אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלונית ואח' נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח'

פלונית ואח' נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 29/10/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
18235-06-11
15/10/2017
בפני השופטת:
מי-טל אל-עד קרביס

- נגד -
תובעת:
פלונית
עו"ד ביטון
נתבעות:
1. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (התביעה נדחתה 28.1.13)
2. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ע"י ב"כ עו"ד זכוביצסקי
3. צד ג': אלי ישראלי ע"י ב"כ עו"ד דרורי

פסק דין

 

(בשאלת החבות)

 

תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים" או "החוק") בגין תאונת דרכים קטלנית בה נפצעה התובעת, אז קטינה בת 15.5 שנים, שישבה ברכב כנוסעת. הנהג, נהרג.

רקע

 

1. בתאריך 9.11.06, בשעת לילה, יצאו ארבעה צעירים לבילוי משותף: התובעת שהיתה בת 15.5, חברתה הטובה ובת גילה לודמילה מרליס (להלן: "מילה"), מכר של מילה וידיד המשפחה, צד שלישי, אלי ישראלי (להלן: "אלי") וחברו רותם ביטון, ז"ל (להלן: "המנוח") - שניהם בשנות העשרים לחייהם. עובר לאותו לילה, התובעת לא הכירה את אלי או את המנוח, וחברתה מילה היא שהציעה לה לצאת לבילוי המשותף.

 

אלי והמנוח אספו את התובעת ומילה מביתה של התובעת בX ברכב מרצדס שבבעלותו של אלי (להלן: "הרכב"), כשאלי נוהג והמנוח יושב לצדו. הארבעה נסעו לאזור התעשייה בבת-ים, בסמוך לבית העסק של אביו של אלי, ועצרו שם.

 

על התפתחות האירועים שלאחר מכן קיימת מחלוקת עובדתית, לכך עוד אדרש, אולם כבר עתה אומר כי למרבה הצער, המנוח, שלא היה לו רישיון נהיגה, נטל בשלב מסוים את מפתחות הרכב ונכנס למושב הנהג, כשהתובעת יושבת לצדו וכשאלי ומילה מחוץ לרכב. המנוח נהג לפיצרייה בבת-ים, קנה פיצה ובדרך חזרה, ארעה תאונת דרכים קשה (ככל הנראה המנוח התנגש במשאית חונה). המנוח נפצע קשה ומאוחר יותר מת מפצעיו בבית החולים. התובעת, תבדל"א, נפצעה ופונתה לבית החולים כשהיא מונשמת.

 

2. חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב (נתבעת 1) טענה כי אין תוקף להוראות הפוליסה שהוציאה, בין היתר מאחר שלמנוח לא היה רישיון נהיגה בתוקף, ואכן התביעה נגדה נדחתה בהסכמה (ראו פסק דין מתאריך 28.1.13). נתבעת 2 - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית") אשר מתוקף תפקידה מפצה נפגעי תאונות דרכים מקום שאין בידיהם לתבוע מבטח, גם היא סירבה לפצות את התובעת, מאחר שלטענתה המנוח נהג ברכב ללא אישור בעליו (אלי) והתובעת ידעה על כך – ידיעה שעל פי חוק הפיצויים שוללת ממנה את הזכות לקבל פיצוי. התובעת אמנם העלתה טענות שונות, שיש בהן לדידה כדי לעקר את עמדתה של קרנית, אך בשל המחלוקת שהתעוררה פוצל הדיון בין שאלת החבות לבין שאלת הנזק. פסק דין זה עניינו בשאלת חבותה של קרנית בלבד.

 

כפי שיבואר, דין התביעה נגד קרנית, להתקבל.

 

דיון

 

3. קרנית היא תאגיד שהוקם מכוח חוק הפיצויים. תפקידה, בין היתר, לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי החוק, שאין בידו לתבוע פיצויים ממבטח, מאחר שאין לנהג ביטוח (סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים). אולם, כאמור, גם קרנית טוענת כי אין היא חבה בפיצוי לתובעת לאור סעיף 7(2) לחוק הפיצויים המגביל את הזכות לפיצוי של "מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור;" [הדגשה אינה במקור].

 

4. קרנית נסמכת על עדות שנגבתה מהתובעת על ידי בוחן תנועה ממשטרת ישראל כשבוע לאחר התאונה, לו אמרה "אני זוכרת שבעל הרכב אלי לא הסכים שרותם (המנוח – הערה שלי מ.א.ק) ינהג, ורותם נהג בלי רשות של אלי. אלי ביקש מרותם שלא ינהג באוטו" (ראו "הודעת עד" מתאריך 16.11.06, נ/1).

