פסק-דין בתיק ע"א 18356-03-11

1.       המערער הגיש נגד המשיבים תביעה לדמי שימוש ראויים על סך 2,500,000 ש"ח, בטענה כי פלשו למקרקעיו בשעה שעסקו בעבודות הריסה ובניה של בית מגורים שבנו על מקרקעין צמודים. בין היתר הציבו, לטענתו, מנוף, מכולה, ציוד עזר וחומרי בניה. בית משפט קמא דחה את התביעה מהטעם שהמערער יצר לפני המשיבים מצג שלפיו ויתר על תביעתו. המערער לא השלים עם פסק הדין ומכאן הערעור שלפנינו.

2.       בית משפט קמא ביסס את מסקנתו על הנתונים העובדתיים העיקריים שלהלן: במהלך 3 החודשים שבין נובמבר 2005 לבין פברואר 2006 שלח המערער למשיבים דרישות תשלום לדמי שימוש ראויים, שבחלק מהן התריע כי אם לא תענה דרישתו יגיש הוא תביעה מיידית. דרישות תשלום אלו נדחו על ידי המשיבים, אך על פי כן לא הגיש המערער את התביעה. זאת ועוד: ביום  14/8/06  אף חתם המערער עם משיבים 1-2 על הסכם שבמסגרתו מכר למשיבים את מקרקעיו, כאשר במהלך כל תקופת המשא ומתן לא חזר ולו ברמז על דרישתו לפיצוי, וכאשר בהסכם המכר לא נכללה הוראה כלשהי המותירה למערער את זכות התביעה. המערער נמנע מהגשת התביעה גם במהלך השנתיים שלאחר חתימת ההסכם. לשיטתו של בית משפט קמא, " משקפות נסיבותיו העובדתיות של סכסוך זה קיומו של מצג בדבר ויתור".

3.       המערער טוען כי לא הונחה תשתית עובדתית או משפטית לכך שויתר על תביעתו, כי לא יצר מצג כלשהו וכי אף לא נטען ולא הוכח שהמשיבים שינו את מצבם לרעה. המשיבים תמכו בפסק דינה של הערכאה הראשונה.

4.       כדי למקד הדיון בעיקר נקדים ונאמר, כי לא מצאנו ממש בטענת המשיבים שלפיה המערער ויתר על זכות התביעה במסגרת הסכם המכר. תביעה לדמי שימוש ראויים היא תביעה אובליגטורית וככזו אין היא נכללת במסגרת מכירתן למשיבים של " כל זכויותיו  במקרקעין" של המערער. מטעם זה אף אין המשיבים יכולים להדוף את התביעה מכוחו של סעיף 5.2 להסכם המכר, שבו נקבע כי המערער מעביר את החזקה במקרקעין לידי המשיבים " כשהם נקיים מכל חוב". החוב בדמי שימוש ראויים, ככל שהוא קיים, אינו רובץ על המקרקעין וממילא סעיף 5.2 הנ"ל אינו מתייחס אליו.

5.       האם המערער ויתר על זכות התביעה או זנח אותה מכוח התנהגותו, היינו, בכך שלא הזכיר את דבר התביעה במהלך חודשי המשא ומתן עם המשיבים למכירת המקרקעין ובמהלך השנתיים שלאחר מכן, וזאת בשעה שעובר למשא ומתן התריע כי בדעתו להגיש תביעה באופן מיידי? לטעמנו התשובה שלילית: המערער לא חזר בו מדרישותיו הכספיות. הסכם המכר אינו כולל ויתור על התביעה ומקובלת עלינו טענתו של ב"כ המערער, כי אילו רצו המשיבים 1-2 לחסן עצמם מפני תביעה צפויה של המערער היה עליהם לדרוש לכלול בהסכם פסקת ויתור. בנסיבות העניין, העדרה של פסקה כזו אינו נזקף לחובתו של המערער כי אם לחובתם של המשיבים. חלוף שנתיים נוספות למן חתימת ההסכם ועד להגשת התביעה אינו יכול לבסס אף הוא טענת ויתור, שהרי המערער זכאי להגיש את תביעתו בתוך תקופת ההתיישנות.  בהקשר זה לא למותר להטעים, כי " טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, בפסקה 14; ניתן ביום 2/7/03).

6.       לא נותרה אלא טענתם הנוספת של המשיבים, שלפיה דין התביעה להדחות מחמת שיהוי. אין בידינו לקבל טענה זו והטעם לכך הוא, שלצורך קבלת טענת שיהוי על הטוען לה לשכנע, כי בנוסף לחלוף הזמן שינה את מצבו לרעה (פס"ד תלמוד תורה הנ"ל, שם; ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, בפסקה 19; ניתן ביום 21/2/07). בידי המשיבים לא עלה לשכנע כי שינו את מצבם לרעה. אמנם בתצהיר עדותו הראשית של המשיב 1 נטען (בסעיף 10) כי לולא שתיקתו של המערער " לא היינו מתקשרים איתו בהסכם או מותירים את הנושא פתוח לגחמותיו", ואף לא היו רוכשים את הקרקע " במחיר העולה על מחיר השוק...". דא עקא, דברים אלו בדבר רכישת המקרקעין במחיר העולה על מחיר השוק לא הוכחו כדבעי ובסיכומיהם בבית משפט קמא למעשה זנחו המשיבים טענה זו ולא ציינו אלא שרכשו את המגרשים " במחיר מלא". אשר לעצם רכישת המגרשים, הרי שאין מדובר כלל ועיקר בשינוי מצב לרעה.

7.       נוכח המקובץ לעיל אין מנוס מקבלת הערעור, מביטול פסק דינו של בית משפט קמא ומהחזרת הדיון לבית משפט קמא על מנת שידון בתובענה לגופה.

המשיבים, ביחד ולחוד, ישלמו למערער את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ש"ח.

הפיקדון יוחזר למערער באמצעות בא כוחו.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,  כ' בשבט התשע"ב, 13 בפברואר 2012, בהעדר הצדדים.