דרור אורן - הורן (להלן -
התובע) עו"ד במקצועו, הגיש תביעה כספית על סך 25,103 ש"ח נגד יצחק לוי (להלן -
הנתבע), לתשלום שכר טרחה בגין שירותים משפטיים, שלטענתו העניק לנתבע. בין הצדדים לא נכרת הסכם בכתב ולכן, הבסיס לתביעה הוא הסכם בעל-פה (להלן -
ההסכם).
אין חולק, כי ביום 24/12/2004 התקיימה פגישה בין התובע לבין הנתבע, ששימש באותה עת כמנהל ובעל מניות בחב' "בייקום תקשורת בע"מ" (להלן -
בייקום), במהלכה סוכם, שהתובע יעניק ייעוץ משפטי ובתמורה ישולם לו שכר טרחה בשקלים השווה לסך של 120$ לשעה, בתוספת מע"מ. במעמד זה נכחו רו"ח רני בכר (להלן -
רו"ח בכר), ששימש כחשב בייקום והחזיק ב 7% ממניותיה והגב' מלי טובי (להלן -
גב' טובי), ששימשה כיועצת אישית של הנתבע.
גדר המחלוקת הוא בשתי סוגיות: מי התחייב על-פי ההסכם לשלם שכר טרחה לתובע, האם הנתבע התחייב לשלם באופן אישי או שהתשלום היה אמור להתבצע על ידי בייקום. לשאלה זו חשיבות מכרעת לגבי תשלום שכרו של התובע, מאחר ובייקום הפכה חדלת פירעון בטרם שולם לו שכרו. הסוגיה השנייה השנויה במחלוקת היא, מה טיבם של חלק מהשירותים שניתנו על ידי התובע ועבורם הוא מבקש תשלום, האם ניתנו כייעוץ משפטי בהתאם להסכם או שהתובע "התנדב" לעשותם כטענת הנתבע, מבלי שהתבקש לכך ולכן אינו יכול לדרוש תשלום עבורם.
טענות התובע בכתב התביעה
התובע נפגש עם הנתבע לאחר שפנה אליו וביקש לפגשו באופן דחוף. הפגישה התקיימה במשרדו של רו"ח בכר, המוכר לתובע מזה שנים אחדות והוא אשר הכיר בין הצדדים. בפגישה זו, הציג הנתבע בפני התובע את העניינים הדורשים סיועו ומסמכים שונים המתייחסים לבייקום ולפעילותה וסוכם, כי בגין הטיפול ישולם לתובע שכר טרחה בשקלים השווה ל- 120$ לשעה, בתוספת מע"מ כחוק. מיד לאחר הפגישה ובמהלך החודש שלאחר מכן פעל התובע בענייניו של הנתבע בהתאם לבקשותיו והוראותיו ובין היתר בדק הסכמים, שלח מכתבים, השתתף בפגישות ואף נסע לעמק בית שאן ולירדן לטפל בעניינים שונים. עבודתו הסתכמה ב - 41 שעות ובסך הכל בסכום של 25,103 ש"ח. למרות פניותיו הרבות של התובע, לא שולם לו שכר טרחתו.
מאחר ומדובר ביחסי עו"ד - לקוח, עליהם חל חיסיון, לא צירף התובע לכתב התביעה, למעט מכתבי ההתראה שנשלחו לנתבע, כל מסמך המאמת את עובדות התביעה.
טענות הנתבע בכתב ההגנה
התובע היה יועצה המשפטי של בייקום, חברה שהיתה בבעלותו ועסקה בתחום התדרים המשמש לתקשורת סלולארית ובין היתר בהקמת ממסרי רדיו ותיווך במכירת זמן אוויר. ביום כריתת ההסכם עם התובע היה הנתבע במשרדו של רו"ח בכר, שהיה אף הוא בעל מניות בבייקום, והתייעץ עימו באשר לפיטוריה של גב' פלדמן, שהיתה עובדת בייקום. רו"ח בכר המליץ לנתבע ליצור קשר עם התובע. משהגיע התובע לאחר זמן מה למשרדו של רו"ח בכר, דנו הנוכחים בעניין פיטוריה של גב' פלדמן וסוכם, שהתובע יטפל בכך עבור בייקום. הנתבע לא התחייב לשלם לתובע באופן אישי כל סכום שהוא והתובע לא פעל לטיפול בענייניו האישיים של הנתבע אלא בענייניה של בייקום. העובדה, שהתובע בחר לשלוח את דרישות התשלום ומכתבי ההתראה למשרדו של רו"ח בכר מעידה על כך, כי התובע עצמו ידע, כי לקוחתו היא בייקום ולא הנתבע. באשר לדרישת התובע לתשלום בגין נסיעותיו לירדן ולקיבוץ נוה אור טוען הנתבע, כי ככל הנראה סבר התובע, כי לבייקום נכון עתיד מזהיר ולכן נידב את עצמו לפעולות שונות, החורגות ממקצועו ואינן שייכות כלל לייעוץ המשפטי בגינו הוסכם על שכר טרחה של 120$ לשעה. כך התנדב לנסוע לבית שאן ולהחליף צילינדר בדלת תחנת ממסר ולטוס לירדן, טיסה שממונה על ידי בייקום, על מנת להתרשם מאיש הקשר של בייקום שם. בעקבות התרשמותו החיובית מאיש הקשר העבירה בייקום כספים לאותו איש קשר, שלבסוף נעלם עם כספים מבלי לספק סחורה. הסכומים המפורטים בדרישת התובע מוגזמים ומופרכים וגם אם מגיע לו סכום מסוים כשכר טרחה עבור שירותיו, בייקום היא שחייבת לו ולא הנתבע מאחר והשירותים ניתנו עבורה.
