פסק-דין בתיק ע"א 1415/05 - פסקדין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ורדינה סימון) מיום 10.1.05 (ת"א 20887/03) אשר קיבל את תביעת המשיב נגד המערער לאחר שדחה את בקשת המערער לרשות להתגונן מפני התביעה (בש"א 163882/03).

1.                    רקע

(א)                המשיב הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר לסכום של 872,854 ש"ח (ליום ההגשה) בגין יתרת חוב בחשבון חברת אברמוב רוברט בע"מ (להלן: "החברה"), נגד החברה ונגד המערער. המערער נתבע על יסוד חתימתו על כתב ערבות עבור חובות החברה.

(ב)                 החברה (הנמצאת כיום בהליכי פירוק) והמערער הגישו בקשת רשות להתגונן בגין סכום של 654,241 ש"ח שלטענתם חויבו בו שלא כדין. בבקשה נטען כי חיוב זה נוצר לאחר שהמשיב (סניף רחובות), בצורה שרירותית, סירב לכבד שיקים שהחברה העבירה לידיו (בסניף בנימינה), על פי הסכם לניכיון שיקים (להלן: "ההסכם"). השיקים נמשכו על-ידי חברת גזית ושחם בע"מ (להלן: " המושכת"). עוד נטען שהמשיב הפר את חובת הזהירות והנאמנות שחב בנק כלפי לקוחו, בכך שלא גילה לחברה את מצבה הכלכלי העגום של המושכת ואיפשר את עסקת ניכיון השיקים.

2.                    החלטת בית משפט קמא

(א)                בית המשפט דחה את טענות המערער והחברה בקובעו כי ההסכם הוא הסכם "ניכיון עם החזרה", אשר על פי סעיף 3 שבו רשאי המשיב לחייב את חשבון החברה, ללא קבלת הסכמתה, אם לא יקבל את מלוא התמורה של ממסר כלשהו במועד פרעונו. בעניין זה, כך נפסק, אין משמעות שהשיקים היו משוכים לטובת סניף אחר של בנק המשיב, שכן למושכת לא היה כיסוי לממסרים, ובמצב כגון זה, אין לדרוש מבנק לכבד שיקים.

(ב)                 אשר לטענה שהמשיב החליט באופן שרירותי שלא לכבד את הממסרים, קבע בית המשפט כי טענה זו נטענה בתצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן, על דרך אזכור התביעה שהגישו בעלי המניות של המושכת נגד המשיב, מבלי לפרט ולהסביר כיצד משפיע הדבר על חבות החברה והמערער. לפיכך, דחה בית המשפט את הטענה.

(ג)                  בית המשפט דחה גם את הטענה כי המשיב הפר את חובת הזהירות והנאמנות, בכך שלא גילה את אוזנה של החברה על מצבה הרעוע של המושכת הן מהטעם שטענה זו לא פורטה כדבעי, הן מהטעם שהחברה והמערער לא הבהירו כיצד היה מידע זה מסייע בידם, שכן בכל מקרה היתה חסרה החברה את סכום הממסרים.

3.                    טענות המערער

ואלו טענות המערער:

(א)                שגה בית המשפט כאשר דחה את הטענה שהנסיבות המיוחדות של ניכיון שיקים המשוכים לטובת המשיב אינן נופלות בגדרו של סעיף 3 להסכם. בנסיבות שלפנינו, לא נדרש המשיב להחזיר את תמורת השיקים שכן הוא עצמו החליט שלא לכבד את השיקים שקנה קודם לכן מהחברה.

(ב)                 משלא נשמעו ראיות, לא רשאי היה בית המשפט לקבוע שלמושכת לא היה כיסוי כספי לשיקים. לפיכך, קביעתו של בית המשפט " שאין לדרוש מבנק לכבד שיקים כאשר אין בחשבון הלקוח כיסוי לכך", אינה יכולה לעמוד. המערער פירט בתצהירו כדבעי את טענתו בדבר החלטת המשיב להפסיק שרירותית את קו האשראי למושכת, ואף הסביר כיצד התנהגות זו גרמה לשיעור יתרת החובה של החברה. המערער אף פירט כדבעי את טענתו בדבר רשלנות המשיב שלא גילה לו את מצבה הרעוע של המושכת. אם היה הבנק מגלה נתונים אלה בעוד מועד, היה בידי החברה והמערער (באותו שלב) להפרע מהמושכת בדרך אחרת.

4.                    טענות המשיב

ואלו טענות המשיב:

(א)                בסעיף 3 להסכם הסכימו הצדדים על מנגנון מפורש המאפשר למשיב לחייב את חשבון החברה. יתרת החוב נושא התביעה נוצרה כאשר הפעיל המשיב מנגנון זה וחייב את החברה בתמורתם של השיקים שלא כובדו.

(ב)                 לנוכח חובת הסודיות, לא רשאי היה המשיב לגלות את אוזנה של החברה בדבר מצבו של לקוח אחר - המושכת, וממילא עסקינן בלקוח של סניף אחר וברי שסניף אחד אינו יודע מה מצבו של לקוח סניף אחר. גם לו הייתה מתקבלת הטענה שהמשיב ידע על מצבה של המושכת, ושהיה עליו לידע את החברה על כך, לא היה בדבר כדי לסייע לחברה, שכן במצב כזה לא היה מתבצע ניכיון השיקים, החברה לא היתה מקבלת את תמורתם וחובה היה נשאר כפי שהיה.

(ג)                  טענות המערער בדבר התנהלותו של המשיב כלפי המושכת אינן ידועות לו מידיעה אישית, והן סותרות את הטענה שהיה על המשיב שלא לאשר את עסקת הניכיון בגלל מצבה של המושכת.

5.                    דיון והכרעה

(א)                לאחר שעיינו בהחלטתו של בית משפט קמא ובטיעוני הצדדים הגענו לכלל מסקנה שעל פי הכללים החלים בשאלה אם לתת רשות להתגונן, היה מקום ליתן רשות זו בנסיבות שלפנינו. הלכה ידועה היא: