פסק-דין בתיק א 1302/00 - פסקדין

1. התובע מס' 1 הינו עזבונו של המנוח מכלוף אילוז ז"ל (להלן:המנוח), התובעת מס' 2 הינה אלמנתו של המנוח (להלן: "תובעת 2"), והתובעים מס' 3-6 הינם ילדיו. המנוח היה אזרח עובד צה"ל.                                                                                                                          

המנוח  יליד 22.03.62, התובעת 2 ילידת 15.09.67, התובעת 3 ילידת 04.09.87, תובע 4 יליד 02.11.90, תובעת 5 ילידת 15.06.93 והתובע 6 יליד 24.06.96. גילם של התובעים 2-6 הם כמצוין בתצהירה של התובעת 2.   

ביום 11.10.98 נעצר המנוח והובא לבית המעצר של משטרת מרחב לכיש, עקב תלונה שהוגשה במשטרה על ידי התובעת מס' 2, בגין עבירות של אלימות מצד המנוח כלפיה. למחרת ביום 12.10.98 התקיים דיון בבית משפט השלום באשקלון להארכת מעצרו של המנוח. במהלך הדיון בבקשה הביע המנוח מחשבות אובדניות. נוכח דבריו אלה של המנוח, הורה בית המשפט למפקד בית המעצר, לנקוט בכל האמצעים להבטחת שלומו של המנוח, לאחר שהאריך את מעצרו. ביום 13.10.98, התאבד המנוח בתליה בתא המעצר.

לטענת התובעים מותו של המנוח נגרם בשל כך, כי הנתבעת או מי מטעמה, כשלו כשל חמור בשמירה על המנוח, ובכך הפרו את חובתם כלפיו. לפיכך, טענו התובעים, על הנתבעת לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מפטירתו של המנוח.

הנתבעת כפרה בחובתה לפצות את התובעים. לטענתה, מעצרו של המנוח היה מוצדק, וההתאבדות הייתה מעשה רצוני של המנוח, אשר ניתק את הקשר הסיבתי בין המעצר להתאבדות. לחילופין טענה הנתבעת, כי יש לייחס למנוח אשם תורם בשיעור המקסימאלי, וזאת מאחר ומעשה ההתאבדות היה רצוני, והמניע להתאבדות היה היחסים המעורערים בין המנוח לאשתו.

א. שאלת האחריות:

2. הוגש בהסכמה דו"ח של ועדה אשר בדקה את תפקוד המשטרה בעקבות התאבדותו של המנוח. הועדה שמעה  עדים ועיינה במסמכים. מסקנותיה של הועדה היו, כמפורט בדו"ח: 

" (1) מתקבל הרושם כי העצור היה נחוש בדעתו להתאבד ובכל מקרה או מצב היה מתאבד.

(2)    ההערה בהחלטת השופט מתאריך 12.10.98 בדבר כוונת העצור להתאבד כפי שנרשם בפרוטוקול בבית המשפט לא הובא לידיעת פיקוד בית המעצר ולא טופלה כראוי.

(3)    בתאריך 13.10.98 סגן מפקד בית המעצר הורה על העברת העצור לתא בידוד בניגוד להנחיות בנוהל מס"מ.

(4)    הנחיות סגן מפקד בית המעצר כפי שרשמו על גבי כרטיס החבוש של העצור לא בוצעו.

(5)    מערכת השליטה על תא המעצר לא נותנת יכולת צפייה ומענה הולם לכל נפח התא.

(6)    ישנה חריגה מנוהלים ואי קיום הנחיות שאפשרו לעצור להתאבד בתאו מבלי ששוטרי המעצר יבחינו בכך".

בפרק ההמלצות של דו"ח הועדה נאמר: "מבדיקת עובדות האירוע התברר כי בכל הנוגע לאירוע זה ולטיפול בו קיימת שרשרת של טעויות והתרשלות של כלל הנוגעים בדבר".

הנתבעת לא כפרה בנכונותם של מסקנות הועדה, ולאחר שעיינתי בדו"ח מסקנותיה של הועדה מקובלות עלי.

3. עוד בע"א 1892/95 וערעור שכנגד מוחמד קאסם אבו סעדה נ' משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר ואח' פ"ד נא(2) 704, 708 נקבע כי "במסגרת היחסים בין הרשות  לבין האסיר הנתון במשמורתה מוטלת על הרשות כלפי האסיר חובת השגחה".

על חובתה של הרשות לשמור על שלומם של העצורים ניתן אף ללמוד מהאמור בתקנה 17(א) לתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תנאי החזקה במעצר), התשנ"ז - 1977, שם נאמר: "היה למפקד מקום המעצר או לממונה על החקירה יסוד סביר להניח שנשקפת סכנה לעצור מצד עצורים אחרים או שהעצור עלול לפגוע באחרים או בעצמו, יורה על שיבוצו בתא שיאפשר פיקוח מוגבר על אותו עצור, לשם הגנה טובה יותר עליו או מפניו".  

לנוכח האמור במסקנות הועדה שבדקה את הנסיבות שבהן התאבד המנוח והמלצותיה, הוכח ע"י התובעים כי המערך המשטרתי שאמור היה לשמור על שלומו של המנוח כשל, ולפיכך, יכול היה המנוח לשים קץ לחייו כפי שאכן עשה.

4. אשר לטענות הנתבעת בדבר ניתוק הקשר הסיבתי או אשמו התורם של המנוח, הרי שאין בידי לקבל טענות אלה. גם אם יש ממש בטענה, כי המניע להתאבדות היה היחסים המעורערים בין המנוח לאשתו, ולא עצם המעצר - ואיני אומרת זאת - וגם אם כטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו המנוח היה "מוצא את ההזדמנות המתאימה לממש את כוונתו לנוכח נחישותו, לא ניתן היה למנוע את הדבר" עדיין אחראית הנתבעת למלוא נזקי התובעים כתוצאה מההתאבדות, משהפרה את חובותיה כלפי המנוח לשמור עליו בעודו במעצר.