 

5. אלא מאי ? בתצהיר עדותה הראשית, חזרה בה התובעת מדברים אלו. היא טענה כי לאחר שהארבעה הגיעו לאזור התעשייה בבת-ים, ליד בית העסק של אביו של אלי, היא לא יצאה מהרכב מאחר שהיה ערב חורפי קר. אלי, מילה והמנוח יצאו ודיברו ביניהם וכעבור זמן קצר המנוח נכנס לרכב ולפני שנסע אמר לאלי אמירה בסגנון "שניה אחי, אני הולך לקנות פיצה בטיילת" (סעיף 10 לתצהיר). לאחר שהגיעו לפיצרייה, המנוח יצא מהרכב, קנה פיצה וחזר לרכב. מנקודה זו אין לה כל זיכרון באשר להמשך הלילה. זיכרונה ממשיך רק מהרגע שהתעוררה בבית החולים (סעיפים 9-12 לתצהיר). שם, ובמהלך אשפוזה, חברתה הטובה מילה הופיעה לצד מיטתה, וכאשר היו לבדן לחצה, הפצירה והתחננה בפניה כי כאשר יבואו לחקור אותה "כדי שאלי לא יסתבך עם המשטרה" ולאור קשרי הידידות בין משפחתה של מילה לבין משפחתו של אלי (בין היתר, אמה של מילה [או בן זוגה של האם] עובדים בחנות הסמוכה לבית העסק של אבא של אלי) - "כל מה ששואלים אותך, תגידי שידעת הכל ושרותם לקח מאלי את הרכב ללא רשות" (סעיף 13 לתצהיר התובעת). לטענת התובעת זו הסיבה שאמרה למשטרה דברים שאינם אמת, כאילו אלי לא הסכים שרותם ינהג ברכב.

 

6. הנה כי כן, בפן העובדתי המחלוקת נעוצה בשאלה מה היו חילופי הדברים בין אלי לבין המנוח, אם בכלל, עובר לנסיעתו של המנוח ברכב, ומה שמעה וידעה התובעת. בפן המשפטי תתעורר השאלה – ככל שהתובעת שמעה את אלי אומר למנוח שאינו מסכים שיסע ברכב - האם יש בכך כדי לשלול ממנה את הזכות לקבל פיצוי מקרנית ?

 

7. התובעת ואמה העידו לפניי. מטעמה של קרנית העידו מילה (לאחר שפעמיים הוצא לה צו הבאה) וגם חוקר הפרטי, מר רונן ואנונו (להלן: "החוקר הפרטי") שחקר את מילה ואת אלי כשנה וחודשיים לאחר התאונה, והגיש תצהיר, הקלטה ותמלול השיחות (סומנו נ/9-נ/12). אף אלי העיד לפניי, וכן הוגשו ראיות נוספות.

 

כהערה מקדימה אעיר כי התאונה ארעה בשנת 2006, ומטבע הדברים בשנים שחלפו יש כדי להקהות מזיכרונם של העדים, במקרה הטוב. לכל אחד מהנוכחים באותה לילה גרסה משלו, שאינה תמיד עקבית, והם גם מונעים מאינטרסים שונים - התובעת מבקשת להיפרע מקרנית על נזקיה ועל כן מקדמת גרסה לפיה לא זו בלבד שאלי לא אמר למנוח כי הוא אינו מרשה לו לנהוג ברכב, אלא שאף עודד אותו לחזור מהר. לצד גרסה זו עליה להתמודד עם דברים סותרים שאמרה למשטרה בסמוך מאד לאחר התאונה. אלי מבקש להרחיק עצמו מכל מתן אישור למנוח, לאחר שהמבטחת שילמה לו פיצוי בגין נזקי הרכוש שנגרמו לו על יסוד גרסתו זו, ופן לא תחזור אליו קרנית בהודעה לצד שלישי. וגם את מילה קשה לכנות כ"עדה אובייקטיבית", לאחר שהמתיחות בינה לבין התובעת הורגשה היטב באולם בית המשפט, בהתבטאויות חריפות של התובעת וברצונה של העדה להרחיק עצמה מכל הקשור לעניין. לפיכך, נקטתי במשנה זהירות בהערכת העדויות, וברי כי ביקשתי למצוא תימוכין בעדויות ובראיות נוספות שהוגשו, מקום שהדבר התאפשר.

