פלוני נ' טר"מ (טיפול רפואי מיידי) מודיעין בע"מ ואח'

בפני תביעת עזבון בגין נזקים שנגרמו למנוח כתוצאה מרשלנות רפואית.

המנוח סבל מבעיה לבבית והגיע למרפאה של הנתבעת 1. למרות דפיקות של התובעת 2, אלמנתו, על הדלת, הדלת לא נפתחה על אף שבמקום שהה צוות רפואי.

לאחר מכן הגיעו המנוח והתובעת 2, לתחנה של הנתבעת 2 שלא היתה מאוישת. בשלב זה, המנוח התמוטט ונפטר.

פסק הדין יעסוק בשאלת החבות והנזק.

גרסת התובעת

התובעת 2 (להלן: "התובעת") הינה יורשת של עזבון בעלה, פלוני ז"ל. (להלן: "המנוח").

המנוח יליד 1942 ונפטר ביום 10.1.15.

התובעת ילידת X.X.53.

ביום 9.1.15, בשעות הערב המאוחרות, התלונן בעלה על הרגשה רעה וכאבים בחזה. הוא נכנס למיטה, ולפנות בוקר העיר אותה, וביקש שתיקח אותו לטיפול רפואי עקב הימשכות הכאבים בחזה.

בשעה 03.00 הגיעו לסניף טר"מ במודיעין לקבלת טיפול רפואי.

התובעת חנתה ליד דלת הכניסה, וניגשה עם בעלה למרפאה. דלת הכניסה היתה נעולה. היא ניסתה מספר פעמים לפתוח את הדלת, צלצלה בפעמון, דפקה על הדלת אולם איש לא פתח לה.

לאחר כ- 4-5 דקות החליטה לנסוע לתחנת מד"א במודיעין שנמצאת במרחק של כמה מאות מטרים מסניף טר"מ.

היא דפקה בדלת הקרוואן של התחנה, וגם שם לא היתה תשובה. היא הושיבה את בעלה על הספסל שהיה בחוץ והתקשרה למוקד מד"א.

תוך כדי שיחה עם המוקדנית, בעלה התמוטט. המרכזנית במד"א צלצלה לתחנת המשטרה על מנת שיגיעו שוטרים למקום.

המוקדנית מסרה לה, שצוות מד"א נמצא בקריאה אחרת, ולכן ייקח זמן עד שיגיע אמבולנס.

לאחר פרק זמן מסוים הגיע צוות מד"א שניסה לטפל בבעלה, אולם ללא הצלחה.

בשעה 04.40 נקבע מותו.

גרסת טר"מ

מטעם טר"מ הוגש תצהירו של מר חביב גבאי, שהינו המנהל האדמנסטרטיבי של מרפאת טר"מ במודיעין.

בשעות הלילה נהוג, שדלת המרפאה נעולה מטעמי בטחון. בין היתר קיים צורך לשמור על הציוד, וקיים מידע חסוי של מטופלים.

בדלת הכניסה יש אינטרקום ובו פעמון, רמקול ומצלמת וידאו, וכל מי שמצלצל מקבל מענה מפקיד הקבלה אשר פותח את הדלת.

את מספר הטלפון של טר"מ ניתן לאתר בשניות.

בלילה שבו הגיעה התובעת לטר"מ היתה קבלת קהל. על פי תדפיס שצורף, התנהלו טיפולים בשעות שלפני ואחרי הגעתו של המנוח לטיפול.

הוא אינו מכיר מקרה שבו ניסה מישהו להיכנס למרפאה ולא הצליח.

תצהיר מד"א

מטעם מד"א הוגש תצהירו של מנהל אגף התקשוב, של מנהל המבצעים, של החובש הכונן באירוע, ושל הפרמדיק שהגיע לאירוע.

