פסק-דין בתיק ע"א 21888-07-10

1.       ערעור על פסקדינו של בית-משפט השלום בתלאביב-יפו מיום 24.05.10 (כבוד השופט מרדכי בן-חיים), שלפיו נדחתה תביעתו הכספית של המערער על סך 570,310 ש"ח, שעילתה הפרת הסכם למתן שירותים וביצוע עבודות, ולחלופין, לתשלום שכר ראוי.

2.       משיבה 1 היא בעלת הזכויות בדירה, ומשיב 2 הוא בן זוגה. הדירה הייתה מחולקת באופן לא-חוקי לשלוש יחידות דיור שהושכרו לדיירים שונים, והמערער שכר את הדירה מאחד הדיירים בשכירות משנה.

3.       בית-משפט קמא קבע, בניגוד להכחשתם של המשיבים, ותוך שקיבל את גרסתו בעניין זה של המערער, כי המשיבים שכרו את שירותי המערער על מנת שישלים או יתקן בדירתם עבודות הריסה ובנייה, שביצוען התחייב לצורך קיומו של צו הריסה שיפוטי שהוצא נגד המשיבים, אשר הורה להם להחזיר את מצב הדירה לקדמותו. המערער טען בבית-משפט קמא כי במסגרת ההסכם בינו לבין המשיבים הוסכם כי בתמורה לעבודות ישולם לו סך של 80,000 דולר ארה"ב, וכן ישולם לו סך נוסף של 40,000 דולר ארה"ב כנגד "הסרת האיום מצו ההריסה". בית-משפט קמא הדגיש בפסקדינו כי גרסתו של המערער בדבר הסכומים הקצובים שאותם הסכימו המערערים לשלם לו היא בבחינת עדות יחידה, ויש לבחון אותה במשנה זהירות. לאחר ששקל את עדותו של המערער על רקע מכלול הנתונים קבע בית-משפט קמא: "אני מוצא את גרסת התובע באשר להסכמת הנתבעים לשלם לו סך 120,000 דולר כבלתי סבירה בעליל וככזו אף בלתי מהימנה, וכמתבקש מכך אני פוסק כי לא עלה בידו להוכיח קיומו של הסכם... כי הנתבעים או מי מהם הסכימו כביכול לשלם לו סך של 120,000 דולר". מכאן נפנה בית-משפט קמא לבחון את תביעתו החלופית של המערער לשכר ראוי, ובהקשר זה נקבע כי לא הובאה עלידי המערער כל עדות או ראיה אחרת שעלפיה ניתן לבסס את סכום השכר הראוי המגיע לו בגין העבודות שביצע. על יסוד תשתית עובדתית ומשפטית זו דחה בית-משפט קמא את התביעה, ומכאן הערעור.

4.         אסופת טענותיו הראשונות של המערער תוקפת את קביעתו העובדתית של בית-משפט קמא, שלפיה לא עלה בידיו להוכיח את סכום התמורה המוסכם בגין ביצוע חיוביו עלפי החוזה. עלפי ההלכה הפסוקה, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הראשונה. וכך רוכזה ההלכה בע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643-645:

...ההלכה היא, שהביקורת של בית משפט לערעורים על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית הינה מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים...

עם זאת, הרתיעה של בית המשפט הדן בערעור לבחון ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט ששמע את העדויות מוצדקת רק כאשר לערכאה הדיונית נודעת עדיפות בקביעת העובדות על פני ערכאת הערעור. לכן, הרתיעה נחלשת, ולעתים אף נעלמת, כאשר ערכאת הערעור מתבקשת להפוך ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, לא בדרך של התרשמות מן העדים, אלא בדרך של התרשמות מחפץ או מסמך או בדרך של בדיקת העדויות במבחן ההגיון...

אלה הם חריגים. להוציא חריגים אלה, צריך טעם מיוחד להתערבות של ערכאת הערעור בעובדות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי כך שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים. כך, לדוגמה, במקרה בו הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לפרטים מהותיים בחומר  הראיות, שיש בהם כדי לשנות את קביעתה, או במקרה בו הגירסה שנתקבלה על ידי הערכאה הדיונית מופרכת על פניה וחסרת כל היגיון.

לאחר שבחנו את החלטתה של הערכאה הראשונה עלפי אמות מידה אלו, לא מצאנו להתערב בה: בית-המשפט ציין, ובצדק, כי עדותו של התובע היא בבחינת עדות יחידה של בעלדין המעוניין בתוצאות המשפט. בצד התרשמותו הבלתי אמצעית ממהימנותה של עדות המערער, הוסיף בית-משפט קמא וציין כי גרסתו של המערער שלפיה לא ביקש לערוך מסמך בכתב היא בלתי סבירה לנוכח הסכום הבלתי זניח. תמיהות נוספות עוררו הסבריו של המערער שלפיהם: "לא ידעתי איזה עבודות צריך לעשות זה לא עניין אותי". המערער אף התקשה להסביר בעבור מה בדיוק התחייבו המשיבים לשלם 40,000 דולר, זאת בהינתן שביצוע עבודות ההריסה והשבת המצב לקדמותו, כשהוא לעצמו, היה מאיין את האיום שריחף מעל לראשיהם של המשיבים עקב גזרהדין.

5.       לא מצאנו טעות גם במסקנתו הנוספת של בית משפט קמא, שלפיה תביעתו החלופית של המערער לשכר ראוי לא הוכחה. בית משפט קמא הדגיש בעניין זה כי המערער לא הביא כל ראיות או נתונים שעלפיהם ניתן לבסס את סכום השכר הראוי תמורת השירותים שנתן, הגם שעלפי הממצאים, עולה כי הוא ביצע עבודות הכשרה בהיקף זה או אחר. נוסיף, כי גם במהלך הדיון לפנינו אישר בא-כוחו המלומד של המערער כי אכן לא הוגשו לערכאה הראשונה ראיות כאלו (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 16-21).

6.       נוכח האמור לעיל, אין מנוס מדחיית הערעור, וכך אנו מורים.

          המערער ישלם למשיבים את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ש"ח.

          הפיקדון יועבר למשיבים, באמצעות בא-כוחם.

המזכירות תמציא העתק פסקהדין לצדדים.

ניתן היום, א' באייר התשע"ב (23 באפריל 2012), בהעדר הצדדים.