 

הפן העובדתי – ידיעתה של התובעת

 

8. מהפן העובדתי, נפרשה לפני התמונה הבאה:

 

א. באותו לילה, אלי אסף את המנוח ברכבו, והם נסעו לביתה של התובעת שם עלו לרכב מילה והתובעת. הארבעה נסעו ברכב, כשאלי נוהג, עד לאזור התעשייה בבת-ים, שם החנה את הרכב בסמוך לעסק של אביו. כל הארבעה יצאו מהרכב וישבו בסמוך על אדנית/חומה נמוכה. כל הנוכחים שתו, במידה כזו או אחרת, שתיה חריפה (כנראה וודקה) מבקבוק שהמנוח הביא עמו (מילה, בפרוטוקול הדיון מיום 9.2.16 [להלן: "פרוטוקול 2"] בעמ' 30 שו' 18; אלי בפרוטוקול הדיון מיום 13.4.16 [להלן: "פרוטוקול 3"] בעמ' 45 שו' 28, בשו' 32, בעמ' 46 שו' 1, בעמ' 43 שו' 30-31, בעמ' 44 שו' 2-32. כן ראו עדותו במשטרה מיד לאחר התאונה [נ/2] ודבריו לחוקר הפרטי בעמ' 8 שו' 26-28 לתמלול [נ/12]).

 

ב. מעדותו של אלי לפניי התרשמתי כי הרכב היה חשוב ויקר לו, לאחר שרכש אותו בזיעת אפו בסכום של כ – 180,000 ₪ (אלי, בפרוטוקול 3 בעמ' 47 שו' 19-22, עמ' 51 שו' 22-23). מכל מקום, כשהארבעה מחוץ לרכב, אלי הניח את מפתחות הרכב, שני הטלפונים הניידים שלו, סיגריות ומצית על אותה אדנית/חומה (הודעתו של אלי במשטרה נ/2). אציין כבר עתה כי איני מקבלת את עדותה של התובעת כי היא ישבה ברכב ושמעה מוזיקה כאשר המנוח נכנס לרכב (פרוטוקול הדיון מיום 30.11.15 [להלן: "פרוטוקול 1"] בעמ' 38 שו' 8-9, 22-25). אלי העיד כי הוא נעל את הרכב לאחר שהארבעה יצאו ממנו, והן אלי הן מילה העידו כי אכן כולם היו מחוץ לרכב ושתו (מילה, בפרוטוקול מיום 6.7.16 [להלן: "פרוטוקול 4"] בעמ' 41 שו' 15-19, עמ' 42 שו' 8-12).

 

לחוקר הפרטי אלי סיפר כי המנוח רצה לנסוע עם הרכב לקנות סיגריות:

 

"ישראלי אלי: באותו יום הוא זרק לי, (לא ברור) "אני הולך לקנות סיגריות", עוד לפני שרק הגענו. הוא היה ... "אני הולך להביא סיגריות" וזה... ואתה יודע, והוא יושב, בינתיים, נחליט מה עושים (לא ברור). ו(לא ברור) סיגריות. אבל סתם בצחוק הוא זרק לי כזה. הוא עושה לי "אני אלך"... ואפילו מהצחוק הזה, אני נפגעתי כזה ואמרתי ...

רונן – חוקר: מה כאילו, "אני אנהג באוטו" ?

ישראלי אלי: כן. בצחוק. "אני אלך..." אמרתי לו "שלא ... בצחוק אפילו" אני נפגעתי מזה עוד. הוא יודע שאני פדנט. ואין לו רישיון, ו...".

(מתוך תמלול נ/12 בעמ' 14 שו' 5-18).

 

יש להעדיף אמירתו זו שנאמרה כשזכרונו טרי, יחסית, שנה וחודשיים לאחר התאונה, מאשר את עדותו בבית המשפט (בפרוטוקול 3 בעמ' 51 שו' 24-32) כי הוא אינו בטוח שסיפור הסיגריות ארע באותו היום. הדברים גם משתלבים עם עדותה של מילה כי המנוח ביקש מאלי את המפתחות, אולם אלי סירב (מילה, בפרוטוקול 2 בעמ' 30 שו' 21-22).

 

ג. האם התובעת שמעה האמור ?

 

לשאלתו של החוקר הפרטי, בהמשך לגרסתו של אלי כי המנוח ביקש ממנו את הרכב לקנות סיגריות והוא סרב, אלי השיב "בטח שהיא שמעה, מה היא ?! אלא אם כן היא חרשת. מה זה ?! היא ידעה את המצב, ובגלל זה לא האמנו שהיא עלתה איתו..." (נ/12 בעמ' 14-15). בחקירתו הנגדית של אלי בבית המשפט הוא נשאל "האם זה נכון שלפני שאתה ומילה התרחקתם מהאוטו, עלה הנושא הזה שרותם ביקש להשתמש באוטו ברצינות או בצחוק ואתה אמרת לו שאסור לו לגעת באוטו ?" והשיב "לפי זיכרון שלי אני יודע שכן אבל אני לא זוכר את זה עד כדי כך טוב. אני יודע שהוא ידע שאני בחיים לא הייתי נותן לו את האוטו כי האוטו הזה לא יכול לעבור לאף אחד כי עבדתי עליו קשה. נקודה" (פרוטוקול 3 בעמ' 51 שו' 19-23) [הדגשה אינה במקור].

