פסק-דין בתיק ע"א 17303-11-10

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מ' בן-עטר ז"ל) מיום 24.9.10, ב- ת.א. 9849/06, במסגרתו קיבל בית המשפט תביעת שיבוב שהגיש המשיב נגד המערערות, על פי ההסכם רב השנים בעניין זה, בגין גמלאות ששילם המשיב לנפגע בתאונת דרכים. התאונה אירעה ביום 29.8.99, עת נפגע הנפגע ממשאית חולפת (להלן: " המשאית הפוגעת") בשעה שעסק בפינוי אשפה מפחי אשפה למשאית אחרת (להלן: " משאית האשפה").

המחלוקת בבית משפט קמא ניטשה בשאלה האם המערערות היו אחראיות לפצות את הנפגע ובאיזה שיעור. בית משפט קמא קבע, כי הנפגע אינו בגדר "משתמש" במשאית האשפה וכי בעת התאונה לא נעשה שימוש במשאית לצורך חלות סעיף 2(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: " החוק"). בית המשפט קבע בעניין זה, כי מאחר שבעת התאונה עסק הנפגע בטעינה או בפריקה, כשמשאית האשפה עמדה, מדובר במצב דברים שאינו בגדר "שימוש ברכב מנועי" על פי ההגדרה שבחוק, אלא חלה החזקה הממעטת בדבר "טעינתו של מטען ופריקתו, כשהרכב עומד". עוד קבע בית המשפט, כי בעת התאונה לא נעשה שימוש בכוח המכני של משאית האשפה, ולכן אין המדובר בתאונת דרכים גם מטעם זה. על קביעות אלה  שבפסק הדין אין לפנינו ערעור.

בית משפט קמא דן גם בטענתן החלופית של המערערות, לפיה מדובר ב"תאונה מעורבת" שחל עליה סעיף 3(ב) לחוק הדן במצב דברים בו נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב. במצב דברים כזה, כך קובע החוק, "יהיו הנוהגים חייבים כלפיו [כלפי הנפגע] יחד ולחוד". בית המשפט דחה את הטענה וקבע, כי משאית האשפה לא הייתה מעורבת בתאונה ולכן חלה על המערערות, מבטחות השימוש במשאית הפוגעת, החובה לשפות את המשיבה על מלוא סכום הגמלאות ששילמה ושתשלם לנפגע. על קביעה זו של בית משפט קמא הערעור שלפנינו.

המערערות טוענות בערעורן, כי טעה בית משפט קמא בכך שקבע שאין המדובר בתאונה מעורבת וכי היה מקום לקבוע שגם משאית האשפה הייתה מעורבת בתאונה (ולא רק המשאית הפוגעת). לטענתן, אומנם בעת קרות התאונה עסק הנפגע בפעולות טעינה ופריקה, ולכן לא ניתן לראות בו כמשתמש במשאית האשפה, ואולם אין בכך כדי למנוע את הקביעה - המתבקשת לטענת המערערות - כי במשאית האשפה נעשה שימוש בעת התאונה בשל כך שהייתה בעצירה זמנית בלבד, כשנסיעתה טרם הסתיימה. עוד נטען בהקשר זה, כי בענייננו מתקיימת גם דרישת המגע הפיזי הנזכר בסעיף 3(ב) לחוק, לפיו רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע. לטענת המערערות, נקבע בענייננו שהנפגע נמחץ בין המשאית הפוגעת לבין משאית האשפה, ובכך יש כדי למלא אחר דרישת הקשר הסיבתי כאמור. ב"כ המערערות הפנה בעניין זה לפסק הדין ב-רע"א 3436/09 ביטוח ישיר בע"מ נ' הפניקס בע"מ (מיום 12.6.09). טענתן החלופית של המערערות הייתה, כי בנסיבות העניין יש לראות במשאית האשפה כמי שיצרה סיכון תעבורתי בשל אופן עמידתה בעת ביצוע פעולות הטעינה והפריקה על ידי הנפגע, ולכן היה מקום לקבוע כי נעשה בה שימוש בעת התאונה.

המשיב הגיש ערעור שכנגד בו הלין על מיעוט ההוצאות שפסקה לזכותו הערכאה הראשונה (סך של 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ). בעת הדיון, בהמלצתנו, חזר בו ב"כ המשיב מהערעור שכנגד.

לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים בעיקרי הטיעון על נספחיהם ולפנינו, וכן חזרנו ועיינו בפסק דינו של בית משפט קמא, הגענו למסקנה כי דינו של הערעור להידחות. להלן נבאר עמדתנו.

