פסק-דין בתיק א 22314/06 - פסקדין

התובע רכש מאת הנתבע מס' 1 יציקת ראש של הפסל "נמרוד" אשר נוצר במקורו על ידי האמן דנציגר [ להלן: "האמן" ] ונחשב להיות יצירת אומנות בעלת ערך רב ביותר [ להלן: "היצירה" או "הפסל" ].

הנתבע מס' 2 פעל, כמסתבר, כנציג הנתבע מס' 1 והנתבע מס' 3 שהוא שמאי אומנות במקצועו, תיווך בעסקת הרכישה של הפסל.

הנתבע מס' 1 נפטר במהלך הדיונים והתביעה נגדו נמחקה ונותרו הנציג והמתווך בלבד, אולם אין טענה בדבר העדר חבות שלהם כלפי התובע בכל הנוגע להליכים נשוא הדיון הואיל ואלו נסמכים על הסכמי שיפוי שנכרתו בין התובע לבין כל הנתבעים ביחד, כפי שיובהר להלן.

התובע נתבע על ידי בני משפחת האמן בגין הפרת הזכויות ביצירה; התביעה המקורית הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים והסתיימה בפסק דין לטובת משפחת האמן; ערעור התובע לבית המשפט העליון נדחה, למעשה, תוך החזרת הדיון לבחינת שאלה מסוימת בבית המשפט המחוזי.

בשלב זה הגיע התובע להסדר עם משפחת האמן והחזיר להם את היצירה במסגרת פשרה.

לאור דרך הדיון שהוסכמה על ידי הצדדים, כפי שלהלן, איני מפרט בדברים מעבר לאמור לעיל ולהלן, כדי הבנת האמור בפסק הדין על ידי הצדדים.

לקראת הדיון בבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים [ בתיק זה ] לידי הסכמה שבוטאה במסמך שצורף לכתב התביעה כנספח ה', לפיו עמדו הנתבעים מאחרי התובע בהליך בבית המשפט המחוזי בירושלים תוך התחייבות לשפותו אם יאלץ להחזיר את היצירה [ להלן: "ההסכם הראשון" ].

לקראת הדיון בבית המשפט העליון הגיעו הצדדים לידי הסכמה נוספת שבאה לידי ביטוי במכתבו של בא כח הנתבעים, שעותק ממנו צורף לכתב התביעה כנספח ח'      [ להלן: "ההסכם השני" ].

גם מטרתו של ההסכם השני הוא שיתוף פעולה והסדרי פיצוי ושיפוי בין התובע לנתבעים בכל הנוגע להליך נגד משפחת האמן בבית המשפט העליון.

בסעיף 1 להסכם השני נקבע כי ההסכם הראשון מבוטל; בסעיף 3.2 להסכם השני נקבע כי הנתבעים ישלמו ו/או יחזירו לתובע סכומים המפורטים שם, הם סכום התביעה, הנסמכת על התחייבות הנתבעים לשלם לתובע את הסכומים הנ"ל "...אם ייקבע בערעור כי אין לדרוק [ התובע - צ..כ ] זכויות טובות בפסל....".

הצדדים ובאי כחם ניהלו את הדיון ביעילות רבה, כפי שיובהר להלן, וגם, יאמר לשבחם, בהגינות וברוח טובה; לצערי, למרות קיצור ההליכים על ידיהם, התעכבה כתיבת פסק דין על ידי מעל למקובל מסיבות של תקלות שונות שאיני רואה צורך לעמוד עליהן, אך בכל מקרה, עם הצדדים ובאי כחם הסליחה.

התביעה הוגשה ב"סדר דין מקוצר"; לאחר הדיון בבקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן, הסכימו הצדדים ובאי כחם שבית המשפט יכריע בסכסוך לגופו, ולא רק לעניין הבקשה הנ"ל, וזאת תוך שימוש בסמכות שניתן להקנות לו לפי סעיף 79.א. לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984.

בפסיקת הדין בדרך זו, שהיא בעיקרון ועל פי הדין דרך של פשרה, אין בית המשפט קובע קביעות עובדתיות או משפטיות אלא שהוא דן בתיק על פי החומר שבפניו, ופוסק את הדין על פי הערכתו את הסיכויים והסיכונים השונים של הצדדים לאור החומר המצוי בפניו, ובמגמת פשרה.

במקרה זה עמדו בפני כל המסמכים הרלבנטיים, תצהיר הנתבע מס' 3 וסיכומי באי כח הצדדים.

בבואי לפסוק את הדין על פי נתונים אלה ולפי האמור לעיל, נתתי דעתי, בין היתר, לנתונים הבאים:

1.                  ההסכם המחייב את הצדדים בכל הנוגע לעניין הוא ההסכם השני ולא ההסכם הראשון, כפי שצוין לעיל; בסיכומי טענות הנתבעים לא הועלה דבר ועניין בכל הנוגע לפרשנותו וחלותו של ההסכם השני.

2.                  ההסכם השני נחזה, על פניו, כמנוסח על ידי בא כח  הנתבעים ומכל מקום הם היו מיוצגים על ידיו לקראת כריתתו, כמו שהיו מיוצגים על ידיו קודם לכן.

3.                  לפי ההסכם השני, זכאי התובע להיות משופה ו/או מפוצה על ידי הנתבעים במקרה שיתברר כי אין לו " זכות טובה" ביצירה.

4.                  המונח "זכות טובה" הוא מונח עמום ואולם לעניין פרשנותו יש להתייחס לנסיבות המקרה, היותו סכסוך הנדון בתחום זכויות של קניין רוחני ובייחוד זכויות יוצרים וכן לכך שמנסח ההסכם השני היה, ככל הנראה, בא כח הנתבעים.