 

מילה העידה לפניי כי המנוח שמע שאלי לא נותן את רכבו לאף אחד, ובאשר לשאלה האם היה עוד מישהו ששמע זאת השיבה "אני לא יודעת אם פלונית שמעה את זה. היא היתה קרובה. כולנו היינו ביחד" (פרוטוקול 2 בעמ' 30 שו' 25-26 ראו גם בחקירתה על ידי החוקר ואנונו [נ/11] בעמ' 4 שו' 21-23).

 

הנה כי כן, מגרסתם של שניים אלו לא ניתן להסיק שהתובעת ידעה שאלי אינו מסכים שהמנוח יעשה שימוש ברכב - אלי מניח שמעה, אח"כ לא זכר ואילו מילה לא היתה בטוחה בעצמה. אך אז באה עדותה של התובעת במשטרה לפיה "אני זוכרת שבעל הרכב אלי לא הסכים שרותם ינהג, ורותם נהג בלי רשות של אלי. אלי ביקש מרותם שלא ינהג באוטו" [נ/1]. בחקירתה בבית המשפט התובעת העידה כי המנוח אמר לאלי שהוא הולך לקנות פיצה בטיילת, וזה השיב לו "אח שלי תחזור מהר" (פרוטוקול 1, בעמ' 38 שו' 16). גרסה זו, שאפילו לא עלתה בתצהיר עדותה הראשית אלא "התפתחה" תוך כדי חקירתה בבית המשפט, עומדת בסתירה לעדותו של אלי ובסתירה לעדותה שלה במשטרה [נ/1] ודינה להידחות.

 

ד. הנה כי כן, התובעת הודתה בפני חוקר משטרה כי המנוח נהג ללא רשותו של אלי. אולם, עתה היא מלינה על חברתה מילה אשר לכאורה שכנעה אותה לומר לא-אמת למשטרה. כמו כן היא טוענת שבעת גביית עדותה היתה תחת השפעתן של תרופות הרגעה. אין בידי לקבל גרסה זו.

 

1. ראשית, גרסתה של התובעת כאילו מילה הפצירה בה ושכנעה אותה למסור גרסה עובדתית שתיטיב עם אלי (ובדיעבד – שתזיק לה) היא גרסה שראתה אור רק בתצהירה שנחתם בחודש מאי 2014 (פרוטוקול 1, בעמ' 36 שו' 14-15). דהיינו, במשך כשבע שנים וחצי לאחר התאונה התובעת כובשת את גרסתה. היא לא מספרת ( כפי הנראה עד שנת 2012 גם לא לאמה או לעורכי דינה), על אותה שיחה שלכאורה מילה ניהלה עמה למרגלות מיטתה בבית החולים, והכל למרות שהיא יודעת כבר משנת 2008 שקרנית מסרבת לפצות אותה בטענה שהיא ידעה שהמנוח עשה שימוש ברכב ללא רשות (פרוטוקול 1, בעמ' 36 שו' 14-27). שנית, אם מילה כה הזיקה לעניינה, לא ברור כיצד התובעת המשיכה בקשרי חברות עמה במהלך השנים, השתתפה שנה לפני עדותה בחתונת אחיה של מילה, ורק לאחר מכן נפסקה חברותן (התובעת בפרוטוקול 1 בעמ' 37 שו' 27-28, עמ' 41 שו' 24-25). בחקירתה הנגדית התובעת הוסיפה שהשיבה לשאלות המשטרה את שהשיבה מאחר שפחדה שמילה תעשה עליה "חרם" (שם, בעמ' 33 שו' 3). אלא שגרסה זו לא באה לידי ביטוי ולו בתצהיר עדותה הראשית, והיא מהווה תוספת מאוחרת, נעדרת תימוכין וחסרת ביסוס. שלישית, יש להעדיף עדות שנגבתה בסמוך מאד לאחר התאונה, כשבוע לאחריה, על פני עדות שנכבשה משך שנים ובאה לעולם רק בעיצומו של ההליך המשפטי (בהערת סוגריים, במהלך שנת 2012, כשההליך המשפטי עדיין מתנהל לפני כבוד ס"נ השופט קידר (טרם פרישתו לגמלאות), קרנית ביקשה לחייב את התובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה, לאחר שטענה כי סיכויי התביעה נגדה קלושים ואם תחויב התובעת בהוצאות בסוף ההליך, היא לא תוכל להיפרע ממנה. באותו הליך הביניים שהתנהל דאז, שכלל גם הגשת תצהיר מטעם התובעת וחקירתו עליו בבית המשפט, היא לא טענה דבר על אודות דבריה של מילה, לכאורה, בעוד שיש לדברים חשיבות להערכת סיכויי התביעה, סוגיה שעמדה במרכז אותו הליך ביניים). רביעית, מילה מכחישה שניסתה לשכנע או ששכנעה את התובעת ליתן עדות לטובת ענייני הרכוש של אלי וכי איימה עליה בחרם חברתי (פרוטוקול 4, בעמ' 47 שו' 19-23), ואין די בהכרות קודמת בין מילה ובני משפחתה לבין אלי ובני משפחתו כדי לקבוע מסמרות כטענתה של התובעת. יש לציין כי גם אלי הכחיש מעורבות כלשהיא של מילה ומשפחתה בענייניו הכספיים (פרוטוקול 3 בעמ' 51 שו' 1-4).