מר עידו רוזנבלט, מנהל אגף תקשוב ומידע במד"א משנת 2018, בדק את מערכות המחשוב במועד האירוע. על פי בדיקתו, זמן קבלת הקריאה מהתובעת היה בשעה 03.33, לא היה במועד זה רכב הצלה פנוי בעיר מודיעין או סביבתה הקרובה, וכל רכבי ההצלה במשמרת הלילה בישובים הסמוכים היו בקריאות חירום שונות.

הוזנקה לאירוע ניידת טיפול נמרץ שנמצא בה פרמדיק.

ניידת זו התפנתה מבית חולים תל השומר בשעה 03:35 והוזנקה לכיוון האירוע.

במקביל להזנקת ניידת טיפול נמרץ, הזניק מוקד מד"א אמבולנס שמאויש על ידי מתנדבים מהישוב חשמונאים. אמבולנס זה הגיע לאירוע בשעה 03:46, דהיינו תוך 13 דקות מקבלת הקריאה במוקד מד"א. צוות זה התחיל בהחייאה שכללה עיסויים וחיבור לדפיברילטור.

המצהיר מציין, שהתחנה בעיר מודיעין של מד"א מוגדרת כתחנת הזנקה.

מדובר בתחנה שמאוישת בצוות שממתין להזנקה לאירוע רפואי על ידי מוקד מד"א. התחנה אינה משמשת למתן טיפול רפואי למטופלים מזדמנים. בחלק גדול מהזמן התחנה אינה מאוישת ונעולה, שכן הצוות שנמצא בתחנה יוצא לקריאות חירום שמועברות אליו על ידי המוקד.

תצהיר נוסף שהוגש הוא תצהירו של מנהל אגף המבצעים במד"א, מר רונן בשארי.

עד זה מתאר את אופי הפעילות של נקודת ההזנקה. במועד האירוע אוישה נקודת ההזנקה במודיעין בניידת טיפול נמרץ אחת. הפניה של התובעת למד"א היתה כאשר הצוות היה בסיום פינוי של מטופל לבית חולים תל השומר. על הדלת של תחנות ההזנקה ברחבי הארץ קיים שלט שאומר שבאין מענה הצוות בפעילות מחוץ לתחנה. לצורך קבלת עזרה יש להתקשר לטלפון 101.

מד"א אינה יכולה להציב אמבולנס או צוות רפואי בכל פינת רחוב, והיא פועלת בצורה רציפה ומתמדת לצמצום זמני התגובה ומתן מענה רפואי מהיר בכל רחבי הארץ.

מד"א שואפת שינתן מענה ראשון מהיר בכל מתווה גיאוגרפי, כפרי או עירוני, במרכז ובפריפריה.

מדובר בתהליך שנמשך וימשך שנים ארוכות, ודורש הקצאת משאבים כספיים ואנושיים אדירים.

מד"א מפעילה מערכת ממוחשבת ומתקדמת, שמזהה בזמן אמת מהו המענה הרפואי הקרוב והזמין ביותר למטופל, לרבות כוננים ומתנדבים, ומענה זה מופעל באופן מיידי. מד"א מנצלת את המשאבים הקיימים ברשותה בצורה הטובה ביותר האפשרית, בכפוף לאילוצי מרחק, כוח אדם, ועומס קריאות. פעמים רבות ניתן מענה תוך דקות בודדות, אולם לעיתים זמן ההגעה ארוך יותר.

מד"א פועלת בשיתוף פעולה עם משרד הבריאות בכל הקשור לפריסת הכוחות ולזמני המענה הרצויים, וכפופה למדיניות שמכתיב משרד הבריאות. מד"א איננה מתוקצבת על ידי משרד הבריאות, ועיקר הפעילות שלה ממומן מתרומות, גביית אגרות ואספקת מנות דם.

בשנת 1990 מונתה ועדת רווח על ידי משרד הבריאות שקבעה תקן לאומי רשמי מחייב שתוקפו ל- 10 שנים, לגבי זמנים ממוצעים להגעת אמבולנס, וזמני הגעת נט"ן לאירוע רפואי. מאז ועד היום התקן לא השתנה ועומד על זמן הגעה ממוצע של 10 דקות. מד"א עושה כל מאמץ כדי לקצר את זמני התגובה הממוצעים, אולם הדבר כפוף לאפשרויות מימון ותקציב שעומדים לרשותו.