טענות התובע בכתב התשובה לכתב ההגנה
בכתב התשובה טען התובע, כי לא היה יועצה המשפטי של בייקום, אלא של הנתבע, שהתחייב לשאת באופן אישי בתשלום שכר טרחתו. הנתבע הציג עצמו בפני התובע כאיש עסקים, שהשקיע את כספו במספר חברות ונדרש לייעוץ משפטי בעניינים אלה. בפגישה הראשונה ביניהם, בטרם נפגשו בעניין גב' פלדמן, ייעץ התובע לנתבע בנוגע לעסק אחר בשם "לוי-לב-משרד פרסום", שהיה בבעלותו. הייעוץ לתובע בעניין גב' פלדמן נבע מחששו של הנתבע, שגב' פלדמן תטען לזכויות במניות החברה מכוח הסכם מייסדים שהיה אמור להיחתם ביניהם ולכן ביקש לדעת מה ניתן לעשות כדי למנוע זאת והתובע ייעץ לו להתייחס לגב' פלדמן כאל עובדת ולפטרה, ייעוץ שהביא לפתרון בעייתו של הנתבע. התובע הקפיד לציין, בכל המכתבים שנשלחו לב"כ גב' פלדמן, כי הוא מייצג את הנתבע באופן אישי. המכתבים אושרו על ידי הנתבע, שלעיתים אף הכניס בהם תיקונים טרם שליחתם, ולא נשמעה כל טענה מצידו לגבי נוסחם. אף אם התובע טיפל בעניינים הקשורים לבייקום, הדבר נעשה על פי הוראותיו ובקשותיו של הנתבע ותוך התחייבותו, "באופן מפורש אישי וישיר לשאת בתשלומי שכר הטרחה במלואם".
עוד טוען התובע, כי לא נידב את עצמו למאום וכל שעשה, עשה לבקשת ובהוראת הנתבע באופן אישי. הוא לא הפיק כל טובת הנאה מהשירותים שמסר לנתבע ולא קיבל או היה אמור לקבל מניות כלשהן בחברות כלשהן שלנתבע שליטה בהן. הנתבע הוא שביקש מהתובע לנסוע, בלוית אלכס פריטסטר - מטעם התובע, לקיבוץ נוה אור בעמק בית שאן, על מנת להסדיר הסכם שכירות של "צימר" בו הותקן ציוד תקשורת של בייקום. נסיעת התובע לירדן בלוויות רו"ח בכר, נערכה לבקשתו המפורשת של הנתבע, שאף נשא בכל ההוצאות בגינה. בנסיעה זו נדרש התובע לבדוק את תנאי ההתקשרות עם איש קשר, שיספק שירותים לבייקום. התובע לא התבקש "להתרשם" מאיש הקשר כטענת הנתבע ואם שירותיו לא נדרשו בירדן מדוע נשא הנתבע בכל ההוצאות הכרוכות בנסיעה זו.
הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, העדים נחקרו על תצהיריהם והוגשו סיכומים בכתב. מטעם התובע העיד רו"ח בכר ומטעם הנתבע העידה גב' טובי. המסמכים שלא צורפו על ידי התובע לכתב התביעה עקב חיסיון עו"ד - לקוח, צורפו לתצהיר העדות הראשית מטעמו לאחר שהנתבע הודיע כי הוא מוותר על חיסיון זה.
