פסק-דין בתיק הפ 119/03

רקע

1.         לשם הסדרתו של צומת חנניה הפקיעה המשיבה (להלן גם 'מע"צ') מקרקעין שבבעלות המבקשים. ההפקעה, שנעשתה על פי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן 'פקודת הדרכים'), מולידה למבקשים זכות לפיצוי, שעל שיעורו חלוקים בעלי הדין. מכאן באה תביעתם של המבקשים שלפנינו, לשם קביעת הפיצוי המגיע להם בשל ההפקעה.

2.         ביתר פירוט נציין, כי אנו מדברים בחלקה 25 בגוש 18869, שטחה הכולל 8,581 מ"ר, וממנה נלקחו 3,472 מ"ר בשני שלבים:

בצו שפורסם ביום 22.4.1980 הופקעו 569 מ"ר;

בצו שפורסם ביום 27.9.1998 הופקעו 2,903 מ"ר;

            יוצא, שיעור הקרקע המופקעת מתוך כלל החלקה עומד על 40.46%. על נתונים אלה שהובאו עד הלום אין חולק, כפי שאין חולק גם על כך, ש'המועד הקובע' לשומת הפיצויים הוא יום 27.9.1998 (להלן - 'המועד הקובע').

3.         נוסף על הקרקע שנלקחה עקרה המשיבה 28 עצי זית עתיקים שהיו נטועים בקרקע, שעל מספרם מסכימים בעלי הדין, אך לא על שומת שוויים.

המחלוקת

4.         הצדדים חלוקים במספר נקודות מחלוקת ואלה הן:

א.         המשיבה טוענת, כי המבקשים זכאים לפיצוי על חלק הקרקע שנלקח מהם, בניכוי רבע משווי כלל החלקה, והיא נסמכת בעמדתה זו על הוראת סעיפים 7-8 לפקודת הדרכים. המבקשים טוענים, בתורם, כי הם זכאים לפיצוי מלא בלא כל ניכוי, והם נסמכים בעמדתם זו על פירוש אחר שיש ליתן, לטעמם, להוראות סעיפים 7-8 הנ"ל לפקודת הדרכים, כזה המחייב פיצוי מלא בלא כל ניכוי.

ב.         מחלוקת אחרת נטושה בין הניצים באשר לשומת הקרקע, כשלטעם המבקשים שווי הקרקע שנלקחה עומד על 30 דולר למ"ר, בעוד המשיבה טוענת לשווי של 5 דולר למ"ר.

ג.          המבקשים טוענים עוד לנזק שגרמה להם ההפקעה, בשל אבדן רווחים שנתקבלו מהשכרת שטח כלשהו מהחלקה לשם הפעלתו של מזנון על ידי קיבוץ מורן, השכרה שההפקעה קטעה. המשיבה חולקת על הזכות לפיצוי בשל אבדן רווחים אלה, בין היתר משום שהשימוש בקרקע לשם ניהול מזנון נעשה שלא כדין, באשר עניין לנו בקרקע שיעודה חקלאי.

ד.         בעלי הדין חלוקים ביחס לשווי עצי הזית שנעקרו, כשהמבקשים טוענים לשווי של 300 דולר לעץ, בעוד המשיבה טוענת לשווי של 900 ש"ח לכל עץ שנעקר.

פיצויים מופחתים

5.         ראינו את המחלוקת שנפלה בין הניצים בשאלת הפחתת הפיצויים, כשהמבקשים סוברים, כי אין להפחית כל הפחתה שהיא מן הפיצוי המגיע להם בשל ההפקעה, בעוד המשיבה אוחזת בדיעה, כי יש להפחית מן הפיצוי, כדי רבע משווי כלל החלקה. מחלוקת זו יסודה בהוראת סעיפים 7 ו-8 לפקודת הדרכים, כפי שנתפרשו בפסיקת בתי משפט מחוזיים, לצד פסיקה של בית המשפט העליון, ועל כל אלה נעמוד עתה, על מנת שנוכל להכריע במחלוקת.

6.         בראשית עלינו לראות את ההלכה שנפסקה בע"א 377/79 פייצר ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן, פ"ד לה(3), 645 (להלן 'עניין פייצר'). פסק הדין עסק בפיצויים בגין הפקעה של חלקה בשלמותה, הפקעה שנעשתה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן 'פקודת הקרקעות'), כשבמרכז המחלוקת עמדה השאלה, האם יש להפחית רבע מן הפיצוי המגיע בגין ההפקעה, כשגדר המחלוקת - פרשנותו של סעיף 20(2)(ב) לפקודת הקרקעות. סעיף 20(2)(ב), בחלקים הרלוונטיים שבו, מורה כך:

'מקום ששטח קרקע שנלקח, והוא נכלל במגרש, עולה על רבע כלל-שטחו של המגרש, יופחתו הפיצויים בסכום שמתכונתו לערך הקרקע בלבד, הנכללת בחלק המגרש שנלקח, היא כמתכונת רבע כלל-שטחו של המגרש לכלל-שטח הקרקע, הנכלל בחלק המגרש שנלקח,...'

            בעלי הקרקע המופקעת ביקשו לשכנע את בית המשפט, כי לפי לשונה של הוראת חוק זו (לצד עקרונות משפטיים כלליים ותכלית החקיקה) - הפיצויים יופחתו רק כאשר ההפקעה נטלה חלק מן החלקה, אך לא כשהיא נלקחה בשלמותה. מלים אחרות הם טענו, כי אם ההפקעה נטלה את כל החלקה כולה, כי אז הוראת סעיף 20(2)(ב) הנ"ל, לפי פירושה הנכון, אינה מורה להפחית רבע מן הפיצויים המגיעים להם.

            בית המשפט העליון נזקק, איפוא, לשאלה פרשנית זו של סעיף 20(2)(ב) לפקודת הקרקעות, ומצא, כי פירוש זה שהציעו בעלי הקרקע המופקעת אכן אפשרי מבחינה לשונית, אלא שאפשרי גם הפירוש האחר, לפיו יש להפחית מן הפיצוי על כל הפקעה, גם כזו הנוטלת את כל החלקה בשלמות. סופו של יום הגיע בית המשפט העליון לכלל דיעה, כי מבין שני הפירושים, והרי שניהם אפשריים מבחינה לשונית כאמור, עדיף בעיניו הפירוש, לפיו גם בנטילה של כל החלקה בשלמות יש להפחית רבע מן הפיצוי.