כפי שנקבע בפסק הדין ב-רע"א 3436/09 הנ"ל, המבחן לקביעת מעורבותו של רכב בתאונה מורכב משני שלבים: ראשית, יש לבחון אם נעשה ברכב "שימוש" כהגדרתו בחוק או אם האירוע נכנס לגדר אחת החזקות המרבות שבחוק; שנית, יש לבחון קיומו של קשר סיבתי בין ה"שימוש" או התקיימות החזקה לבין הנזק שאירע. בענייננו, יש לקבוע כי משאית האשפה לא הייתה מעורבת בתאונה בשל כך שהמערערות אינן צולחות אף את המבחן הראשון שנקבע לעיל בדבר שימוש ברכב. כפי שקבע בית משפט קמא - כקביעה עובדתית - בעת התאונה לא נעשה "שימוש ברכב מנועי" ביחס למשאית האשפה, שכן באותה עת נעשו ביחס אליה פעולות של טעינה או פריקה, בעת עמידה, שאינן בגדר שימוש ברכב מנועי, כאמור בחוק. כפי שנקבע ב-רע"א 3436/09 הנ"ל, יש מקום לבחון את השאלה אם נעשה ברכב "שימוש" רק "במקרים שבהם שאלת קיומה של חזקה ממעטת אינה עומדת על הפרק". דא עקא, בענייננו, שאלת קיומה של חזקה ממעטת בהחלט עומדת על הפרק, ובית משפט קמא קבע כי בעת התאונה נעשו ביחס  למשאית האשפה פעולות של טעינה או פריקה, בעת עמידה. בפסק הדין ב-רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, פ"ד נט(3) 541, 557 (2004) נקבע באופן מפורש, כי "...טעינה ופריקה של מטען כאשר הרכב עומד אינן באות בגדר 'שימוש ברכב מנועי' אף שהן מקיימות כאמור את המבחן התחבורתי (כמו גם את המבחן הייעודי)". נוסיף, שאין באמור לעיל כדי לשלול את האפשרות העובדתית כי בעת שנעשית ברכב פעולה של טעינה או פריקה, נעשית בו גם פעולה אחרת אשר יכולה לבוא בגדר "שימוש ברכב מנועי". במקרה כזה, "...אין כאמור קושי של ממש לקבוע שהשימוש המוכר או ההתרחשות [המוחזקת כתאונת דרכים] מקימים תחולה לחוק הפיצויים, אף שמתקיימות באותו אירוע גם טעינה או פריקה. מי שסבל נזק גוף כתוצאה משימוש עצמאי ברכב מנועי כמשמעותו בהגדרת המשנה שבסעיף 1 לחוק או כתוצאה מהתרחשות המוחזקת כתאונת דרכים, בין שזו עונה על ההגדרה הבסיסית ובין שלאו, זכאי לפיצויים מכוח החוק. העובדה שבאותה עת עצמה נתרחשו גם טעינה או פריקה אינה משנה מן הזכאות הזו ואינה גורעת ממנה" (שם, בעמ' 559, מפי כב' השופט ריבלין). ואולם, לא כך היו פני הדברים בענייננו, מקום בו נפגע הנפגע עת נעשה במשאית האשפה שימוש אחד, של טעינה או פריקה, שאינו בגדר "שימוש ברכב מנועי". לא למותר להזכיר, כי בית משפט קמא קבע שמשאית האשפה הייתה במצב עמידה בעת התאונה, כעולה מהודעות הנפגע והעד רוני אוחנה במשטרה, אשר הוגשו בהסכמה. לסיכום נקודה זו יש לקבוע, כי בעת התאונה לא נעשה  במשאית האשפה שימוש שעל יסודו ניתן לראותה כמעורבת בתאונה. במצב דברים זה, אין מקום להמשיך ולבחון את התנאי השני בדבר קיומו של קשר סיבתי. לפיכך, מדובר בתאונת דרכים שבה היה מעורב רכב אחד, הוא המשאית הפוגעת.

אשר לטענתו החלופית של ב"כ המערערות, כי באופן חנייתה של משאית האשפה בעת הטעינה או הפריקה היה טמון סיכון תעבורתי, דינה להידחות. הטעם לכך הוא, שטענה זו לא נטענה ככזו בשלב הבקשה לרשות להתגונן, שאז טענו המערערות, כטענה עיקרית, כי הנפגע השתמש במשאית האשפה בעת התאונה. משלא נטענה הטענה, גם לא נבחנה על ידי בית משפט קמא, ואין מקום לעשות כן לראשונה עתה (ראו בעניין זה את דברי בית משפט קמא בסעיף 30 לפסק הדין).

על יסוד כל האמור לעיל אנו מחליטים לדחות את הערעור. המערערות ישלמו למשיב שכר טרחת עו"ד בסכום של 15,000 ש"ח.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ"ה אדר ב' תשע"א, 31 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.