 

מנימוקים אלו הגעתי למסקנה שמילה לא ניסתה לשכנע את התובעת להעיד לטובתו של אלי.

 

2. אשר לטענתה הנוספת של התובעת כאילו בעת גביית עדותה היא היתה תחת השפעתן של תרופות הרגעה, אציין כדלקמן: התובעת שוחררה מבית החולים חמישה ימים לאחר אשפוזה, לאחר שההנשמה הופסקה, היא התאוששה וחל שיפור הדרגתי במצבה. בסיכום המחלה נכתב "במצב כללי טוב, ללא חום, אוכלת ושותה" והומלץ על מנוחה ותרופות נגד כאבים לפי הצורך (ראו סיכום אשפוז מתאריך 13.11.06, נספח 1 לתיק מוצגי התובעת). גם התובעת העידה לפניי כי כאשר היתה בבית החולים ומילה שידלה אותה לכאורה היא לא היתה מבולבלת, לא היתה תחת השפעת תרופות והבינה את הדברים המכוונים אליה (פרוטוקול 1, בעמ' 34 שו' 27-30). על רקע זה אין כל אינדיקציה לטענות התובעת כי היא השתחררה לביתה שלא על דעת רופאיה, וכי נטלה באותה העת ובסמוך לאחר מכן תרופות הרגעה (ראו רשימת תרופות קופ"ח מכבי שהונפקו עבור התובעת [נ/4]. אין מחודש נובמבר 2006 ועד לחודש פברואר 2007 כל רכישה של תרופת הרגעה). זאת ועוד; התובעת מסרה את עדותה בביתה, בנוכחות אמה, ולאחר שבוחן התנועה של משטרת ישראל תיאם עם האם את הגעתו לבית המשפחה (נ/3). האם לא אמרה לשוטר כי בתה אינה חשה בטוב או שאינה יכול להשיב על שאלות, ויוטעם כי מדובר בגביית עדות (ולא בחשד לביצוע עבירה). התובעת וכן אמה חתמו על אותה "הודעת עד" (נ/1) ללא כל הסתייגות, לאחר שזו הוקראה להן ואושרה על ידי התובעת כנכונה (התובעת, פרוטוקול 1 בעמ' 34 שו' 12-13, עמ' 35 שו' 26-28; האם בעמ' 42 שו' 22-23). המסקנה היא שבעת גביית עדותה של התובעת על ידי המשטרה, מצבה הרפואי לא השפיע על תוכן עדותה והיא לא היתה תחת השפעת סם כלשהו.

 

ה. לסיום הפרק העובדתי ולהשלמת התמונה; הארבעה ישבו מחוץ לרכב כ – 10 דקות. בשלב מסוים אלי ומילה התרחקו תוך כדי שיחה כ - 20 מטרים. המנוח והתובעת נותרו ליד הרכב (אלי בפרוטוקול 3 בעמ' 45 שו' 28 – עמ' 46 שו' 3, הודעתו במשטרה נ/2, מילה בפרוטוקול 2 בעמ' 30 שו' 28). המנוח נטל את המפתחות והצליח להתניע את הרכב (יתכן שהקוד היה מוכר לו מאחר שנסע עם אלי מידי יום), בעוד אלי ומילה רואים מרחוק את אורות הרכב נדלקים ואת המנוח נוסע (לאיור מסלול הנסיעה ראו ג/2). השנים חזרו בריצה לכיוון הרכב ולדבריהם התקשרו לטלפונים הניידים הן של התובעת הן של המנוח עשרות פעמים, אולם לא נענו (אלי בפרוטוקול 3 בעמ' 46 שו' 10-15 ו – שו' 22-32; מילה בפרוטוקול 2 בעמ' 31 שו' 6-11 ובפרוטוקול 4 בעמ' 43 שו' 1-5). לא הובא בפני פלט שיחות טלפון שיש בו כדי להעיד על נכונות האמור, והתובעת עצמה לא זכרה אם התקשרו אליה (פרוטוקול 1 בעמ' 40 שו' 15-16) אך אין מחלוקת כי אלי לא התקשר למשטרה כי האמין שהשניים יחזרו (פרוטוקול 3 בעמ' 48 שו' 15). הם אכן היו בדרכם חזרה, כאשר בסמוך מאד, ברחוב המקביל לרחוב בו נותרו אלי ומילה, הסתיימה הנסיעה בטרגדיה.

