פסק-דין בתיק בג"ץ 6102/04 - פסקדין

השופט י' עדיאל:

1.        עניינה של העתירה שלפנינו, בבקשתם של 246 עותרים, אזרחי ישראל, שלדבריהם הם כוהני דת דרוזים, כי יינתנו להם היתרי יציאה מן הארץ כדי להיכנס ללבנון ולסוריה על מנת לעלות לרגל לקברי נביאים ולאתרים קדושים לעדה הדרוזית בסוריה ובלבנון. לטענת העותרים, בני העדה הדרוזית מצווים, על-פי דתם, לעלות לרגל מדי שנה לקברי הנביאים, שאחד החשובים שבהם הוא הנביא "הביל", שם הם מקיימים טכסים דתיים, שעיקרם תפילה והתייחדות עם האל. בנוסף, מבקשים העותרים, לעלות לרגל לבית המקדש העליון של בני העדה הדרוזית - "ח'ילואת אל בייאדא", אשר נמצא בעיירה הדרוזית חאצביא בלבנון, שגם לשם הם מצווים, על פי דתם, לעלות ולקיים טכסים דתיים.

           העותרים ביקשו, למטרה זו, לקבל היתרי יציאה מן הארץ. בקשתם נדחתה בשל הסיכונים הביטחוניים הכרוכים בכניסה למדינות אויב, ומכאן העתירה.

טענות הצדדים

2.        לטענת העותרים, החלטת הסירוב פוגעת בזכותם החוקתית של בני העדה הדרוזית לצאת מן הארץ, בזכותם לחירות אישית ובזכות היסוד שלהם לחופש דת ולשוויון. זאת, במיוחד על רקע העובדה שהזכות לצאת את הארץ כדי לקיים מצוות דתיות בארצות אחרות, בהן מדינות אויב, מוענקת על-ידי המשיבים לבני דתות אחרות. למשל, לבני העדה המוסלמית להם מאשרים המשיבים לעלות לרגל למכה שבסעודיה. לטענת העותרים, יציאתם לסוריה וללבנון אינה כרוכה בסיכון כלשהו לביטחון המדינה או לשלום הציבור. על כן, לא היה מקום לדחות את בקשתם משיקולי ביטחון.

3.             המשיבים מציינים, כנקודת מוצא לתגובתם, שעל-פי הדין (תקנה 5 לתוספת לפקודה להארכת תוקף תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ), התשי"ט-1948), איסור היציאה לארצות המוגדרות כ"מדינת אויב", וכאלו הן סוריה וללבנון, הנו הכלל, ואילו היתר היציאה הנו החריג. מקורו של כלל זה במצוות המחוקק, שלגבי הכניסה לארצות אויב, "הביע ... את רצונו להעדיף את האינטרס הביטחוני על חירות התנועה..." (בג"ץ 658/80 טאהא נ' שר הפנים, פ"ד לה(1) 249, 252). זאת, בשונה מהדין החל על יציאה לחו"ל למדינה שאינה מוגדרת כ"מדינת אויב", שאז היתר היציאה הנו הכלל והאיסור הנו החריג.

           אשר ליציאה לסוריה טוענים המשיבים, שעל-פי המידע המצוי ברשות גורמי הביטחון, המודיעין הסורי גילה בעבר והוא מגלה גם היום עניין בגיוסם של תושבי ישראל המגיעים לסוריה. על רקע זה, הערכת גורמי הביטחון היא, כי משלחת רבת משתתפים מישראל - אזרחי המדינה, שהם עצמם, קרובי משפחתם, או חבריהם שירתו או משרתים בצה"ל - היוצאת לסוריה, עלולה, בסבירות גבוהה, להוות כר נוח לפעילות המודיעין הסורי. אשר ליציאה ללבנון טוענים המשיבים, שבחלקים נרחבים של מדינה זו שולט ארגון החיזבאללה, אשר שם לו למטרה, בין השאר, לגייס אזרחים ישראלים לשירותיו, על מנת שאלה יאספו עבורו מידע מודיעיני, וכן יסייעו בידיו להקים תשתית טרור בתחומי ישראל ובשטחי יהודה והשומרון.

           על רקע מציאות זו, סבורים גורמי הביטחון, כי יציאת אזרחים ישראלים ללבנון בעת הזו עלולה לפגוע באופן ממשי בביטחונה של מדינת ישראל ובביטחונם של אזרחיה, ועל כן אין לאשרה. לעניין היציאה לסוריה, הסכימו המשיבים, חרף החשש הביטחוני הנזכר, להתיר את יציאתם של העותרים לסוריה בכפוף לתנאים הבאים: כל אחד מהעותרים יאובחן פרטנית ויקבל את האישורים הנדרשים; כל אחד מהעותרים יעמוד בתנאי הגדרת "כהן דת"; היציאה תהא בקבוצה מאורגנת; משך השהייה בסוריה יהיה 48 שעות; ותימסר התחייבות חתומה על ידי כל אחד מהעותרים כי לא יצא את גבולות סוריה בכלל וללבנון בפרט.