דיון
התובע העלה בסיכומיו טענות חדשות, שלא נטענו בכתב התביעה או בכתב התשובה לכתב ההגנה, כטענת "שליחות נסתרת", שעל פיה מבקש התובע לייחס את חיובי החברה לנתבע או טענה מרומזת לכך, שיש מקום ל"הרמת מסך" בין התובע לבייקום ולחייבו בחיוביה, מאחר והתובע אינו עורך הפרדה בין עסקיו השונים והדבר מהווה אינדיקציה לכך, שבמועד בו נכרת ההסכם היה זה הנתבע שהתחייב כלפי התובע ולא בייקום. כידוע, כתבי הטענות מגדירים את מסגרת הדיון ואת המוסכמות והפלוגתאות בין הצדדים וחריגה מהם מהווה "הרחבת חזית" אסורה (א' גורן,
סוגיות בסדר דין אזרחי
, מהדורה שמינית, עמ' 92, להלן -
גורן). בהתאם לכך, לא ניתן להתייחס לטענות אלה והדיון יתמקד בסוגיות שצוינו לעיל ושהתעוררו בכתבי הטענות של הצדדים: זהות המתקשר בהסכם ומהות השירותים שניתנו על ידי התובע.
לטענת התובע, התחייבות הנתבע בהסכם לתשלום שכר טרחתו היתה התחייבות אישית, אף אם רוב השירותים שניתנו על ידו היו עבור בייקום. מאידך טוען הנתבע, כי לא התחייב לשלם שכרו של התובע באופן אישי והתחייבותו היתה בשמה של בייקום, שהיא זו שנהנתה משירותי הייעוץ המשפטי של התובע. זוהי המחלוקת העיקרית בין הצדדים בתביעה זו, וכפי שתיאר אותה התובע בסיכומיו: "אין חולק שהפה שביצע וערך את כל ההסכמות שדלעיל, היה פיו של הנתבע. המחלוקת העיקרית היא, בשם מי דיבר פיו של הנתבע". ההבחנה בין הנתבע לבין בייקום, מקורה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת לפיו, "
קיימת הפרדה בין "כיס העושר" של החברה, לבין "כיסי העושר" של הפרטים המשקיעים בה, כך שכל אחד מהם מהווה מקור נפרד לפירעון התחייבויות. מכאן, שכאשר יוצרת החברה התחייבויות במהלך פעילותה העסקית, כיס העושר שלה, ושלה בלבד, הוא הכפוף לפירעון התחייבויות אלו. היריבות היחידה המתקיימת היא היריבות שבין החברה לבין הנושה". (א' חביב-סגל,
דיני חברות לאחר חוק החברות החדש
, כרך א', עמ' 246). בהתאם לכך, אם התובע התקשר עם בייקום בהסכם והיא זו שהתחייבה לתשלום שכרו, רק ממנה יכול התובע לדרוש את פירעון ההתחייבות ולא מהנתבע, אף שהיה בעל מניותיה.
התביעה מתבססת על הסכם בעל-פה, שאין מחלוקת על קיומו, על עדותו של רו"ח בכר, שהיה נוכח במועד כריתת ההסכם, על דו"ח שעות, שנרשם על ידי התובע ועל מסמכים. במצב דברים זה, ומשאין הסכם בכתב, הדרך להכריע בסוגית זהות המתקשר בהסכם, היא על ידי הענקת פרשנות להסכם. אף שמדובר בהסכם בעל פה, אין מניעה לפרשו, שכן "...
פרשנות היא מתן מובן או משמעות לאירוע. בחוזים, הארוע נושא הפרשנות הוא ה"טקסט" המעגן בחובו את החוזה. טקסט זה יכול שיהא כתב המעגן בחובו התחייבות ... טקסט זה יכול שיהא התנהגות (שאינה כתב), כגון דברים בעל-פה או התנהגות ללא מילים. אכן, "חוזה יכול שייעשה בעל-פה, בכתב או צורה אחרת". בכל המצבים הללו - כתב, על-פה, התנהגות אחרת - נוצר "טקסט" חוזי המשמש אובייקט לפרשנות חוזים... אין כל מקום להגביל את פירוש החוזה אך לחוזים הכתובים בלבד". (א' ברק,
פרשנות במשפט
, כרך רביעי, עמ' 41, 44; להלן-
ברק).
