פסק-דין בתיק א 3480/01 - פסקדין

מהות התביעה

1.          עניינה של תביעה זו בעסקאות למכר מקרקעין שנערכו בין התובעים והנתבעים 1 ו-2, מצד אחד, לבין הנתבעים האחרים, מצד שני. התובעים מבקשים כי בית המשפט יורה על מחיקת כל הערות האזהרה שנרשמו לטובת מי מהנתבעים 7-3 על זכויותיהם בחלקות הידועות כחלקה 14 בגוש 30144 (להלן - חלקה 14) וכחלקה 38 בגוש 30276 (דף 634 ספר 1045) (להלן - חלקה 38); כי יוצהר שיפויי הכוח הבלתי חוזרים ושאר מסמכי העסקאות שהיוו בסיס לרישום הערות האזהרה הם חסרי תוקף משפטי וכי נעשה בהם שימוש לרעה, תוך מרמה ומצג שווא שנעשה על ידי הנתבעים 1, 3, 4, 5 ו-6; וכי בית המשפט יוציא מלפניו צו קבוע המורה לכל הנתבעים להימנע מלעשות שימוש בכל יפוי כוח או מסמך החתום על ידי התובעים והנוגע לזכויותיהם.

רקע

2.          התובעים הינם חמישה מבין שמונת יורשיו של המנוח עבד חוסין עליאן מבית צפאפא שבירושלים, שנפטר בשנת 1967 (להלן - המנוח). התובעים 1, 2, 4 ו-5 הם ילדיו של המנוח, וכך גם הנתבעים 1 ו-2 (להלן - האחים). התובעת 3 היא אלמנתו של המנוח ואמם של האחים (להלן - האם). ביום 4.1.1971 ניתן צו ירושה בעניין עזבונו של המנוח, שהותיר אחריו 6 חלקות אדמה (להלן - החלקות), והאם מונתה כמנהלת העזבון. על פי צו הירושה, ירשו כל אחד מהאחים, ואחות נוספת בשם עזיזה (שאינה צד בהליך זה), חלק המהווה 1/14 מעזבונו של המנוח, והאם ירשה חלק המהווה 7/14 ממנו (כל בני המשפחה יקראו גם - היורשים). במהלך השנים שחלפו מאז מתן צו הירושה, נתנו האם וחלק מהאחים לנתבע 1 יפויי כוח בלתי חוזרים ביחס לזכויותיהם בחלקות, כמפורט להלן.

 3.         ביום 7.1.1973 חתמה האם בפני הנוטריון הציבורי בירושלים על יפוי כוח בלתי חוזר לנתבע 1. ביפוי כוח זה נכתב, בין היתר, כי הנתבע 1 יהא מוסמך:

"... לעשות את הדברים הבאים ... : לייצג אותי ולפעול בשמי בנוגע לנכסים הנ"ל ... ללא כל הגבלה, לחתום על כל מיני כתבים, הצהרות, שטרי מכר, מסמכים ללא כל הגבלה, להורות על קבלת התמורה ... ולעשות את כל הפעולות ... ללא הגבלה, גם אם לא פורטו ביפוי-כח זה ... יפוי-כח זה הוא בלתי-חוזר, ולא תהיה לי זכות לבטל יפוי-כח זה או לשנותו או לחזור בי ממנו, כולו או מקצתו".

             ביום 21.4.1973 חתם התובע 2 על יפויי כוח דומה, וביום 27.6.1976 עשתה כך גם התובעת 5. התובע 1 עשה כן ביום 27.11.1992. באותו יום עשתה כן גם האם, פעם נוספת. רק התובעת 4 לא ייפתה את כוחו של הנתבע 1. להלן ייקראו כל יפויי הכוח דלעיל - יפויי הכוח.

4.          אפנה עתה לסקור את היחסים בין התובעים והנתבעים השונים, במסגרת הפרשות השונות שביסוד המחלוקות נשוא תובענה זו. למען הנוחות והבהירות, אתייחס לכל אחת מהפרשות הללו בנפרד, לפי סדר כרונולוגי, כשלגבי כל אחת מהן אסקור תחילה את העובדות שאינן במחלוקת, ולאחר מכן אציג את טענות הצדדים בעניין ואדון בהן.

