פסק-דין בתיק ע"א 25013-09-11

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד), מיום 3.7.11, שניתן בתביעת שיבוב של המל"ל נגד המשיבות. בפסק הדין נקבע כי תאונת הדרכים בה נהרג המנוח בסאם עמאש ז"ל, ביום 24.9.00, היא תאונה שארעה ברכב מעביד, במהלך העבודה. כמו כן נקבע, כי מאחר שהתאונה היא תאונת עבודה, ברכב מעביד, יש בכך כדי לשלול את זכאות המערער לשיבוב מכוח הסכם השיבוב שבין הצדדים (סעיף 4(א) להסכם), וזאת למרות שמשפחת המנוח תבעה מן המערער קצבת שארים ולא קצבת נפגעי עבודה וממילא לא נקבעה על ידי המל"ל הזכאות לגמלאות נפגעי עבודה בשום שלב.

2.         המערער משלים עם קביעת בית המשפט, כי מדובר בתאונת-עבודה ברכב מעביד, וממקד ערעורו בקביעתו השנייה של בית-משפט קמא ("הקביעה המשפטית"). לפי הטענה, יש לפרש את סעיף 4(א) להסכם כקובע ששלילת הזכאות תהיה רק כאשר הוגשה למל"ל תביעה לקבלת קצבת נפגעי עבודה והמל"ל הכיר בזכותו של הנפגע או בני משפחתו לגמלאות נפגעי עבודה. הודגש בערעור, שיש צורך ב"זכאות בפועל" לגמלה, ואין די ב"זכאות רעיונית". נטען עוד, שהקביעה המשפטית של בית משפט קמא עומדת בניגוד להסכם ולתכליתו, שכן משמעות הקביעה היא עידוד התדיינות בכל מקרה ומקרה, כדי קביעה אם מדובר בתאונת-עבודה, וזאת חלף המנגנון שנקבע לפי הטענה בהסכם והמתבסס על מבחן הזכאות בפועל לגמלאות - בהתאם לקביעת המל"ל עצמו.

3.         לאחר שעיינו במכלול החומר שלפנינו ושמענו את טענות באי-כוח הצדדים, מסקנתנו היא כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית משפט השלום מעוגן בתשתית הראייתית שאינה שנויה במחלוקת בערעור שלפנינו והמסקנה המשפטית אליה הגיע בית משפט השלום - נכונה היא לדעתנו ואינה מקימה עילה להתערבות בית משפט זה (תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). אכן, בעניין מושא ההליך שלפנינו, נקבעה הלכה בפסק דינו של בית משפט העליון ברע"א 3676/07 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ (לא פורסם, 20.6.2010). פסק דין זה דן במפורש בסעיף 4(א) להסכם - הוא הסעיף העומד במחלוקת בערעור שלפנינו. נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון, שלצורך תחולת הסעיף לא נדרש תשלום תגמולים בפועל, אלא די בזכאות לגמלאות. כך, הן על פי לשון ההסכם והן על פי תכליתו. צוין בפסק הדין, שדי בכך שהנפגע ניזוק במהלך עבודתו, כדי לפטור את המבטחת מהשבת הגמלאות (סעיף 5 לפסה"ד). עוד צוין בפסק הדין, בכל הקשור בפרשנות "הזכאות", ש"הסיווג הוא של האירוע, לא של הגמלה שנשתלמה בפועל" (סעיף 9 לפסה"ד). נוכח דברים אלה שבפסק דינו של בית המשפט העליון, לא מצאנו מקום לקבל את טענת המערער והדקות שביקש לדייק, בין זכאות "רעיונית", לבין זכאות שהוכרה בפועל לאחר שהנפגע הגיש תביעה לקבלת תגמולים בגין תאונת עבודה ותביעתו הוכרה. כך הדבר, כעולה גם מתכליתו של ההסכם, כפי שנקבעה בפסק דינו הנזכר של בית המשפט העליון. היא עולה בקנה אחד גם עם האפשרות לנכות מן הפיצוי גמלאות "רעיוניות", המשקפות את זכותו של המזיק לדרוש מן הניזוק, כי יקטין את נזקו על דרך של הגשת תביעה למל"ל בתביעה למימוש זכאותו - גם אם אין הוא עושה כן בפועל (סעיף 6 לפסה"ד). נוסיף ונדגיש, כי בנסיבות המקרה שלפנינו אין מדובר במצב בו הוגשה תביעה למל"ל לקבלת תגמולים בגין תאונת-עבודה והתביעה נדחתה אלא מצב בו לא הוגשה תביעה כלל לקצבת נפגעי עבודה וממילא לא נדונה ולא התבררה תביעה מעין זו על-ידי המל"ל.

4.         לא נעלם מעינינו פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 7025/10 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 21.8.11), שעליו נסמך במידה רבה ב"כ המערער בטיעוניו לפנינו ובמסקנה אותה ביקש לבסס לעניין פרשנות סעיף 4(א) להסכם שדורש הכרה בזכאות על ידי המערער, כתנאי לפטור. אלא שלא מצאנו שיש בפסק דינו זה של בית המשפט העליון כדי לשנות ממסקנתנו. נציין כי פסק דין זה עסק בסעיף אחר להסכם - הוא סעיף 3, ולא בסעיף 4(א) שהוא הסעיף מושא הערעור שלפנינו, כלומר עניין לנו בהבחנה בין תשלום בפועל של גמלאות לנפגע בהתאם לסעיף 3 להסכם, לבין זכאות לגמלה לפי סעיף 4(א) להסכם וזו הזכאות הרלבנטית לנסיבות שלפנינו (וראו ודוקו סעיף 5 לפסק הדין ברע"א 3676/07 וכן אזכורו בסעיף 4 לפסק הדין ברע"א 7025/10).

הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבות הוצאות בסך 15,000 ש"ח.

מזכירות בית המשפט תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים.

<#8#>

ניתן היום, ‏ל' שבט תשע"ב ‏(23.2.2012), בהעדר הצדדים.