פסק-דין בתיק א 63896/06

תביעה ותביעה שכנגד הוגשו בגין תאונה של קטנוע עם מכונית. עדי ההגנה אינם בארץ, ולכן נאלץ ב"כ הנתבעים והתובעת שכנגד לוותר על המשך התביעה שכנגד. כל שהיה בפני בית המשפט היתה עדותו של התובע. זה סיפר על כך שעבר מספר נתיבים שמאלה  בנתיבי איילון, במגמת יציאה מהכביש המהיר. התאונה התרחשה בעת שעבר מהנתיב הרביעי לנתיב החמישי, כאשר מגמת פניו שמאלה. המעבר היה בתנועה אלכסונית במהירות של 50 או 60 קמ"ש ותוך התבוננות לעבר הרכבים המתקרבים נתיב אליו הוא נכנס, משמאלו. התובע העיד שראה את המכונית הפוגעת במרחק של 30-40 מ' מאחוריו בנתיב שלשמאלו, כשהחל להכנס לאותו נתיב.

הוא לא ידע להעריך כמה זמן עבר מרגע שהבחין בה שם ועד לרגע המכה. הוא זכר שהספיק להתקדם כמעט עד לסוף (דהיינו, עד לשמאל) הנתיב שבו היתה התאונה, אך פחות מ-3 מ' לרוחב הנתיב ואת הפניה עשה בזוית של 45 מעלות.

אם נעשתה הפניה בזוית של 45  מעלות בערך, ניתן  לקבוע את אורך הדרך שהספיק התובע לנוע על גבי הנתיב שבו נפגע. נדמיין משולש שווה שוקיים וישר זוית. שוק אחת תתאר את ציר הרוחב  שהספיק התובע להתקדם לתוך הנתיב השמאלי. שוק אחרת תתאר את ציר האורך  שהתקדם, דהיינו, המרחק לאורך הנתיב מנקודת החדירה לנתיב השמאלי ועד לנקודת התאונה. היתר במשולש, שיונח באלכסון לרוחב הנתיב, מתאר את נתיב הנסיעה שעבר האופנוע בפועל.

אניח לטובת התובע שהתקדם 3 מ' לעומק הנתיב השמאלי (פחות מכפי שהעריך בעצמו). מכאן, שאורך השוקיים השוות יהיה  3 מ' כל אחת.

לפי משפט פיתגורס, ריבוע היתר שווה לסכום ריבועי השוקיים. אם אורך כל שוק 3 מ' יהיה ריבוע כל שוק 9 מ'. סכום הריבועים הוא 18. מספר זה הוא ריבוע היתר. השורש הריבועי של מספר זה - הוא אורך היתר -  הוא 4.25 מ'.

על-פי הערכותיו של התובע זה המרחק שהספיק לנסוע בנתיב השמאלי (באלכסון) לפני שנפגע.

מהירות נסיעתו של התובע הוערכה על ידו ב-50-60 קמ"ש. שוב, לטובתו, אניח שנסע במהירות הנמוכה מבין השניים, דהיינו, 50 קמ"ש. במהירות זו הוא עבר 13.88 מ' מדי שניה. דהיינו, את המרחק של 4.25 מ' הוא עבר בתוך 3 עשיריות שניה ואז נפגע. 

כאן יש להביע  הסתייגות מהיומרה לערוך תחשיב מדוייק כלשהו. אם הזווית היתה קטנה מ-45 מעלות, יתכן  שהאופנוע עבר 5 או 6 מטרים על הנתיב השמאלי בטרם נפגע. אם היתה קטנה יותר, עבר מרחק קטן אף יותר. מצד שני, אם היתה  מהירותו 60 קמ"ש דווקא (וגם זה נתון שציין) הרי שמשך הזמן שבו נסע האופנוע בנתיב השמאלי יהיה קטן אף יותר.

כך או כך, ענין לנו בסדרי הגודל ולא במספר המדוייק: ברור ששהותו של התובע בנתיב השמאלי לפני שנפגע נמדדת בעשיריות שניה.

אם התאונה התרחשה בתוך עשיריות שניה מהרגע שהאופנוע נכנס לנתיב שבו היתה המכונית, ברור לחלוטין שנהג המכונית לא יכול היה כלל למנוע את התאונה. מהירות התגובה האנושית המקובלת הוא 7 עשיריות שניה, ולפחות עוד 3 עשיריות שניה חולפות, לפני שבלם המכונית מתחיל לתרגם את תגובת הלחיצה להאטה (עד לבלימה יחלוף כמובן זמן נוסף). על פי הנתונים שתיאר התובע עצמו, הוא נטל את זכות הקדימה של המכונית וגרם לתאונה.

כל אלה, חישובים המבוססים על אומדני המהירות והזוית שתיאר התובע. אלא, שהתובע התייחס גם לנתון מספרי נוסף. הוא אמר שלפני תחילת חדירתו לנתיב השמאלי הסתכל שמאלה, וראה את  המכונית הפוגעת 30-40 מ' מאחוריו. נתון זה לא מתיישב כלל עם התחשיב שערכתי קודם - אלא אם נסעה אותה מכונית במהירות מופלגת. אדגים זאת שוב, בהנחות העובדתיות  המיטיבות ביותר עם התובע. אם התרחשה התאונה 5 עשיריות שניה אחרי החדירה לנתיב והמרחק המקורי היה רק 30 מ', היה על המכונית לנסוע במהירות של 60 מ' בשניה - או 216  קמ"ש. זה אינו נתון סביר (שוב, לפי המספרים שסיפק התובע עצמו  היה על המכונית לעבור 30 או 40 מ' בתוך 3 עשיריות שניה - דהיינו 100 או  133 מ' בשניה, השווים ל - 360 או 478 קמ"ש!)

המסקנה היא שהתובע טעה באחד האומדנים: אומדן המרחק המקורי שבו ראה את המכונית, אומדן מהירותו, או תיאור זווית חדירתו לנתיב השמאלי. די בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לסבירות גרסת התובע. לא מצאתי שדי בכך כדי לבסס גרסה חלופית.  לאור זאת ולגופו של עניין (וללא צורך להזקק להודעתו של עו"ד בן משה שהוא מסתלק מהתביעה שכנגד), אני דוחה את התביעה ואת התביעה שכנגד כאחת ללא צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק  פסק הדין  לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"ו בחשון, תשס"ח (7 בנובמבר 2007), בהעדר הצדדים.