אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פז חברת נפט בע"מ ואח' נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ ואח'

פז חברת נפט בע"מ ואח' נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 14/02/2018 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט העליון ירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
1536-15
08/02/2018
בפני הרכב השופטים:
1. י' דנציגר
2. א' שהם
3. ע' ברון


- נגד -
המערערות:
1. פז חברת נפט בע"מ
2. ספדי חברה להפצה והספקה בע"מ

עו"ד יהושע חורש
עו"ד אורית יולס-דבי
עו"ד אוהד בן-יהודה
המשיבים:
1. תחנת דלק חוואסה בע"מ
2. רני כץ
3. אורי כץ
4. דוד כהנא
5. שרה שטייר (לבית כהנא)
6. נירה קורן (לבית כהנא)
7. טובה בר-אור (לבית כהנא)

עו"ד ערן לב
פסק דין

                                                                                              

 

השופטת ע' ברון:

 

  1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופט ע' גרוסקופף) מיום 31.12.2014 ב-ת"א 22685-04-12 (להלן: פסק הדין).

 

  1. עניינו של הערעור ביחסים שבין חברת הדלק פז לבעלים בתחנת דלק, ששוכנת בגבולות העיר חיפה. במשך עשרות שנים הופעלה תחנת הדלק על ידי חברת חוואסה, שהתחייבה לשווק ולהפיץ בבלעדיות בתחנה את מוצרי הנפט של פז; ואף העניקה לפז זכות חכירת משנה במקרקעין שעליהם הוקמה תחנת הדלק. בשנת 2000 ביקשה חברת חוואסה להשתחרר מיחסיה עם פז, וטענתה העיקרית הייתה כי ההתקשרות בין הצדדים מהווה הסדר בלתי חוקי לפי דיני ההגבלים העסקיים. בסופו של יום, התקשרו הצדדים בהסכם פשרה שהביא לסיום הסכסוך המשפטי ביניהם. דא עקא, שבחלוף קרוב לחמש שנים מהמועד שבו נחתם הסכם הפשרה, עלו בשנית היחסים על שרטון וכל אחד מהצדדים הודיע למשנהו על ביטול ההסכם.

 

           השאלה שעומדת בלב הערעור היא כיצד משפיע ביטולו של הסכם הפשרה על הזכות הקניינית וזכות הבלעדיות שניתנו לפז בתחנת הדלק עוד בשנות ה-50 של המאה הקודמת. שאלה מקדימה שמתעוררת בהקשר זה, היא למי מהצדדים הייתה נתונה הזכות לבטל את הסכם הפשרה ובאיזו עילה. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבים ביטלו את ההסכם כדין לנוכח הפרה של פז את ההסכם; וכי התוצאה של ביטול זה היא שהזכות הקניינית וזכות הבלעדיות של פז בטלות כליל – על קביעות אלה מערערת פז. כפי שיפורט להלן, על מנת לעמוד על תוצאות הביטול של הסכם הפשרה נדרשת מלאכת פרשנותו. אולם ראשית ראשית ואחרית אחרית, ותחילה מן הראוי לפרוש את המסכת העובדתית שבבסיס יחסי הצדדים והערעור.

 

רקע עובדתי

 

  1.  הערעור נסוב על תחנת דלק המכונה "פז חוואסה", שממוקמת סמוך לצומת הצ'ק פוסט בחיפה (להלן: התחנה או תחנת הדלק). התחנה הוקמה בידי אריה כץ ז"ל ויהושע כהנא ז"ל (להלן: כץ וכהנא) בשנות ה-50 של המאה הקודמת, ופעלה תחילה תחת שמה של חברת הדלק – The SHELL Company of Palestine LTD (להלן: SHELL). בשלהי שנות ה-50 הפסיקהSHELL  את פעילותה בישראל, וחברת הדלק "פז חברת נפט בע"מ" (להלן: פז) רכשה את פעילותה ומתקניה של SHELL ברחבי הארץ. בהתאם, בחלוף שנים בודדות ממועד הקמתה, עברה התחנה לפעול תחת שמה של פז. מכל מקום מאז הקמת תחנת הדלק, תחילה SHELL ולאחריה פז סיפקו לתחנה את מוצרי הנפטבבלעדיות; כאשר הפעלת התחנה עד לשנת 1999 התבצעה על ידי חברה שהקימו כץ וכהנא – תחנת דלק חוואסה בע"מ (לעיל ולהלן: חברת חוואסה).

 

           התחנה נבנתה על קרקע בבעלות קרן קיימת לישראל (להלן: קק"ל ו-המקרקעין, בהתאמה), שהוחכרה לכץ וכהנא על פי הסכם מיום 21.1.1957 (דומה כי פסק הדין נקב בטעות בתאריך 2.1.1957). תקופת החכירה הועמדה על 49 שנים, החלה למפרע מיום 1.7.1951 והסתיימה ביום 30.6.2000, תוך שנקבעה אופציה להאריכה ל-49 שנים נוספות (להלן: הסכם החכירה הראשית).

 

  1. המערערות הן פז, שהיא חברה ציבורית שעיסוקה בשיווק ומכירה של מוצרי נפט, וספדי חברה להפצה והספקה בע"מ – חברה בת של פז המצויה בבעלותה המלאה, שבעבר הייתה בבעלות SHELL וכונתה ס(ו)פדי (להלן: ספדי). המשיבים 2–7 הם היורשים החוקיים של כץ וכהנא; והמשיבה 1 היא חברת חוואסה, כהגדרתה לעיל (כלל המשיבים יחד יכונו: המשיבים). עוד יוער כי קודם שהוקמה חברת חוואסה, חברו כץ וכהנא לניהול התחנה באמצעות שותפות שכונתה "תחנת דלק חוואסה"; לשם הנוחות, אתייחס גם אל שותפות זו כאל חברת חוואסה.

 

המערכת ההסכמית הקודמת

          

  1. תחנת הדלק החלה לפעול בשנות ה-50. על פי הסכם מסגרת מיום 10.8.1952, חברת חוואסה התחייבה להחכיר את המקרקעין בחכירת משנה לספדי – שהייתה אז חברה בת של SHELL; וכן להקים על המקרקעין תחנת דלק, לבצע את כל אותן פעולות הדרושות להפעלתה ולהיות אחראית על אחזקתה ותפעולה. עוד נקבע כי תינתן בלעדיות למוצרי SHELL בתחנה, ובתמורה לכך תהא חברת חוואסה זכאית לעמלה מסוימת (להלן: הסכם המסגרת).