תצהיר נוסף שהוגש הוא תצהיר החובש הכונן באירוע, מר סטיבן ארנולד.

בזמן האירוע היה חובש ונהג אמבולנס כונן בישוב חשמונאים שבו התגורר. עם קבלת הקריאה, יצא עם בנו, שהיה כונן מד"א בגיל 18, וחובשת כוננית נוספת, והגיעו למקום האירוע. היו במקום מספר שוטרים ומתנדבים מאזור מודיעין שאיננו מכיר, והם ביצעו במטופל פעולות החייאה בסיסיות.

הוא חיבר את המטופל לדפיברילטור שלא המליץ על מתן שוק חשמלי, והצוות ביצע במנוח פעולות החייאה ברצף. תוך כמה דקות הגיע למקום צוות של ניידת טיפול נמרץ שלקח פיקוד על האירוע.

למרבה הצער המטופל נפטר.

תצהיר נוסף שהוגש הוא תצהירו של מר אורי גבריאל, פרמדיק שהוזנק לאירוע.

הוא אינו זוכר פרטים מזיכרונו.

על פי הדוח הרפואי בוצעו במנוח פעולות החייאה מתקדמות שכללו אינטובציה והזלפת תרופות, אולם ללא הועיל.

צורף לתצהירים דוח אירוע של מוקד איילון משעה 03:33. בדוח נאמר שהמנוח הגיע עם אשתו לתחנת מודיעין לטיפול.

צורף קטע מתוך דוח יומן מוקד. צורף תמליל קבלת הקריאה והדרכה שניתנה בטלפון לגבי פעולות החייאה ראשוניות.

דוח נוסף הוא דוח של הקפצת כוננים.

שאלת האחריות

התובעת לא נחקרה על תצהירה, ויש לראות את העובדות המופיעות בו כעובדות שמשקפות את המציאות.

כאשר הגיע המנוח לטר"מ היה בחיים, שכן על פי התיאור בתצהיר לאחר שנסעו לתחנת מד"א ישב על הספסל והתמוטט.

אין מחלוקת על כך שהדלת של טר"מ היתה נעולה.

אני מקבל את גרסתה של התובעת, לפיה במשך מספר דקות צלצלה בפעמון ודפקה על הדלת, והיא לא נפתחה.

באותו זמן היתה קבלת קהל בטר"מ, והסניף היה מאויש, אלא שמסיבה לא ידועה, הדלת לא נפתחה.

ניתן היה לצלצל לטר"מ ואולי היה מתקבל מענה, אולם אין לזקוף את העדר ההתקשרות לטר"מ, לחובת התובעת שרצתה לקבל טיפול במהירות האפשרית, ובחרה לפנות לתחנת מד"א, שמצויה בקרבת מקום.

כאשר הדלת לא נפתחה, למרות צלצולים בפעמון ודפיקות בדלת, ניתן להגיע למסקנה סבירה, לפיה הדלת לא תיפתח בעקבות צלצול בטלפון.

ההתנהגות של טר"מ חורגת מסטנדרט התנהגות סביר.

מקום שמיועד לקבלת קהל שנזקק לטיפול רפואי, אמור להיות פתוח לקבלת הפונים, ואם קיים צורך בנעילתו מטעמי בטחון, יש לקבוע נוהלים לפיהם מיד עם הצלצול הראשון תיפתח הדלת.

זה לא מה שקרה במקרה זה.

אין באפשרותי לעלות הסברים וסברות, מה גרם לכך שהדלת לא תפתח. מה שברור הוא, שבמקום היה צוות רפואי, ולא היה כמעט קהל, כך שהיה צורך לדאוג לכך שעם הישמע הצלצול הדלת תיפתח.