 

ו. למען הסר ספק, ככל שיש מחלוקת האם התובעת גם ידעה שלמנוח אין רישיון נהיגה, אזי בהודעתו במשטרה אלי מסר כי אינו יודע אם למנוח היה רישיון נהיגה או לא (נ/3, בעמ' 2 שו' 1-2). ואם אלי לא ידע, והוא חברו של המנוח (אם כתוצאה מהיכרות עם אחיו הגדול או משום עבודתו של המנוח בעסק של אביו), יש להניח כי גם התובעת, שהכירה את המנוח שעה קלה קודם לכן, לא ידעה.

 

ז. לסיכום הפרק העובדתי; לאחר ששמעתי את כל העדים ועיינתי בכל הראיות שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא ידעה שלמנוח אין רישיון נהיגה, אך ידעה שהרכב בבעלותו של אלי ושמעה, לפני שנכנסה לרכב, שאלי אינו מסכים שהמנוח ינהג.

 

אלא שכפי שעוד יובהר, אין באמור כדי לשלול מהתובעת את זכותה לפיצוי.

 

הפן המשפטי

 

9. חוק הפיצויים קובע הסדר פיצוי סטטוטורי שבבסיסו תכלית סוציאלית. עקרון היסוד הוא שמי שנפגע בתאונת דרכים זכאי לפיצוי ללא צורך בהוכחת אשם. החבות לפצות את הנפגע מוטלת על חברת הביטוח המבטחת את השימוש ברכב. אך בנסיבות בהן הנהג לא היה מבוטח, הוקמה קרן הממומנת על ידי הציבור (קרנית) לפיצוי אותם נפגעים (לתכלית החברתית של חוק הפיצויים ולמשטר האחריות המוחלטת שבבסיסו ראו ע"א 9121/00 לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ פ"ד נז(5) 337, 348 (2003) (להלן: "פרשת לוי")). תפיסה זו גם הביאה לפרשנות ליברלית לפיה יש עדיפות ליתן פיצוי לניזוק, תוך פיזור הנזק על כלל הציבור, על פני שלילת הפיצוי ממנו (שם, שם).

 

10. עם זאת, המחוקק ביקש להוציא מתחולתו של חוק הפיצויים נפגעים מסוימים, כשהוא שולל מהם במפורש את הזכות לפיצוי. רשימה סגורה של נפגעים מצויה בסעיף 7 לחוק, כאשר המכנה המשותף להם הוא שהמחוקק סבר כי מתן פיצוי יהיה מנוגד ל'תקנת הציבור' וביקש ליצור מנגנון עונשי או הרתעתי. לדוגמא, כשהנפגע גרם לתאונה במתכוון, כשהנפגע נהג ברכב ללא רישיון נהיגה או מי שהרכב שימש לו או סייע בידו לבצע פשע, הכל כמפורט בסעיף. לענייננו רלוונטי סעיף 7(2) הקובע: "מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור;" [הדגשה אינה במקור].

 

סעיף 7(2) לחוק הפיצויים מפנה לחוק לתיקון דיני עונשין (שימוש ברכב ללא רשות) תשכ"ד – 1964, ועל אף שזה בוטל לאחר שהוטמע בסעיף 401 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (שלאחר מכן הוחלף בסעיפים 413ב – 413ג לחוק העונשין), הוא נקלט ונוסחו הוקפא, כמות שהוא, בחוק הפיצויים (ע"א 5773/95 נבולסי נ' אבומנה, פ"ד נג(5) 542, 551-552 (1999) בקשה לדיון נוסף שנדחתה - דנ"א 7958/99 נבולסי נ' אבומנה (2000)). וכך קובע סעיף 1 לחוק לתיקון דיני עונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד – 1964: "המשתמש ברכב לנסיעה בלי נטילת רשות מבעל הרכב או ממי שהחזיק בו כדין, דינו – מאסר שלוש שנים".