 

  1.  בהמשך להסכם המסגרת נחתמו הסכמים נוספים, שהסדירו את היחסים בין פז (בתחילה SHELL) לבין כץ וכהנא וחברת חוואסה, ואת מתכונת הניהול וההפעלה של התחנה. להלן תובא סקירה תמציתית של ההסכמים הרלוונטיים להליך זה:

 

(א)       הסכם חכירת המשנה – בו ביום שבו נחתם הסכם החכירה הראשית בין קק"ל לבין כץ וכהנא (21.1.1957), נחתם הסכם לחכירת משנה של המקרקעין לספדי. לפי הסכם זה, כץ וכהנא החכירו לספדי את המקרקעין בחכירת משנה לתקופה של 10 שנים, עם אופציה להארכת התקופה ב-10 שנים נוספות או עד לתום תקופת החכירה הראשית, ככל שזו תוארך על ידי קק"ל (להלן: הסכם חכירת המשנה). יצוין כבר עתה כי במכתב מיום 23.9.1962 הודיעה ספדי כי היא מעוניינת לעשות שימוש בזכותה להאריך את החכירה ב-10 שנים נוספות; ובהמשך, בהודעה מיום 23.11.1965 הבהירה ספדי כי ברצונה שחכירת המשנה תימשך עד לתום החכירה הראשית "כפי שתוארך מזמן לזמן". ביום 16.1.1967, הסכימו הצדדים כי דמי חכירת המשנה יהיו זהים לדמי החכירה הראשית שמשולמים על ידי כץ וכהנא לקק"ל. למען הנוחות והבהירות ועל אף שזכות חכירת המשנה הוקנתה לספדי, אתייחס אליה כזכות קניין של פז – חברת האם של ספדי.

(ב)     ההסכם הקמעונאי – ביום 25.10.1956 נחתם בין SHELL לחברת חוואסה הסכם קמעונאי; בהמשך, ביום 1.6.1960 נחתם הסכם דומה בין פז (שכאמור נכנסה בנעליה של SHELL) לחברת חוואסה, שהוא הרלוונטי לענייננו (להלן: ההסכם הקמעונאי). על פי ההסכם, מינתה פז את חברת חוואסה – שכפי שצוין הייתה זו שהפעילה את תחנת הדלק – לשווק בתחנה את מוצרי הנפט שלה באופן בלעדי, ללא מגבלת זמן, כאשר המחיר הסופי לצרכן נקבע על ידי פז עצמה. בנוסף, חברת חוואסה התחייבה שלא לבצע כל פעילות בענף הדלק במישרין או בעקיפין, פרט להפעלת תחנת הדלק (להלן: זכות הבלעדיות). בתמורה לכך, נקבע כי חברת חוואסה תהא זכאית לעמלה עבור שיווק מוצרי הנפט והפצתם, בשיעור שייקבע על ידי פז מעת לעת.

 

(ג)      הסכם ההפעלה – בחלוף למעלה מ-40 שנים שבהן הופעלה התחנה על ידי חברת חוואסה בהתאם להוראות ההסכם הקמעונאי, החליטו הצדדים להעביר את הפעלת התחנה לידי פז. ביום 16.3.1999 נחתם הסכם בין פז לחברת חוואסה שבו נקבע כי פז תפעיל את התחנה למשך 4 שנים, וניתנה לה אפשרות להאריך את ההסכם ב-4 שנים נוספות (להלן: הסכם ההפעלה). עבור הזכות להפעיל את התחנה נקבע שפז תשלם תמורה כספית חודשית לחברת חוואסה. עוד צוין כי בתום תקופת הסכם ההפעלה או עם ביטולו כדין, תפנה פז את התחנה וחברת חוואסה תשוב להפעילה בהתאם להוראות ההסכם הקמעונאי – שנקבע כי יושהה למשך תקופת הסכם ההפעלה.

 

  1. ההסכמים שתוארו לעיל, לרבות הסכם המסגרת, כונו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ויכונו אף כאן ולהלן: המערכת ההסכמית הקודמת.

 

התמונה הרחבה – עמדת הממונה על הגבלים עסקיים לעניין כבילות בענף הדלק

 

  1. טרם שאפנה להצגת המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בנוגע למערכת ההסכמית הקודמת, יש לעמוד בקצרה על התמונה הכללית שבה ניצב הסכסוך שבו עסקינן.      

 

           ההתקשרות בין פז לחברת חוואסה ראשיתה כאמור בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת. במסגרת המערכת ההסכמית שבה התקשרו הצדדים ניתנה לפז זכות קניין במקרקעין (חכירת משנה); וחברת חוואסה הפעילה את התחנה (עד לשנת 1999) בהתאם לזכות הבלעדיות שהוקנתה אף היא לפז, ולפיה מוצרי הנפט של פז שווקו בבלעדיות בתחנה. כפי שצוין בפסק הדין שביסוד הערעור, מתכונת הסכמית מסוג זה שלטה בענף הדלק בעת הרלוונטית; ונהוג היה שחברות הדלק קיבלו מבעלי התחנות, הן זכות קניינית במקרקעי התחנה והן זכות בלעדיות (בלתי מוגבלת בזמן) בשיווק מוצרי הנפט שלהן.

 

  1. כבר בשנת 1963 פנה הממונה על הגבלים עסקיים (להלן: הממונה) לפז וציין כי לעמדתו "טפסי ההסכמים בין חברת 'פז' לבין בעלי תחנות הדלק (הקמעונאים), מהווים הסדרים כובלים לפי סעיף 2 של חוק ההגבלים העסקיים". יוער כי הכוונה לנוסחו הקודם של החוק, אולם קביעה זו נכונה אף לנוסחו העדכני. על אף תכתובות רבות בנושא, ההסכמים שעמדו ביסוד פנייתו של הממונה הוסיפו לעמוד בתוקפם. בחלוף כ-30 שנים, בשנת 1993 קבע הממונה כי הסכמי הבלעדיות ארוכי הטווח שנחתמו בין שלוש חברות הדלק הוותיקות – פז, דלק וסונול (להלן: חברות הדלק הוותיקות) – למפעילי תחנות הדלק, מהווים הסדר כובל לפי חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988. מקביעה זו הוחרגו מקרים שבהם חברות הדלק עצמן היו הבעלים במקרקעי תחנות הדלק, לרבות בחכירה ראשית (להלן: קביעת הממונה).