אין לדעת אם טיפול רפואי מיידי שהיה ניתן לתובע היה מציל את חייו. ידוע לכל שבתחום של פגיעות לב קיימים טיפולים רפואיים, שאם הם ניתנים בזמן, יש בהם כדי להציל חיים, ובחלוף הזמן הם יכולים כבר לא להיות אפקטיביים.

הסיבה לכך שלא ניתן לתת תשובה לשאלה זאת, נעוצה בכך שהדלת היתה סגורה והמנוח לא קיבל את הטיפול.

חוות דעת של ד"ר רודריג מטעם התובעת, שלא נסתרה, קובעת שחייו היו ניצלים בסבירות גבוהה, אילו היה מקבל טיפול בטר"מ.

מחדל זה פועל לחובת טר"מ, שמנעה בהתנהגותה את האפשרות לדעת מה היתה התוצאה אילו היה מקבל טיפול.

אילו היה המנוח מקבל טיפול רשלני, היתה נקבעת אחריות טר"מ למותו, על אחת כמה וכמה שיש מקום לקבוע זאת כאשר לא ניתן טיפול בכלל.

אינני מקבל את טענת טר"מ, לפיה ככל הנראה צלצלה התובעת בדלת אחרת. טר"מ לא חקרה אותה על גרסתה, לפיה דפקה וצלצלה בדלת של טר"מ.

לפיכך, אני קובע שטר"מ אחראית לנזקי המנוח.

אחריות מד"א

אינני סבור שמד"א אחראית באופן כלשהו למותו של המנוח.

מד"א פועלת תחת אילוצי תקציב.

ברור שאם היו במקום שני אמבולנסים ושני צוותים, וצוות אחד היה בפינוי של נפגע אחר, יתכן שהצוות שנותר היה מציל את חייו.

גם במקרה כזה יכול להתעורר קושי, כיצד על מד"א להתנהג אם קיימות שתי קריאות חירום, ושני אמבולנסים מוזנקים לצורך פינוי לבית חולים.

תחנת מד"א הינה תחנת הזנקה, ונועדה לשלוח אמבולנסים לצרכי פינוי. מד"א פועלת במסגרת שיקולי תקציב. מדובר בשיקולים שאינם זרים לעולם המשפט.

המסקנה לפיה בכל נקודת הזנקה, ורבות כאלה מצויות בארץ, צריכים להיות שניים או שלושה צוותים, על כל צרה שלא תבוא, מטילה מעמסה בלתי אפשרית על גוף שברובו ממומן מתרומות, ופועל בשיתוף פעולה עם משרד הבריאות.

אומנם ועדה קבעה, שזמן הגעה לנפגע אמור לעמוד על 10 דקות, אולם מדובר בזמן ממוצע.

במקרה שבפני, הגיע אמבולנס תוך 13 דקות והתחיל בפעולות החייאה. ניידת טיפול נמרץ הגיעה מספר דקות לאחר מכן.

כפי שנקבע בע"א 7296/18 עזבון המנוחה פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) (2.3.21), בכל מה שנוגע לשיקולי תקציב והקצאת משאבים על בית המשפט לתת החלטה על פי שיקולי עלות מול תועלת. (סעיף 34 לפסק הדין).

שיקולי תקציב רלבנטיים לקביעת חובת הזהירות, ראו ע"א (ת"א) 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' לאה משולם (פורסם בנבו) (24.6.20), סעיף 7 לפסק הדין.

ראו ת"א (חיפה) 55912-09-14 מחמוד מחאמיר נ' אום אל פאחם (פורסם בנבו) (30.12.21) סעיף 12 לפסק הדין.

בתצהירו של מר בשארי, מנהל אגף המבצעים, פורטו האפשרויות העומדות בפני מד"א והאילוצים התקציביים.

אני קובע שמד"א פעלה באופן סביר, במסגרת האמצעים העומדים לרשותה, ולפיכך לא דבק פגם בהתנהגותה.

התביעה נגד מד"א נדחית.

אשם תורם

נטען על ידי הנתבעת כי למנוח אשם תורם בכך שלא פנה לטיפול רפואי מיד כאשר הופיעו כאבי החזה בשעות הערב.