דיון

4.        במהלך מספר ישיבות שקוימו בפני ההרכב ובישיבות תזכורת נוספות שקוימו בפני הנשיא, עשינו מאמצים למציאת הסדר שיאפשר את יציאתם של העותרים, או חלקם, תחת מגבלות, לסוריה כדי לקיים את מצוות העלייה לרגל לקבר הנביא "הביל".

       בדיון שקוים בעתירה ביום 30.8.04, הצהירו המשיבים, "כי מדינת ישראל מכבדת את ההצהרה בדבר זיקתם הדתית של חברי הדת הדרוזית לעלות לקברו של הנביא 'הביל' אשר בסוריה". עם זאת, הודיעה המדינה, כי בשים לב לכך שככלל, היציאה לארץ אויב אסורה על פי דין, עליה "לשקול שיקולים של ביטחון המדינה, תוך שנדרש איזון בין הזיקה הדתית האמורה לבין ביטחון המדינה". על רקע זה, הסכימו המשיבים, כי "ייעשה ניסיון ראשון לאפשר לקבוצה מהעדה הדרוזית לקיים את מצוות הדת כהצהרתם. לאור הניסיון הזה, ועל רקע הלקחים שילמדו ממנו, יוסקו מסקנות באשר להמשך הגשמתה של המצווה". כצעד ראשון, הסכימו המשיבים, "יינתן היתר לקבוצה ראשונה מבין העותרים לצאת לסוריה, וזאת על-פי ההסדר המוצע על-ידי המדינה ... ולאור מכתבו של הצלב האדום. השהייה בסוריה תהא ל-72 שעות".

       בהחלטה שניתנה על-ידי הנשיא ביום 30.8.04, אף נקבעו, בהסכמת הצדדים, הפרטים הטכניים הנוגעים לדרך הגשת הבקשות הפרטניות להיתרי יציאה, הפרטים שיש לכלול בבקשות אלו ומסמכים שיש לצרף להן.

           בהמשך להסדר זה, אף הוצאו היתרי יציאה לחלק מן העותרים. אולם, המדינה התנתה את יציאתם מן הארץ של העותרים בכך שהכניסה לסוריה תעשה דרך מעבר קונייטרה בחסות הצלב האדום. זאת, לאור הערכת גורמי הביטחון, כי יציאת תושבים ו/או אזרחים ישראלים לסוריה דרך ירדן לא תאפשר לתת מענה לסיכון הביטחוני הנשקף מביקור כזה, משום שהדבר לא יאפשר פיקוח על יציאתם וחזרתם של חברי משלחת העותרים כקבוצה, וכן לא יאפשר פיקוח על משך שהותם של העותרים בפועל בסוריה.

           עמדתה של סוריה, נמסר על ידי הצלב האדום, הייתה שהיא מוכנה להתיר את כניסתם של העותרים לתחומה, אך אינה מוכנה שהדבר ייעשה דרך קונייטרה.

           לאור עמדה זו של סוריה, ביקשנו מהמדינה לבדוק, באמצעות הצלב האדום, האם ניתן בכל זאת, לקבל הסכמה סורית למעבר דרך קונייטרה. משתשובת סוריה בוששה לבוא, חזרנו וביקשנו מהמדינה לברר שאלה זו באמצעות הצלב האדום. אולם, בהודעת הצלב האדום מיום 4.7.05, נמסר שעמדתה של סוריה נותרה ללא שינוי. הסורים  מסרו שעולי הרגל יתקבלו על ידם בברכה, אך הם לא יוכלו להיכנס לסוריה דרך קונייטרה.

       בישיבה שקוימה ביום 11.8.05, לאחר קבלת הודעה זו, שמענו, בהסכמת באי-כוח העותרים, במעמד צד אחד, הסברים מנציגי שירות הביטחון לגבי התנגדותם למעבר העותרים, לצורך הכניסה לסוריה, דרך ירדן ועיינו בחומר שהוגש לנו בעניין זה. במהלך הישיבה אף ביקשנו מהמשיבים, לאור סירובה של סוריה להתיר את המעבר לשטחה דרך קונייטרה, לשקול בכל זאת להתיר את כניסתם של העותרים לסוריה דרך ירדן, בכפוף לקביעת תנאים שיענו על צרכי הביטחון ויהיו מקובלים על המשיבים.

       לאחר כל אלו, התברר לנו, שכמאה מבין העותרים החליטו שלא להמתין עוד למתן החלטה בעתירה, והם נכנסו לסוריה בלא לקבל על כך היתר מהמשיבים, ובעוד הדיון בעתירתם תלוי ועומד. בא-כוח העותרים שהודיע על כך רק במהלך הישיבה מיום 11.9.05 ציין, בעקבות זאת, כי הוא מצמצם את עתירתו לאותם עותרים שלא יצאו לסוריה. עם זאת, לשאלתנו, בא-כוח העותרים לא ידע לומר אלו מבין העותרים יצאו לסוריה ואלו לא יצאו.

       באת-כוח המשיבים ביקשה, על רקע זה, לדחות את העתירה על הסף.

5.        בנסיבות אלה, מקובלת עלינו עמדת המשיבים, שיש לדחות את העתירה על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים של העותרים, אף בלא לדון בה לגופה. בעניין זה, "הלכה מקדמת דנא היא, שבית המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם. חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט זה לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות" (בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (טרם פורסם)).