 

           על קביעת הממונה הגישו חברות הדלק הוותיקות עררים לבית הדין להגבלים עסקיים, ובסופו של יום, בשנת 1995, הודיע הממונה כי גיבש הסדר מעודכן שאליו הצטרפו חברות הדלק פז וסונול. במסגרת הסדר זה, נקבע כי קביעת הממונה לא תחול במקרה שלפז או לסונול נתונה זכות קניינית בתחנות הדלק (בלשון הממונה, "הסכם חכירה מקובל") – וזאת גם אם מדובר בזכות חכירת משנה, כבענייננו. עם זאת צוין, כי שמורה למפעילי תחנות הדלק הזכות לטעון לאי חוקיות ההסכמים עם חברת הדלק במסגרת תביעה לבית המשפט המוסמך; כפי שאכן קרה במקרה דנן. יודגש כי במסגרת ההודעה על אודות קביעתו המעודכנת של הממונה, הובהר כי הממונה לא חזר בו מעמדתו בנוגע לאי החוקיות שדבקה לכאורה בהסכמי הבלעדיות שבין חברות הדלק הוותיקות לבין מפעילי תחנות הדלק; אולם הוא מצא לנכון להגיע לידי לפשרה עם פז וסונול, שבטווח המיידי תביא לשחרור מספר בלתי מבוטל של תחנות דלק מהסכמים אלה (לסקירה מקיפה של הנושא ראו עתירה שהוגשה נגד קביעת הממונה המעודכנת משנת 1995 – בג"ץ 326/96 כספי נ' הממונה על ההגבלים העסקיים, פ"ד נ(5) 133 (1996); וכן ת"א (י-ם) 1000/95 פז חברת נפט בע"מ נ' עמוס פ"מ תשס"ב(1) 337, 367–369 (2002)). יצוין למען הסדר, כי "דלק" הגיעה להסכמה נפרדת עם הממונה, שלפיה בוטלו רק כמחצית מהסכמי הבלעדיות עם תחנות הדלק שבהן לא הייתה לה זכות קניינית כלשהי (35 מתוך 65); בעוד לגבי יתר תחנות הדלק הוסכם כי היא תוכל להגיש את הסכמי הבלעדיות לאישור בית הדין להגבלים עסקיים (ראו למשל: ה"ע (י-ם) 469/98 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' תחנת דלק באר יעקב (25.3.2001)).

  1. היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועץ) הביע אף הוא את מורת רוחו מהסכמי הבלעדיות ארוכי הטווח שנחתמו בין חברות הדלק הוותיקות למפעילי התחנות – וזאת בשורה של הליכים משפטיים שנסבו על שאלת חוקיותם של הסכמים אלה (וראו בהקשר זה עמדות היועץ שהוגשו ב-ע"א 4243/00 פדל נ' סונול ישראל בע"מ; ע"א 1393/02 פז חברת נפט בע"מ נ' שרלין; ע"א 9900/06 פז חברת נפט בע"מ נ' רשקס וב-ע"א 9959/03 פז חברת נפט בע"מ נ' הקרן הקיימת לישראל). לשיטתו של היועץ, הוראות המתיימרות לכבול את מפעילי התחנה כך שירכשו מוצרי נפט מחברת דלק אחת באופן בלעדי, למשך כל תקופת הסכם החכירה, "מהוות 'הסדר כובל' לפי סעיפים 2(א) ו-2(ב)(3) לחוק ההגבלים עסקיים, ואינן חוסות תחת הוראת החריג שבסעיף 3(3) לחוק". עוד ציין היועץ כי מאחר שהסכמים אלה לא אושרו על ידי בית הדין להגבלים עסקיים, "הם מהווים חוזה בלתי חוקי לפי סעיף 30 לחוק החוזים".

 

           יוטעם כי למיטב ידיעתי, ערעורים שהוגשו על פסקי הדין של בתי משפט מחוזיים, שבהם נדונה תוקפה של מערכת ההסכמים שבין חברות הדלק הוותיקות לתחנות הדלק, הסתיימו כולם בפשרה או נמחקו בהסכמה. בנסיבות אלה, וכפי שאף נמסר על ידי בא כוחה של פז בדיון שהתקיים לפנינו, בית משפט זה טרם נדרש לשאלת חוקיותה של מתכונת הסכמית זו.

 

הסכם הפשרה

 

  1.  ביום 12.9.2000 הגישו המשיבים תביעה נגד פז וספדי בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, למתן סעד הצהרתי שיורה על בטלות המערכת ההסכמית הקודמת (ת"א 2521/00). טענתם המרכזית של המשיבים הייתה כי המערכת ההסכמית הקודמת מהווה הסדר כובל בלתי חוקי; ולחלופין, נטען כי מדובר בחוזה אחיד שבו הוראות מקפחות. פז וספדי מצידן הגישו תביעה שכנגד (שמינהל מקרקעי ישראל, כיום רשות מקרקעי ישראל (להלן: המינהל), ורשם המקרקעין צורפו כנתבעים לה), ובה עתרו לאכיפת הסכם חכירת המשנה ולרישום זכויותיהן כחוכרות משנה של המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין (שתי התביעות יכונו יחדיו: ההליך הקודם). על מנת לפשט את הדברים, מעתה והלאה פז וספדי יכונו יחד – פז.

 

  1. ביום 23.11.2006 הגיעו הצדדים להסדר פשרה שהביא לסיום ההליך הקודם (לעיל ולהלן: הסכם הפשרה או ההסכם). בהמשך לכך, הגישו הצדדים בקשה למתן פסק דין שיורה על דחיית תביעת המשיבים לביטול המערכת ההסכמית הקודמת, ועל קבלת תביעת פז לרישום חכירת המשנה במקרקעין. בנוסף, ביקשו הצדדים שתינתן פסיקתא מוסכמת בנוסח שצירפו לבקשתם, שבמסגרתה יופנו הוראות אופרטיביות למינהל ולרשם המקרקעין בנוגע להתקשרות בחוזי חכירה חדשים ורישום זכויות החכירה במקרקעין. להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין ביום 28.11.2006, וכן ניתנה פסיקתא כאמור ביום 5.12.2006 (כבוד השופטת ד' קרת-מאיר), ונקבע בה כי המשיבים יפעלו יחד עם המינהל להתקשרות בחוזה חכירה ראשית וחוזה חכירת משנה לתקופת חכירה נוספת – עד ליום 30.6.2049 (להלן: תקופת החכירה הנוספת ו-הפסיקתא, בהתאמה). עוד נקבע כי רשם המקרקעין ירשום את זכויות חכירת המשנה של פז במקרקעין לתקופת החכירה הנוספת.

