדין לעבודה בפסק דינו - מקים הדבר מעשה בית דין כלפי המערערת (לפחות כלפי המשיבה). אכן, בית משפט קמא נימק בהרחבה בפסק דינו מדוע יש לראות את טענת הקיזוז שטענה המערערת בבית הדין לעבודה, כטענה שהמערערת לא חזרה בה למעשה במהלך הטיעון בבית הדין לעבודה; וכטענה שהוכרעה ואף התקבלה - ולו בחלקה - במסגרת פסק הדין הסופי שניתן כאמור על דרך הפשרה. כפי שפירט בית משפט קמא, טענת הקיזוז שהעלתה המערערת נשזרה שזור וטעון במסגרת טיעוניה במהלך הסיכומים בבית הדין לעבודה. ענין זה עלה בהקשרים שונים בכל הקשור בטענת המערערת למעשה הגניבה ולנסיבות המרמה הנטענת בהתנהלותה של המשיבה. במובן זה, מקובלת עלינו קביעת בית משפט קמא לפיה אין לראות את המערערת כמי שוויתרה על טענת הקיזוז; ומעבר לכך - מקובלת עלינו הקביעה של בית משפט קמא לפיה ויתור מעין זה - ככל שהיה - צריך היה להיעשות במפורש בין היתר לאור הפלוגתאות שנוסחו והועברו להכרעת בית הדין, ובנסיבות אלה, אי הבהירות הנטענת על ידי המערערת נזקפת לחובתה שלה. נדגיש גם, שאף בשלהי סיכומיה בבית הדין טענה ב"כ המערערת כי "לחלופין לענין השכר כן לקזז את הסכומים אשר הוכחו כאן, ואז נתחייב לבצע את אותו קיזוז במקביל בהליך שמנוהל עכשיו בבית משפט השלום". על כך יש להוסיף, כפי שציין כאמור בית משפט קמא, שהגם שלא ניתן לדעת את נימוקי בית הדין לגופם בפסק דינו - משמדובר בפסק דין הניתן על דרך הפשרה; דחה בית הדין לעבודה את רוב רובה של תביעת המשיבה במובן זה שהיתה הפחתה משמעותית מסכום התביעה. בית משפט השלום הגיע על רקע זה למסקנה לפיה " עולה שלא רק שטענת הקיזוז נטענה ונדונה, אלא בית הדין שקל גם טענה זו". נתון אחרון זה מצטרף אפוא למכלול הנסיבות שהובילו לקביעת בית משפט קמא. לבסוף, באשר למשיבה 1, אכן, היא לא היתה צד להתדיינות בבית הדין לעבודה. יחד עם זאת, המערערת טענה לקיזוז מלוא החוב הנטען בגין הטיפולים שקיבלו שתי המשיבות מהסכומים להם זכאית המשיבה; וכאמור לעיל בית הדין פסק גם בענין זה. נתון זה, בהצטרפו לקביעת בית משפט קמא לפיה לא רק שהמערערת זכתה בטענת הקיזוז שטענה אלא שהסכום אף שולם זה מכבר על דרך הקיזוז, משמיט היסוד תחת טענת המערערת לפנינו.

4.         בכל הקשור לחיוב בהוצאות שהושת על המערערת בבית משפט קמא, הרי שעל פי הכלל שלפיו בית משפט שלערעור אינו מתערב בהעדר נסיבות חריגות בשיעור ההוצאות שנפסק על ידי הערכאה הדיונית, הרי שלא מצאנו מקום להתערב בשיעור ההוצאות שבו חויבה המערערת. כך, גם בשים לב לנימוקים המפורטים שהביא בית משפט קמא לחיוב זה של הוצאות. יחד עם זאת בשים לב לשיעור הוצאות זה שנפסק, כמו גם לסכום השנוי במחלוקת העומד ביסוד ההליכים כולם, לא מצאנו להוסיף ולקבוע צו להוצאות בערכאתנו וכל צד ישא בהוצאותיו.

5.         הערעור נדחה אפוא. העירבון שהופקד - ככל שהופקד - יושב למערערת באמצעות בא כוחה.

ניתן היום,  י"ט שבט תשע"ג, 30 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.