פרשת לולבי (הנתבע 5)

5.           ביום 8.6.1994 רשם מנהל העזבון החדש, עו"ד אליאס ח'ורי (אשר מונה לתפקיד זה ביום 8.5.1991) את זכויות היורשים בחלקה 38. באותו יום נרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבע 5 (להלן - לולבי)על בעלותם של כל היורשים בחלקה זו, למעט על החלק של התובעת 4. לולבי טען כי התובעים (למעט התובעת 4) והנתבעים 1 ו-2 (ואחרים), התחייבו למכור לו את חלקה 38 (כמו גם את חלקה 39 שאינה רלוונטית לתביעה זו - והתברר כי כלל לא הייתה בבעלות היורשים). משהעסקה למכירת חלקה 38 לא יצאה לפועל, הגיש לולבי תביעה, שתוקנה בפעם האחרונה ביום 11.12.1996 והועברה לבית משפט זה (ת"א 1527/97; להלן - תיק לולבי). במסגרת הדיון בתביעתו, ויתר לולבי על סעד האכיפה והתמקד בדרישתו להשבת הכספים ששילם ליורשים ולפיצויו (ת/3 - פסק הדין בתביעתו, עמ' 2). בפסק דינו מיום 14.5.1999, קבע בית המשפט (כבוד השופטת מרים מזרחי)כי אכן נכרתו הסכמים בין הצדדים. כן נקבע כי אחד מהם הופר על ידי היורשים (שם, עמ' 11), והאחר הופר על ידי לולבי (ראו שם, עמ' 18-17). מכל מקום, קבע בית המשפט, כי התובעים בענייננו (להבדיל מהנתבעים האחרים בתיק לולבי, וביניהם הנתבעים 1 ו-2 כאן) לא קיבלו כל סכום כסף מלולבי, ועל כן לא חלה עליהם חובת השבה בגין ביטול הסכם כלשהו שהיה בין הצדדים (שם, 21). בית המשפט קבע גם כי אין לייחס להם, באופן אישי, הפרת הסכם. מטעמים אלה דחה בית המשפט את התביעה נגדם (שם, 27). לעומת זאת, בית המשפט חייב את הנתבעים האחרים להשיב ללולבי כספים, וגם אישר את העיקול שהוטל בגלגולו הראשון של ההליך (בהמרצה 4042/95 בבית משפט השלום בירושלים). 

6 .        התובעים מבקשים כי הערת האזהרה שנרשמה על זכויותיהם בחלקה 38, מכוח ההסכם עם לולבי, תימחק. לטענתם, לאור הקביעות שנקבעו בתיק לולבי, ובראשן הקביעה כי ההסכמים בין היורשים ובין לולבי לא ייאכפו, וכן הקביעה העובדתית כי לא קיבלו כל סכום כסף מלולבי ולכן אינם חייבים בהשבה כלשהי, אין עוד כל משמעות להערת אזהרה זו ודינה להימחק .

            לולבי, מנגד, טוען שההסכם שכרת בזמנו עם היורשים נעשה על בסיס יפויי הכוח. באשר להערת האזהרה שנרשמה לטובתו, טוען לולבי כי היא מבטיחה את קבלת הסכום שנפסק לזכותו, והיא עודנה נחוצה משום שהתובעים מנסים "להבריח את חלקיה" של האם בחלקה. לדידו, הערת האזהרה נועדה להזהיר צדדים שלישיים שלא יבצעו עסקה בחלקה זו עד אשר הנתבעים 1 ו-2 ישיבו לו את הסכום שנפסק לו. כן טוען הוא כי ההערה רשומה מזה 11 שנה, ובקשתם של התובעים למחקה "התיישנה". עוד טוען הוא, כי הכספים ששולמו לנתבעים 1 ו-2 חולקו גם לתובעים. בנוסף טוען הוא כי התובעים הסכימו שהערת האזהרה תישאר על כנה עד שיושבו לו כל הכספים ששילם.

7.         פתח דבר אומר, כי אין בידי לקבל את "טענת הסף" אותה מעלה לולבי, ולפיה הבקשה למחיקת הערת האזהרה "התיישנה". סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, קובע כי לא ייזקק בית המשפט לטענת התיישנות אם לא העלה אותה הנתבע בהזדמנות הראשונה. טענה זו של לולבי אין לה זכר בכתב הגנתו. משכך, ברי שאינו יכול להעלותה בסיכומיו (ראו רע"א 5902/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פרידנברג, ניתנה ביום 14.7.04, פיסקה 4; רע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי, פ"ד נא(4) 716, פיסקה 3). גם לגופה, אין בטענה זו ולא כלום. "מירוץ ההתיישנות" בעניין הערת האזהרה נפתח אך לאחר מתן פסק הדין בתיק לולבי, בו נקבע כי ההסכמים בין הצדדים בטלים, ומובן כי מאז ועד להגשת התובענה שלפניי עילה זו לא התיישנה.