 

           ביום 24.12.2006 שלחו המשיבים ופז מכתב משותף למינהל, ובו ביקשו להאריך את החכירה הראשית לתקופת החכירה הנוספת, כאמור עד לשנת 2049; באותו מעמד, התבקש המינהל אף להאריך את חכירת המשנה לתקופה האמורה. אקדים את המאוחר ואציין כבר כעת, כי הליכי הארכת החכירה הראשית וחכירת המשנה ורישומן של זכויות החכירה במקרקעין התמשכו על פני לא מעט שנים – ובסופו של יום זכות החכירה הראשית (על שם היורשים) נרשמה רק ביום 29.11.2012, ואילו זכות חכירת המשנה (על שם פז) מעולם לא נרשמה.

 

  1.  בהסכם הפשרה נקבע כי פז תמשיך להפעיל את התחנה עד לתום תקופת החכירה הנוספת (30.6.2049). עוד נקבע כי החל מיום 1.1.2007, הוא המועד שבו נכנס לתוקף הסכם הפשרה, יבוטל הסכם ההפעלה (שיוזכר שאף הוא מסר את הפעלת התחנה לפז) והוראות ההסכם הקמעונאי יושהו למשך תקופת הסכם הפשרה (שכן ההסכם הקמעונאי עניינו במצב שבו המשיבים הם שמפעילים את התחנה).

 

           בתמורה לזכות הפעלת התחנה שנמסרה בידי פז, הוסכם כי פז תעביר לחברת חוואסה דמי הפעלה חודשיים שגובהם ייקבע בהתאם להיקף המכירות החודשיות (תוך שנקבע סכום מינימאלי לתשלום); והובהר כי אי תשלום דמי ההפעלה מקנה למשיבים זכות לביטול הסכם הפשרה. נוסף לכך, נקבע כי ההוצאות השוטפות ותשלומי החובה בגין הפעלת התחנה יוטלו על הצד שמפעיל את התחנה באותה עת (על אודות החלופה של הפעלת התחנה על ידי המשיבים, יפורט בהמשך). בנוסף פז התחייבה שלא להקים בשטח התחנה עסקים דומים לאלה שמפעילים המשיבים במקרקעין, תוך שנקבע כי הצדדים ינהלו את עסקיהם באופן שהאחד לא יפריע לפעילות העסקית של האחר.

 

  1.  תקופת הסכם הפשרה הועמדה על כ-42 שנים, החל מיום 1.1.2007 ועד ליום 30.6.2049 – המועד שבו תמה תקופת החכירה הנוספת (הן החכירה הראשית והן חכירת המשנה). עם זאת, הצדדים קבעו מספר אפשרויות לסיום או לשינוי היחסים ביניהם כפי שנקבעו בהסכם הפשרה, עוד קודם לתום התקופה: התקיימות תנאי מפסיק (סעיף 16), מימוש נקודות יציאה שניתנו לפז (סעיף 4.2), ביטול ההסכם בשל התערבות רגולטורית (סעיף 4.5), או במקרה של הפרת ההסכם על ידי מי מהצדדים (סעיף 14) – לחלק מהחלופות אתייחס בהמשך.

 

           בהסכם הפשרה נכלל סעיף שכותרתו "תנאי מפסיק" (סעיף 16 להסכם), שבמסגרתו הצדדים התחייבו לעגן את זכויות החכירה במקרקעין באמצעות חתימה על חוזים עם המינהל ורישום הזכויות במרשם המקרקעין; כפי שכבר צוין, נושאים אלה עמדו במרכז תביעת פז בהליך הקודם. עוד נקבע בסעיף, שאם בחלוף 120 יום מעת חתימת הסכם הפשרה לא יירשמו זכויות החכירה במקרקעין – ההסכם יתבטל (להלן: סעיף 16 או התנאי המפסיק; למען הנוחות, כלל ההתחייבויות המנויות בסעיף 16 יכונו מעתה ואילך: רישום זכויות החכירה במקרקעין). מאחר שחלק נכבד מפסק דינו של בית המשפט המחוזי הוקדש לבחינת התנאי המפסיק, אביאו כלשונו:

 

"הצדדים מתחייבים לפעול ככל הנדרש לחתימה על חוזי חכירה וחכירת משנה ולרישום החכירות בהתאם להוראות הסכם זה. היה ובתוך 120 ימים ממועד חתימת הסכם זה לא תירשם חכירה ראשית לטובת כץ וכהנא וחכירת משנה לטובת פז במינהל מקרקעי ישראל ובלשכת רישום המקרקעין יתבטל הסכם זה וכץ וכהנא יפצו את פז בגין כל הוצאה שהוציאה בקשר עם הסכם זה, לרבות ובלי לגרוע מכלליות האמור, השקעות לבניית חנות הילו, דמי היוון ששולמו, ככל ששולמו, שכ"ט עו"ד לב וכיו"ב." (ההדגשה שלי-ע'ב').

 

           כאמור, זכויותיה של פז במקרקעין מעולם לא נרשמו. בהתאם, אחת השאלות שבמחלוקת בין הצדדים היא אם בנסיבות אלה מתקיים התנאי המפסיק ואם קמה לפז זכות לבטל את הסכם הפשרה. ועוד ארחיב על כך.