 

11. הנה כי כן, בקליטת הוראת העונשין לתוך סעיף 7(2) לחוק הפיצויים, המחוקק התכוון למנוע פיצוי מאדם שהשתמש ברכב שבו נפגע ללא רשות הבעלים, ואף לשלול את זכאותו של נוסע ברכב היודע כי הנהג עובר עבירה פלילית, באשר הוא נטל את הרכב ללא רשות. שלילת הפיצוי נובעת משיקול "עונשי-טהור" מאחר שבהתנהגותו של הנפגע נפל פגם מוסרי חמור (פרשת לוי, בעמ' 352).

 

12. משום הסנקציה העונשית הקשה, מפרשים את סעיף 7(2) לחוק באופן דווקני ומצמצם (שם, בעמ' 353; ת.א 679/83 (חי') ג'מאל נ' אבו אל היג'א חדיג'ה (ללא תאריך, פורסם בנבו)). הסעיף חל על מקרים חריגים או חמורים במיוחד בהם יש הלימה בין הסנקציה לבין ההפרה, וכך אין מפרים את נקודת האיזון בין שתי התכליות המתנגשות – התכלית הסוציאלית שבבסיס החוק והתכלית העונשית והרתעתית שבסעיף 7 לו (דנ"א 10017/02 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (2004) בפסקאות 16-17)). כמו כן, הכלל הוא שמי שמבקש להסתמך על ההוראה החריגה השוללת זכאות, הנטל עליו לשכנע את בית המשפט בקיום אותה ידיעה אצל הנוסע בדבר אופי הנסיעה – שהיא ללא רשות מהבעלים או המחזיק (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 273 (מהדורה רביעית, 2013); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 509 (מהדורה 4, 2011)). מאחר שהידיעה כוללת בחובה מרכיב סובייקטיבי הנמצאת בידיעת הנפגע-התובע עצמו, ולפיכך קשה להוכחה, הנטייה היא לומר שכמות הראיות שעל קרנית להביא היא פחותה (ת.א 1361/98 (י-ם) מלול נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (2000), בפסקה 4), וניתן להתחשב במכלול הדברים ולבחון על פי סבירות העניין האם הוכחה ידיעתו של אותו נפגע (ת.א 895/91 (חי') שושן נ' פיטרו (1993) פסקאות 16-17).

 

הנה כי כן, בבוא בית המשפט לפרש את אותה 'ידיעה' שאצל הנוסע באשר לטיב התנהגותו של הנהג, העקרונות לעיל צריכים לבוא לידי ביטוי, תוך איזון ביניהם.

 

13. ומן הכלל אל הפרט;

 

עסקינן בתובעת שהיתה קטינה בת 15.5 במועד התאונה, הכירה את המנוח שעה קלה קודם לכן, לאחר שהוא וחברו בעל הרכב (שגם אותו לא הכירה) אספו אותה ואת חברתה לבילוי משותף. התובעת לא ידעה שלמנוח אין רישיון נהיגה, והנחה הפוכה, לאור גילו של המנוח, סבירה יותר, כך שהיא לא יכולה היתה לדעת כי נהיגתו של המנוח מגדילה את הסיכון להתרחשות סיכון בדרך. לאחר שירדו הארבעה מהרכב, אכן, אלי לא הרשה למנוח לעשות שימוש ברכב. אך בעוד שהמנוח הבין את האיסור לאשורו, גם אלי וגם מילה לא יכולים היו להעיד בחקירה נגדית בקשר לאמור ביחס לתובעת (אלי – "אני לא זוכר את זה עד כדי כך טוב"; מילה – "אני לא יודעת אם פלונית שמעה את זה..."). יתכן שחשבו ששמעה, יתכן שהניחו, אך אין בכך די. זאת מאחר שגם כאשר אלי סרב לבקשתו של המנוח לקחת את הרכב לקנות סיגריות, היה זה בבחינת "נזיפה", ספק הלצה ספק ברצינות, שאמנם הובנה היטב על ידי המנוח, אך לא בהכרח על ידי התובעת. יש לזכור כי עסקינן בסיטואציה חברתית, יציאה לבילוי משותף, כשאין לתובעת, קטינה בת 15.5, היכרות מוקדמת עם השניים לרבות טיב החברות ביניהם. מתעורר ספק רב אם "קראה נכון" את המצב אליו נקלעה. אין מדובר במצב בו שני חברי ילדות טובים, שניהם חסרי רישיון נהיגה, שבצוותא-חדא נטלו מפתחות רכב שלא ברשות בעליו (ת.א 48310-02-13 זיאדאת נ' אחמד (2016), או במי שנסעה ביום התאונה ברכב מספר פעמים, כשהיא יודעת שלנהג (מפאת גילו הצעיר) אין רישיון נהיגה, יודעת באופן מפורש שהנהג נוהג ללא רשות הבעלים (הוריו) מאחר שראתה כי הוא נוקט בפעולות שונות להסתיר את העובדה כי עשה שימוש ברכב, ולא שעתה לאזהרות חבריה שישבו עמה לרדת מהרכב (ת.א 3543/05 ד.ע נ' א.צ (2008) –מצבים שבהם הפסיקה אכן שללה פיצוי מהנפגע (קטין)-הנוסע. בת.א 994/07 (חי') ברכה נ' מזרחי (2012) העיר בית המשפט כי לצורך סעיף 7(2) לחוק הפיצויים, ניתן להסתפק גם ב"עצימת עיניים" הפחותה מ"ידיעה". אלא, ששם עסקינן היה בתובעת שבן זוגה הסיע אותה על קטנוע גנוב. התובעת, שהתגוררה עם בן זוגה 4 שנים לפני התאונה בדירה משותפת, ידעה שאין לו רישיון נהיגה, ידעה שאין לו ביטוח, ידעה שהוא אינו עובד, צורך סמים ופעמיים הוא אף התניע את הקטנוע בנוכחותה, כאשר אין זה סביר שהיא לא ראתה שהוא עושה כן ללא מפתחות. נקבע שם כי היא "ידעה" שהקטנוע גנוב והפיצוי נשלל. עוד הוסיף בית המשפט, כי אפילו לא היה משתכנע באמור, אזי גם במדרג הנמוך יותר מ"מודעות", התובעת עצמה את עיניה ובחרה מטעמיה שלא לשאול שאלות מיותרות, ולא "לדעת". אולם, יש להבחין בין הנסיבות שם לבין הנסיבות שבענייננו, ולא ניתן להקיש מהפסק שם לכאן. איני סבורה שניתן לצפות מנערה בת 15.5 שתתחקר בחור מבוגר ממנה בחמש שנים לפחות אותו פגשה זה עתה. כמו כן איני סבורה כי אפשר לצפות מנערה בת 15.5 שתעצור בגופה את המנוח – בגיר בשנות העשרים לחייו, תשתלט על הרכב כאשר לה עצמה אין כלל רישיון נהיגה או תקפוץ ממנו ותסכן את חייה.