כללי הפרשנות החלים על חוזה שנכרת בעל-פה הם אותם כללי פרשנות החלים על חוזים בכתב. בית המשפט נדרש לפרש את התנהגות הצדדים ולצקת בה תוכן. השאלה היא, מהו אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא עולה מהתנהגותם ומנסיבות העניין (
ברק, עמ' 45). לכללי פרשנות אלה מצטרף הכלל הידוע של "המוציא מחברו עליו הראיה", המטיל את נטל השכנוע בדבר זהות המתקשר בהסכם ומהות השירותים שניתנו מתוקפו, על התובע. כמו כן, תיזקף לחובתו של התובע העובדה, שלא דאג לעריכת הסכם שכר טרחה בכתב עם הנתבע, כאשר האחריות לעריכת הסכם זה מוטלת בראש ובראשונה על שכמו של עורך הדין (ע"א 9282/02
יכין חק"ל בע"מ
נ'
יחיאל, פ"ד נח(5) 20, 31-32).
בסיכומיו טען התובע, כי מתקיימת במקרה דנן "הודאה והדחה", המעבירה את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע. טענתו מתבססת על כך, ש"הנתבע מאשר אומנם את עצם ההסכמה המפורטת בכתב התביעה, אך מכחיש שהיא הושגה עימו באופן אישי, אלא עימו כנציג של החברה". טענה זו דינה להידחות, שכן הנתבע לא הודה בכל העובדות החיוביות של כתב התביעה כנדרש לביסוס טענת "הודאה והדחה". הנתבע הכחיש את העובדה המקימה יריבות בין התובע לבינו, והיא, כי ההסכם נכרת עימו אישית. "טענת הגנה שאינה מודה בכל העובדות של עילת התביעה, אינה טענת "הודאה והדחה", המעבירה את נטל הראיה על הנתבע" (
גורן, עמ' 86).
מבחינת נסיבות כריתת ההסכם עולה, כי הפגישה שהתקיימה בין התובע לבין הנתבע לא היתה פגישה טיפוסית, לקוח - עורך דין. היא לא נערכה במשרדו של התובע ולא נחתם הסכם שכר טרחה בכתב ולא ניתן ייפוי כוח, מהם ניתן ללמוד מיהו המתקשר בהסכם, האם בייקום או הנתבע באופן אישי ומה כולל הסכם זה. כמו כן, אין אינדיקציה בכתב לכך, שהנתבע ערב להתחייבויותיה של בייקום. הפגישה התקיימה במשרדו של רו"ח בכר שהחזיק, יחד עם שותפיו למשרד רואי החשבון, ב- 7% ממניות בייקום שניתנו להם בתמורה לשירותים שהעניקו לבייקום בנוסף לשכ"ט ששולם להם על ידי בייקום. בתצהירו של רו"ח בכר, שהובא מטעם התובע, ציין רו"ח בכר, כי "סוכם בין עו"ד אורן ומר לוי כי תמורת הטיפול בכל עניין שיידרש למר לוי ישולם לעו"ד אורן שכר טרחה לפי- 120 דולר ארה"ב לשעה ובתוספת מע"מ כחוק ... אדגיש כי הטיפול של עו"ד אורן לא הוגבל לענייני החברה" (סעיף 8).
מדברים אלה לא מתבררת התשובה לשאלה בדבר זהות המתקשר בהסכם, שכן רו"ח בכר לא מציין, מי ישלם לתובע את שכרו ורק מציין "ישולם". אף אם טיפולו של התובע לא הוגבל לענייני החברה אין בכך כדי להעיד, שהנתבע התחייב לשלם לתובע את שכרו באופן אישי או לשאת בתשלומים בגין שירותים משפטיים שיעניק התובע לבייקום. דבריו של רו"ח בכר בתצהירו, שנוסחו באופן דומה מאוד לגרסתו של התובע בתצהירו, מתערערים לאור עדותו בחקירה הנגדית, בעת שנשאל על ידי ב"כ הנתבע לגבי המלצתו על התובע: "כשקרה המשבר ונאלצנו להיעזר בעו"ד הצעתי או מר לוי העלה את שמו של דרור מהיכרות קודמת בנושא לוי לב..." (עמ' 28 לפרוטוקול) מדברים אלה עולה, כי הצורך להיעזר בשירותיו של התובע לא היה של הנתבע בלבד אלא גם הצורך של רו"ח בכר, שהיה אף הוא בעל עניין לאור מניות בייקום שהוחזקו בידיו ובידי שותפיו. כך בעמ' 5 לפרוטוקול הסביר את הסיבה לכך, שחילק את שכרו למניות ושכר טרחה: "ציפינו שהחברה תצליח ואז ערך המניות יעלה". אם היה "משבר", שאיים על הזכויות במניות בייקום וחייב היעזרות בשירותי התובע, הרי שאיום זה היה רלוונטי גם לרו"ח בכר, שכאמור החזיק בידיו 7% ממניות בייקום.