לטענת התובעת, הטענה בדבר אשם תורם לא הועלתה בכתב ההגנה ואין לדון בה.

בע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל פ"ד מ"ז(1) 802, 823, נקבע, שיש להעלות טענת אשם תורם במפורש בכתב ההגנה. אולם, כאשר מעלה נתבע טענה, כי התובע הוא האחראי הבלעדי לתאונה שארעה, חבויה בטענה זאת טענת אשם תורם. סעיף 30 לפסק הדין.

47.טר"מ הכחישה את החבות שלה, וטענה כי האחריות מוטלת על גורמים אחרים וכי על התובעים היה להקטין את הנזק. עוד נטען בכתב ההגנה (סעיף 12.8) כי התובעים חטאו לחובתם להקטין את הנזקים.

הגעתי למסקנה לפיה יש לדון בטענה בדבר אשם תורם.

ההכרעה בשאלת האשם התורם מבוססת על תצהירה של התובעת, כך שלא קיים במקרה זה השיקול לפיו לא יכולה היתה התובעת להתייחס לטענה שלא הועלתה.

כפי שנפסק בע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ נ' יגאל תנעמי פ"ד נ"ח(1) 1, 21, בקביעת קיומו של אשם תורם, יש לבחון בתחילה אם בנסיבות הענין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה. (סעיף 17 לפסק הדין).

התובעת הצהירה, כי בשעות הערב המאוחרות התלונן המנוח על הרגשה רעה וכאבים בחזה והלך לישון.

אני סבור שהמנוח לא נהג בזהירות סבירה.

המנוח סבל ממספר מחלות כפי שפורט בחוות הדעת.

אדם סביר במצבו שסובל מכאבי חזה פונה לטיפול רפואי.

אדם סביר מבין, שכאבי חזה עלולים לנבוע מבעיה לבבית וככל שהטיפול יוקדם, יקטן הסיכון. אי פניה בזמן מגדילה את הסיכון לפגיעה קשה ובלתי הפיכה.

אני מעמיד את האשם התורם על 25%.

חוות דעת

מטעם התובע הוגשה חוות דעת של ד"ר יוסף רודריג, מומחה לרפואה פנימית ולרפואה דחופה.

בחוות דעתו מפורט העבר הרפואי של התובע.

1976 – כריתת אבן בכליה שמאל.

1983 – יתר לחץ דם.

1995 – בקע טבורי.

2000 – סכרת ויתר שומנים בדם.

2002 – אירוע מוחי עם אוטם שמאלי, שיתוק פלג גוף ימין, הפרעה לרפלקס הבליעה והפרעה בדיבור. היתה חולשה מצד ימין עם צליעה.

2002 – אבנים בכליות דו צדדי.

2003 – תיקון ניתוחי של בקע טבורי.

2004 – נטיה לנפילות.

2009 – גילוי גידול ממאיר במעי הגס שנכרת. לא קיימת עדות לחדירה עמוקה או לפיזור גרורתי.

2011 – הומלץ להסיר גידול שפיר של יתרת בלוטת התריס שגרמה לרמות סידן גבוהות.

על פי מסקנת חוות הדעת, אילו היה המנוח מתקבל במרפאת טר"מ כאשר עמד על רגליו, ולפני שפיתח את הפרעת הקצב הקטלנית, היו חייו ניצלים בסבירות גבוהה.

חוות דעת טר"מ

מטעם טר"מ הוגשה חוות דעת של ד"ר ירון סטנובסקי, מומחה ברפואה פנימית ובקרדיולוגיה.

מומחה זה אינו חולק על חוות הדעת של ד"ר רודריג.

אילו היו חיי המנוח ניצלים, היה עליו להיות מטופל בתרופות מדללות דם. תרופות אלה עשויות להוביל לדמם מוחי.

קיים קושי לתת טיפול תרופתי במדללי דם, למי שעבר אירוע מוחי וסובל ממחלת לב.