 

  1. שאלה נוספת ומרכזית שעומדת להכרעה בערעור, שכבר נזכרה, היא מה דין זכות הקניין וזכות הבלעדיות שהוקנו לפז בתחנה לפני עשרות שנים (בהסכם חכירת המשנה ובהסכם הקמעונאי, בהתאמה), במקרה של ביטול הסכם הפשרה. סעיף 13 להסכם, שכותרתו "סיום ההסכם", עוסק בהעברת הפעלת התחנה למשיבים – בין "בתום תקופת הפעלת פז" בין "עם ביטולו כדין" (להלן: סעיף 13). לנוכח חשיבותה של הוראה זו לדיון, יובאו סעיפים מתוכה הרלוונטיים לענייננו:

 

 

"13. סיום ההסכם

בתום תקופת הפעלת פז ו/או עם ביטולו כדין בהתאם להוראות הסכם זה ובהתאם להוראות כל דין יחולו ההוראות כדלקמן:

13.1 פז תפנה את שטח התחנה כמסומן בצבע אדום בתשריט נספח א' מכל אדם וחפץ בבעלותה למעט הציוד המושאל על ידי פז למפעיל בהתאם להסכם הקמעונאי, ולמעט הציוד שבבעלות המפעיל כפי המופיע בתרשומת שתערך כאמור להלן כשהציוד המושאל והציוד בבעלות המפעיל, במצב תקין ומוכן להפעלה, כפי שיהיה במועד תום תקופת הפעלת פז בכפוף לבלאי סביר.

13.2 פז מתחייבת לסייע למפעיל ככל שיידרש ולחתום על כל מסמך לשם העברת הפעלת התחנה לידי המפעיל ולשם ביצוע כל הוראה מהוראות הסכם זה ובלבד שלא יהיה בחתימתה על מסמך כאמור כדי לשנות מן האמור בהסכם זה וככל שמסמך כאמור עולה בקנה אחד עם עקרונות הסכם זה וההצהרות הכלולות בו.

[...]

13.19 מבלי לגרוע מכל סעד או תרופה העומדים לזכות המפעיל על פי הסכם זה ו/או על פי הדין במקרה ופז לא פינתה את התחנה בתום תקופת ההסכם ו/או עם ביטולו כדין (להלן: "מועד הפינוי") תהא פז חייבת לשלם למפעיל פיצויים מוסכמים בשיעור של כפל התמורה החודשית כאמור בסעיף 6 לעיל המשולמת על ידי פז והמחולקת ב-30 וזאת בגין כל יום מעבר ל-7 ימים שלאחר מועד הפינוי בו תוסיף ותחזיק פז בתחנה שלא כדין." (ההדגשה שלי-ע'ב').

 

           סעיף 13 מונה שורה ארוכה של הוראות אופרטיביות שעניינן אופן העברת הפעלת התחנה מפז לידי המשיבים. כך למשל, מובהר כי פז תפנה את התחנה מכל אדם וחפץ שבבעלותה למעט הציוד שהושאל על ידה למשיבים. עוד נקבע, כי פז מחויבת לסייע למשיבים ככל שיידרש, ולחתום על כל מסמך לשם העברת הפעלת התחנה לידיהם; ובתוך כך להעביר למשיבים את כל הידע והמסמכים הדרושים להם לשם ניהול התחנה. הנה כי כן, ממכלול הוראות סעיף 13 עולה כי "בתום תקופת הפעלת פז ו/או עם ביטולו כדין" של ההסכם, הזכות להפעלת התחנה עוברת לידי המשיבים. עם זאת, סעיף 13 שותק באשר לשאלה שניצבת לפתחנו – והיא מה דין זכויותיה של פז בתחנה (זכות הקניין וזכות הבלעדיות) עם ביטול ההסכם.

 

  1. כאן המקום לציין שתי הוראות אחרות מתוך הסכם הפשרה – האחת עניינה בזכות יציאה מהסכם הפשרה שניתנה לפז, והשנייה מסדירה את סיום היחסים בין הצדדים עם השלמת תקופתו של ההסכם. בדומה לסעיף 13, גם הוראות אלה עוסקות במצב של שינוי מתכונת הפעלת התחנה כפי שנקבעה בהסכם הפשרה; ואולם בשונה מסעיף 13, הוראות אלה מתייחסות במישרין לזכות הקניינית ולזכות הבלעדיות של פז.

 

(א)        מימוש זכות יציאה – לפז נתאפשרו שלוש "נקודות יציאה" מהסכם הפשרה במהלך חיי ההסכם והן: 1.1.2018, 1.1.2028 ו-1.1.2038 (סעיף 4.2 להסכם). בהסכם נקבע כי פז רשאית לממש את זכות היציאה בכל אחד משלושת המועדים, בהודעה בכתב שתישלח למשיבים לפחות 180 יום מראש (להלן: זכות היציאה). במקרה של מימוש זכות היציאה, הזכות להפעיל את התחנה תשוב לידי המשיבים עד לסיום חכירת המשנה (בשנת 2049); זכות הבלעדיות תיוותר בידה של פז – ואולם באופן מצומצם ביחס להיקף הזכות שנקבעה בהסכם הקמעונאי, כפי שיפורט להלן; וגם זכות חכירת המשנה במקרקעין תיוותר בידי פז.

 

בסעיף 4.2 להסכם הפשרה הובהר כי עם מימוש זכות היציאה על ידי פז, תסתיים השהיית ההסכם הקמעונאי והמשיבים יפעילו את התחנה בהתאם להוראותיו. עם זאת הוסכם כי מחיר רכישת מוצרי הנפט מפז יוזל ביחס למחיר שנקבע בהסכם הקמעונאי – והכל בהתאם לתחשיב שנקבע בהסכם הפשרה. נוסף לכך, בסעיף 4.3 להסכם צוין שככל שהתחנה תופעל על ידי המשיבים בהתאם להוראות ההסכם הקמעונאי, התנאי שהגביל את המשיבים מלפעול בענף הדלק יצומצם לרדיוס של 20 ק"מ מהתחנה – וזאת חלף האיסור הגורף שנקבע בהסכם הקמעונאי, שחייב את המשיבים לפעול בענף הדלק רק באמצעות התחנה ובבלעדיות מוחלטת לפז. יוער בהקשר זה כי הצדדים בטיעוניהם לא התייחסו להוראת סעיף 4.3 להסכם, כל אחד מסיבותיו, ואף אין אזכור להוראה זו בפסק הדין. עם זאת ההוראה רלוונטית לענייננו, מאחר שהיא מתייחסת למצב שבו "המפעיל (המשיבים-ע'ב') ימשיך להפעיל את התחנה, בהתאם להוראות ההסכם הקמעונאי". למתכונת הפעלת התחנה לפי הוראות ההסכם הקמעונאי, בהתאם לשינויים שנקבעו ביחס למחיר רכישת מוצרי הנפט וצמצום התנאי שהגביל את פעילות המשיבים בענף הדלק גם מחוץ לתחנה, אתייחס להלן כ- "זכות הבלעדיות המצומצמת".