 

במכלול הנסיבות אני סבורה כי שלילת הפיצוי היא תגובה עונשית חריפה, לא מידתית, שאינה מוצדקת בנסיבות העניין, בעוד יש ליתן משקל מכריע לתכלית הסוציאלית שבחוק הפיצויים. מכאן שעל קרנית לפצות את התובעת בגין נזקיה שנגרמו בתאונה, ככל שיוכחו נזקים אלו.

 

בשולי הדברים; התובעת ביקשה בסיכומיה לסמוך על הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962 (להלן: "חוק הכשרות המשפטית"), וטענה כי אמה לא ידעה ולא נתנה לה אישור להיכנס לרכב בו נוהג מי שהוא חסר רישיון נהיגה שאף אין לו היתר מבעל הרכב. לכן, כל פעולה של קטין שנעשתה ללא הסכמה של נציגו (האם), ניתנת לביטול. לאור קביעותיי לעיל בדבר יישום הוראת סעיף 7(2) לחוק הפיצויים, מתייתר הצורך לדון בסוגיות שמחוק הכשרות המשפטית. אך למעלה מן הצורך אציין כי התובעת לא הניחה תשתית משפטית לטענה כי כניסה לרכב היא בבחינת "פעולה משפטית" - המינוח בו נוקטים סעיפים 4-5 לחוק הכשרות המשפטית המאפשר בנסיבות מסוימות לנציג, ליועץ המשפטי לממשלה ואפילו לקטין, לבטל את אותה הפעולה.

 

ההודעה לצד שלישי

 

14. אלי לא התיר למנוח, במפורש או מכללא, לעשות שימוש ברכב ולנהוג בו. המנוח, בגיר, חסר רישיון נהיגה, ידע והבין זאת. לפיכך, דין ההודעה לצד שלישי שהגישה קרנית, להידחות.

 

סוף דבר

 

15. א. על קרנית מוטלת חובה לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה, ככל שנגרמו.

 

התובעת תגיש בתוך 30 ימים בקשה מעודכנת למינוי מומחים רפואיים, בצרוף תיעוד רפואי עדכני. זכות תגובה לקרנית בתוך 20 ימים (ניתן להגיע להסכמות באשר למינוי כזה או אחר ובכך לייתר את הבקשה).

 

ב. ההודעה לצד שלישי נדחית. קרנית תישא בהוצאות צד שלישי (על פי קבלות) ובשכר טרחת עורך דינו בסכום של 5,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

 

מזכירות אין לסגור את התיק. תזכורת פנימית ביומני לתאריך 15.12.17.

 

המזכירות תמציא העתק מפסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ה תשרי תשע"ח, 15 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