למי שסובל מאירוע מוחי, קיימת התווית נגד למתן תרופות נגד קרישיות דם. מנגד, מחלת לב, כמו זו שבה לקה התובע, מחייבת מתן תרופות מסוג זה.

הטיפול התרופתי קשה במיוחד, על רקע הסכרת ממנה סבל המנוח.

תוחלת החיים הממוצעת של גבר במדינת ישראל עומדת על 80 שנה.

על רקע בעיותיו הרפואיות של המנוח, תוחלת החיים שלו עומדת על שנתיים עד שלוש.

חקירת המומחה

ד"ר סטנובסקי נחקר על חוות דעתו, בין היתר על כך שבגיל פטירתו של התובע תוחלת החיים ארוכה יותר כ- 14 שנה, דהיינו עד גיל 86 ולא עד גיל 80, כפי שנכתב בחוות הדעת.

לאחר חקירה מקיפה, עמד המומחה על חוות דעתו, לפיה תוחלת החים של המנוח עומדת על שנתיים עד שלוש תוך התבססות על כך שיש להעריך תוחלת חיים לאחר אוטם שריר הלב.

קיימת בעייתיות מובנית במתן תרופות מדללות דם, למי שסבל מאירוע מוחי דימומי, ונזקק לתרופות אלה בעקבות אירוע לבבי.

תוחלת החיים

המומחה עמד על חוות דעתו בדבר תוחלת החיים הצפויה למנוח.

המומחה נימק בחקירה את הסיבות למסקנה זאת.

מעבר לבעייתיות המובנית במתן תרופות, עצם האירוע הלבבי מפחית תוחלת חיים, כמו גם שאר גורמי הסיכון של התובע, שפורטו בחוות הדעת.

בפני התובעים שקיבלו את חוות הדעת של הנתבעת, עמדה האפשרות להביא חוות דעת נוגדת והם לא עשו זאת.

תוחלת חיים היא שאלה שבמומחיות, ואין מקום להגיע למסקנות שונות מהמסקנות אליהם הגיע המומחה, ואשר אותם הסביר בחקירתו.

לפיכך, אני מעמיד את תוחלת החיים של המנוח על שנתיים וחצי.

אובדן הכנסה בשנים האבודות

לטענת התובעת, עובר לפטירה עמדה הכנסתה על 16,777 ₪.

הכנסת המנוח עמדה על 1,400 ₪ בגין קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי, קצבת זקנה בסך 2,611 ₪ ופנסיה של משרד החינוך בסך 14,000 ₪.

שווי ידת המנוח בתביעת העזבון עומד על פי תצהיר התובעת על 8,699 ₪. בהפחתת ידת ההכנסות המנוח מהכנסתו שעומדת על 18,011 ₪, עומד ההפסד החודשי על 9,312 ₪.

התובעת מקבלת קצבת שארים מכוח פנסיה תקציבית בסכום חודשי של 8,427 ש"ח. מדובר בתשלום פנסיה ולא בתשלום על פי חוזה ביטוח, ולכן יש לנכותו.

להבחנה בין השניים ותוצאות ההבחנה ראו ע"א 7696/09 אילנה עמיר נ' חברת החשמל לישראל (פורסם בנבו) (12.5.11) סעיפים 6 – 14 לפסק הדין.

לפיכך, לפי סיכומי התובעת, עומד ההפסד החודשי על סכום של 9,316 ₪. מסכום זה יש להפחית 8,427 ₪ עקב קצבת השארים.

במסגרת ישיבה שנערכה לאחר הגשת הסיכומים, התבקש ב"כ התובע להמציא מסמכים שמבססים את החישוב שהוא ערך, אולם הוא לא המציא אסמכתאות לכך.

במקרה של זכאות למספר קצבאות, המל"ל נותן את הקצבה הגבוהה, ולכן ניתן להניח שהמנוח לא קיבל קצבת נכות בנוסף לקצבת זקנה.

על פי חישוב טר"מ בסיכומים, קיבל המנוח פנסיה של 13,929 ₪ לפני פטירתו.