 

(ב)        סיום תקופת ההסכם – במסגרת הסכם הפשרה נקבע כי בתום התקופה שהוקצבה לו, בשנת 2049, לא יהיו עוד לפז זכויות כלשהן בתחנה, על כל הבנוי עליה – וזכויות אלה יוחזרו במלואן לידי המשיבים. בנוסף, פז התחייבה להודיע למינהל עם השלמת תקופת ההסכם, על הסכמתה למחיקת חכירת המשנה שאמורה הייתה להירשם על שמה (סעיף 4.4 להסכם, שיכונה להלן: הוראת סיום תקופת ההסכם). מן האמור עולה כי עם סיום תקופת ההסכם עד תומה, לפז לא יהיו עוד זכויות בתחנת הדלק – לא זכות להפעלת התחנה, לא זכות קניינית ולא זכות לבלעדיות. וכך נוסח ההוראה:

 

"עם סיום חכירת המשנה ביום 30.06.2049, ובכפוף לקיום התחייבויות המפעיל, כץ וכהנא בהסכם זה לעיל ולהלן, לא תהיינה לפז ו/או לספדי זכויות כלשהן בתחנה, על כל הבנוי עליה, והזכויות במלואן תעבורנה לבעלות כץ וכהנא ללא כל סייג ככל שהדברים תלויים בפז. פז ו/או ספדי יודיעו למינהל מקרקעי ישראל עם סיום חכירת המשנה כאמור, על הסכמתן למחוק את חכירת המשנה לטובתן."

 

           נמצאנו למדים כי במסגרת הסכם הפשרה פורטו שני תרחישים שונים בהתייחס למצב זכויותיה של פז בתחנת הדלק במקרה של שינוי מתכונת הפעלת התחנה כפי שנקבעה בהסכם הפשרה – האחד, בעת מימוש זכות היציאה שהוקנתה לפז (סעיף 4.2 להסכם); והשני, עם תום התקופה שנקבעה להסכם (סעיף 4.4 להסכם). יובהר כבר עתה כי שתי הוראות אלה מהוות נקודת מוצא שממנה יש לגזור את זכויות פז בתחנה במקרה של ביטול הסכם הפשרה מחמת הפרתו.

 

  1. יצוין בנקודה זו, כי בהסכם הפשרה נתנו הצדדים את דעתם במישרין לטענות שהועלו בהליך הקודם. בסעיף "ויתור על תביעות וטענות" (סעיף 5 להסכם) נקבע כי המשיבים מתחייבים לחזור בהם מתביעתם נגד פז וספדי "באופן מלא מוחלט וסופי"; וכי הצדדים מאשרים שעם חתימתו של הסכם הפשרה, לא יהיו להם דרישות או תביעות ביחס לתוקפה של המערכת ההסכמית הקודמת (להלן: הוראת הוויתור). הווה אומר, במסגרת הוראה זו הסכימו המשיבים לוותר, בין היתר, על טענת אי חוקיות המערכת ההסכמית הקודמת, שעמדה ביסוד ההליך הקודם. על מנת שהתיאור לא יימצא חסר, יצוין שהמשיבים הצהירו כי "אין כל מניעה חוקית ו/או הסכמית ו/או אחרת לחתימה על הסכם זה ולביצוע כל הוראה מהוראות הסכם זה" (סעיף 2.2 להסכם) וכן אישרו את תוקפה ותוכנה של המערכת ההסכמית הקודמת (סעיף 2.3 להסכם). בהתאמה, נקבע במפורש כי המשיבים מקבלים את תביעת פז במלואה, וכי ינקטו בכל פעולה לצורך רישומה כחוכרת משנה במקרקעין. עוד יצוין כי הצדדים התחייבו שבמידה שהסכם הפשרה יוכרז על ידי הרשות להגבלים עסקיים כהסדר כובל, הם יעשו את מירב המאמצים להביאו לאישור הגורם המוסמך על פי דין (סעיף 24 להסכם).

 

           נוסף על כך, לעניין שינוי תנאי מתנאי הסכם הפשרה נקבע כי כל שינוי בהסכם יחייב את הצדדים רק אם נעשה בכתב ובחתימת כל הצדדים להסכם (סעיף 25 להסכם). סעיף זה רלוונטי לשינויים שלטענת הצדדים חלו בהסכם הפשרה לאחר חתימתו, כפי שיבואר להלן.

 

השתלשלות אירועים מאוחרת להסכם הפשרה

 

  1. מספר ימים קודם לפקיעת המועד שנקבע בסעיף 16 לרישום זכויות החכירה של פז במרשם המקרקעין (120 יום מהמועד שבו נחתם הסכם הפשרה), ביום 14.3.2007 שלחו המשיבים מכתב לפז שבו העלו על הכתב את הסכמתה, כפי שנמסרה בשיחה טלפונית קודמת – "להאריך את המועד הקבוע בסעיף 16 להסכם שבנדון, לצורך רישום זכויות החכירה של הצדדים" (להלן: מכתב הארכת תקופת הרישום). הארכה זו לא הוגבלה בזמן.

 

           בחלוף למעלה משנתיים, ביום 30.6.2009 חתמו המשיבים על חוזי חכירה ראשית עם המינהל לתקופת החכירה הנוספת; כאמור, תקופת החכירה הראשונה הגיעה אל סופה בשנת 2000. אין מחלוקת כי במועד החתימה נכח מר יוסף הדס, מי שהיה אז יועצו של סמנכ"ל פז.

 

  1. התחנה הופעלה על ידי פז לפי הוראות הסכם הפשרה, ואולם בחלוף קרוב לחמש שנים מעת חתימתו ניצת בשנית הסכסוך בין הצדדים. ביום 15.11.2011 הודיעה פז למשיבים בכתב, כי עליהם להשלים את התחייבותם לפעול להסדרה ורישום זכויות החכירה במקרקעין בתוך 30 יום.