המנוח לא היה זכאי לכפל קצבאות וההנחה היא שקיבל קצבת זקנה בסך 2,604 ₪.

שווי הקופה המשותפת 16,777 + 2,604 + 13,929 = 33,310 ₪.

שווי ידה עומד על 8,327 ₪.

הפסד חודשי 8,206 ₪. (13,929+2,604-8,327).

קצבת השארים מכוח פנסיה עומדת על 8,427 ₪.

התוצאה היא שלתובעת לא קיים הפסד כספי חודשי.

גם בהנחה שהאמור בתצהירה של התובעת מדויק, עומד סכום אובדן ההכנסה בגין תקופת תוחלת החיים של שנתיים וחצי על כ- 25,000 ₪.

מאחר שגרסת התובעת אינה נתמכת במסמכים, וגרסת הנתבעת נתמכת במסמכים, ועל פי החוק המל"ל אינו משלם כפל קצבאות, לא יפסק סכום כלשהו בגין ראש נזק זה.

אציין כי התוצאה לא היתה משתנה גם אם הייתי קובע שתוחלת החיים ארוכה יותר, שכן בכל חודש בו קיים הפסד הכנסה יש לנכות את קצבת השארים.

נזק לא ממוני

קנה המידה לפסיקת הפיצוי בגין קיצור תוחלת החיים הוא "אורך החיים שאבד".

אין מקום לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל לניזוק שאיבד את הכרתו ברגע שנפגע ולאחר מכן נפטר.

ראו ת"א (חיפה) 1185/07 עזבון המנוח מיכאל שלף ז"ל נ' ליאוניד רובשקין (פורסם בנבו) (22.4.11) סעיף 36 לפסק הדין והאסמכתאות המפורטות שם.

באותו מקרה נפסק בשנת 2011 לאדם שתוחלת חייו עמדה על 19 שנה, סכום של 150,000 ₪.

קיימת פסיקה מגוונת לגבי פיצוי בגין ראש הנזק הלא ממוני. השוני בפסיקה תלוי קודם כל בתקופה של קיצור תוחלת החיים, אולם גם לגבי תקופות דומות, יכולות להיות מסקנות שונות בין שופטים שונים.

בהתחשב בתוחלת חיים של שנתיים וחצי, וכאב וסבל שמסתכם בדקות ספורות ממועד התמוטטות המנוח ועד מותו, אני פוסק בגין ראש נזק זה סכום של 175,000 ₪.

אובדן שירותי בעל

בתצהירה של התובעת לא נטען כלל כי התובע נטל חלק בעבודות הבית.

לאור מחלותיו ומגבלותיו כפי שפורטו בחוות הדעת, ניתן להבין זאת.

אני פוסק בגין ראש נזק זה סכום של 20,000 ₪.

הוצאות קבורה ומצבה

בהעדר אסמכתאות אני פוסק על דרך האומדן 15,000 ₪.

סכום הפיצוי

הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים הבאים:

נזק לא ממוני175,000 ₪.

אובדן שירותי בן זוג20,000 ₪.

הוצאות קבורה ומצבה15,000 ₪.

210,000 ₪.

אשם תורם 25%52,500 ₪.

יתרה157,500 ₪.

סוף דבר

על טר"מ לשלם לתובעים סך של 157,500 ₪ בתוספת הוצאות משפט כולל הוצאות מומחים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ובתוספת שכ"ט עו"ד בסך 37,170 ₪.

התביעה נגד מד"א נדחית.

אני מחייב את התובעת לשלם למד"א 15,000 ₪ כולל מע"מ, בנוסף להוצאות המשפט.

בתיק זה הוגשה ביום 31.5.22, בקשה לסילוק על הסף על ידי מד"א, והיה על התובעת להעריך את סיכויי התביעה ולא להמשיך בהליכים נגד מד"א.

טר"מ תישא ביתרת האגרה.

ניתן היום, ט' סיוון תשפ"ה, 05 יוני 2025, בהעדר הצדדים.