 

           ברקע הדברים יצוין כי בתקופה שבה נשלח המכתב האמור, בוצע שינוי רגולטורי משמעותי בענף הדלק – שהביא להפחתת "מרווח השיווק" של חברות הדלק. מרווח השיווק הוא אחד ממרכיבי המחיר המפוקח של בנזין 95 אוקטן, הכולל בחובו הוצאות מוכרות הכרוכות בשיווק הבנזין, וכן רווח סביר ממכירתו. בסוף חודש אוגוסט 2011 הוצא צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירים מרביים בתחנות תדלוק) (תיקון), התשע"א-2011 (להלן: צו הפיקוח) שבמסגרתו הוטל פיקוח משמעותי על מרווח השיווק, כך שזה הופחת מ-70.2 אגורות לליטר ל-58.9 אגורות לליטר, ללא מע"מ. אין מחלוקת כי מהלך זה פגע ברווחים של חברות הדלק המסחריות, ביניהן פז; ויצוין כי בשנת 2012 תוקן צו הפיקוח, ומרווח השיווק הוגדל ב-4.7 אגורות לליטר, לטובת חברות הדלק (לסקירת הנושא, ראו החלטה בעתירה שתקפה את חוקיות צו הפיקוח המקורי וזה המתוקן: בג"ץ 6271/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' שר האוצר (26.11.2012)).

 

  1. גם בחלוף פרק הזמן שנקבע במכתב מיום 15.11.2011 (30 יום), לא עלה בידי המשיבים להביא לרישום זכויות החכירה במקרקעין. לאחר חלופת מכתבים נוספת בנושא וכן פגישה שהתקיימה בין הצדדים, הודיעה פז למשיבים ביום 26.2.2012 על ביטול הסכם הפשרה החל מסוף חודש מרץ 2012, וזאת על יסוד התנאי המפסיק שנקבע בסעיף 16 להסכם. הודעה זו נשלחה ימים בודדים לאחר שהמשיבים עדכנו את פז כי מסרו את הארכת החכירות ורישומן לטיפולו של עורך דין; וכי להערכתו, בתוך 90 יום יושלם התהליך כולו. בהקשר לכך ציינה פז כי העובדה שרק לאחרונה הועבר הטיפול ברישום החכירות לעורך דין "מרגיזה ומקוממת", וכן "סותרת טענות קודמות של מרשיך (המשיבים-ע'ב), כאילו הנושא טופל אך חל עיכוב הנובע מתקלה בירוקרטית והנושא יושלם בקרוב".

 

           המשיבים מצידם עמדו על קיום הסכם הפשרה. במכתב מיום 21.3.2012 הודיעו המשיבים לפז כי ככל שהיא עודנה עומדת על ביטול ההסכם, הם רואים בכך הפרה המזכה אותם בביטול הסכם הפשרה; ובהתאם, הודיעו המשיבים לפז כי עליה לפנות את התחנה מכל אדם או חפץ שבבעלותה "וזאת, לרבות המשאבות ושילוט פז". פז מצידה הבהירה במסגרת מכתב מיום 27.3.2012 כי על פי הוראות הסכם הפשרה, הפרתו על ידי המשיבים מחייבת אותם להפעיל את התחנה בהתאם להוראות ההסכם הקמעונאי, ולכן אין בכוונת פז ליטול מהתחנה את המשאבות ואת סמליה. בנסיבות אלה, ומשפז הפסיקה להפעיל את תחנת הדלק, היא חדלה אף מתשלום דמי ההפעלה החודשיים למשיבים.

 

  1. כפי שכבר צוין – ביום 29.11.2012, לאחר שהמשיבים הגישו את התביעה שבה עסקינן, הושלם הליך רישום זכות החכירה הראשית של יורשי כץ וכהנא במרשם המקרקעין לתקופת החכירה הנוספת. עם זאת ומטבע הדברים, בשלב זה ולנוכח ביטול הסכם הפשרה המשיבים לא פעלו לרישום חכירת המשנה על שם פז.

 

           משפורטה המסכת העובדתית שעומדת בבסיס הערעור, נפנה לפסק הדין וקביעותיו של בית המשפט המחוזי.

 

 

 

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

  1.  ביום 17.4.2012 הגישו המשיבים תביעה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד למתן סעד הצהרתי שלפיו הסכם הפשרה בוטל על ידם כדין. ויובהר כבר עתה כי במועד שבו הוגשה התביעה, איש מהצדדים לא היה מעוניין עוד באכיפת הסכם הפשרה; שני הצדדים היו תמימי דעים כי ההסכם בטל, והמחלוקת ביניהם נסבה על עילת ביטול הסכם הפשרה ותוצאות ביטול ההסכם.

 

           לגישת המשיבים, משפז הודיעה כי אין בכוונתה לקיים את הוראות הסכם הפשרה, ובכלל זאת הפסיקה לשלם את דמי ההפעלה החודשיים, היא הפרה את ההסכם באופן יסודי וקמה להם עילה לבטלו. באשר לתוצאת ביטול ההסכם טענו המשיבים, כי הסכם הפשרה בא בנעליה של המערכת ההסכמית הקודמת, ולכן ביטולו לא יכול להביא להחייאתם של ההסכמים הכלולים במערכת חוזית זו. לשיטת המשיבים, הסכם הפשרה ביטל את כלל ההסכמים שמכוחם הוקנו לפז זכויות בתחנה, ועל כן עם ביטולו פקעה זכות הקניין של פז במקרקעין וכך גם זכות הבלעדיות שניתנה לה. עוד טענו המשיבים, כי ככל שבניגוד לדעתם ייקבע כי עם ביטול הסכם הפשרה המערכת ההסכמית הקודמת עומדת על תילה – אזי על בית המשפט להוסיף ולקבוע כי היא בטלה בשל היותה הסדר כובל וחוזה אחיד המכיל הוראות מקפחות.

 

           פז מצידה טענה כי היא שביטלה את ההסכם כדין, מחמת הפרתו על ידי המשיבים ואף מחמת התקיימות התנאי המפסיק – וזאת בשל כך שהמשיבים לא עמדו בהתחייבותם להביא לרישום זכויות החכירה במקרקעין. עוד טענה פז כי המערכת ההסכמית הקודמת שרירה וקיימת; ולפיכך, ביטול הסכם הפשרה מביא לשינוי רק במובן זה שהפעלת התחנה עוברת לידי המשיבים. עם זאת נשמרת זכות חכירת המשנה שניתנה לפז במקרקעין, וכן שב על כנו ההסכם הקמעונאי וזכות הבלעדיות שבחובו, אם כי בהיקף מצומצם כפי שנקבע בהסכם הפשרה (זכות הבלעדיות המצומצמת). בנוסף טענה פז כי יש לדחות על הסף את טענות המשיבים ביחס לאי חוקיות המערכת ההסכמית הקודמת – וזאת בשל מעשה בית דין, השתק והתחייבויות הסכמיות המונעים מהמשיבים מלהעלות טענות אלה; ומשכך, הגישה בקשה לסילוק על הסף של התובענה.

 

  1. במסגרת דיון מקדמי שהתקיים ביום 17.3.2013, הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה הבקשה שהגישה פז לסילוק על הסף תימשך מהתיק, והדיון בתובענה יפוצל בהתאם למתווה דיוני שהוצע על ידי בית המשפט ושהצדדים הסכימו לו; הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה (להלן: ההסדר הדיוני). לפי ההסדר הדיוני, בשלב הראשון בית המשפט המחוזי נדרש להכריע למי מהצדדים הייתה נתונה הזכות לבטל את הסכם הפשרה ובאיזו עילה. בהקשר זה הובהר כי לטענת פז הסכם הפשרה בוטל מחמת התקיימות התנאי המפסיק, ואילו לטענת המשיבים הם היו רשאים לבטל את ההסכם מחמת הפרתו על ידי פז. בהמשך לכך נקבע כי בית המשפט יידרש אף לתוצאת ביטול ההסכם, ויעמוד על ההשלכות שיש לביטול ההסכם על זכויות הצדדים בקשר לתחנה, בפרט בנוגע לתוקפה של המערכת ההסכמית הקודמת – כאשר לעמדת פז למערכת ההסכמית הקודמת יש עדיין נפקות, ואילו עמדת המשיבים היא כי אין לה יותר משמעות. ככל שייקבע כי המערכת ההסכמית הקודמת עודנה בתוקף כטענת פז, וכי ניתן להעלות כלפיה טענות אי חוקיות כטענת המשיבים, אזי במסגרת השלב השני של הדיון ייבחנו טענות אי החוקיות.

 

           יצוין כבר עתה כי בית המשפט לא נדרש לשלב השני של ההסדר הדיוני, וזאת משהגיע לכלל מסקנה כי הסכם הפשרה בוטל על ידי המשיבים כדין מחמת הפרתו על ידי פז; וכי תוצאת הביטול היא שזכויותיה של פז בתחנה שהוקנו לה מכוח המערכת ההסכמית הקודמת – הן הזכות הקניינית הן זכות הבלעדיות – פקעו.

 

  1.  כאמור, בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיבים. בפתח הדיון הבהיר בית המשפט כי: "תוצאותיו של ביטול חוזה מושפעות במידה רבה מהשאלה מהי העילה המשפטית בעטיה בוטל החוזה. אין דין חוזה שפקע מחמת התקיימות תנאי מפסיק כדין חוזה שבוטל מחמת הפרתו". ביסוד ההכרעה באשר לעילת ביטול הסכם הפשרה עמדה השאלה אם פז הייתה רשאית לבטל את ההסכם מחמת התקיימות התנאי המפסיק.

 

           וזו תמצית פסק הדין – בית המשפט קבע כי פז הסכימה במסגרת מכתב הארכת תקופת הרישום להאריך את המועד לרישום זכויותיה במקרקעין ללא הגבלת הזמן, ובעשותה כן ויתרה על התנאי המפסיק שבהסכם הפשרה. לפיכך, לא עמדה לפז הזכות לבטל את ההסכם בשל אי רישום זכויות החכירה במקרקעין, והמשיבים פעלו כדין בכך שביטלו את הסכם הפשרה לנוכח התנערותה של פז מההסכם. עוד קבע בית המשפט כי הפרשנות שיש ליתן לרישא של סעיף 13 שבהסכם הפשרה, היא שפעולת הביטול כמוה כהשלמת התקופה שנקצבה להסכם, בשנת 2049, ולכן תוצאת הביטול היא איון זכויותיה של פז בתחנה (שהוקנו לה במסגרת המערכת ההסכמית הקודמת). ועתה יובאו קביעותיו של בית המשפט המחוזי ביתר הרחבה.

 

  1. בהתייחס לסעיף 16 להסכם הפשרה, ציין בית המשפט כי הוא מורכב משני חלקים – בחלקו הראשון של הסעיף נקבע חיוב השתדלות (שאינו תוצאתי) המטיל על הצדדים חובה משותפת לפעול לרישום זכויות החכירה במקרקעין; ואילו בחלקו השני של הסעיף נקבע תנאי מפסיק, שחל במקרה שרישום זכויות החכירה במקרקעין לא יושלם בתוך 120 יום מחתימת ההסכם.

 

           לשיטת המשיבים, פז הסכימה לוותר על התנאי המפסיק, בעוד לגרסת פז התנאי המפסיק הוארך ולא בוטל. בית המשפט המחוזי הבהיר כי בכל מקרה מדובר בשינוי של הסכם הפשרה שנעשה בניגוד לכללים שנקבעו בהסכם עצמו (סעיף 25 להסכם). בהמשך לאמור, נקבע כי יש להבין את מכתב הארכת תקופת הרישום כהסכמה מצידה של פז לוותר על זכות הביטול הנובעת מהתנאי המפסיק. לכך מתווספת התנהלותה של פז לאחר מכתב הארכת תקופת הרישום – ובפרט העובדה שלא נקבע על ידה מועד חדש להשלמת הרישום, ואף לא התקיימו דיונים בין הצדדים בנושא במשך קרוב לחמש שנים. בית המשפט מצא כי התנהלות זו מצביעה על כך שבזמן אמת הצדדים לא סברו שיש באי הרישום כדי להשליך על ביצוע החיובים העיקריים של הסכם הפשרה (חיובים הנוגעים להפעלת התחנה). בהקשר זה צוין בפסק הדין כי הסכם הפשרה מכיל חיובים עיקריים וחיובים משניים; החיובים העיקריים הם ההוראות המסדירות את אופן הפעלת התחנה על ידי פז, בעוד החיובים המשניים הם אותן הוראות המתעוררות לחיים עם ביטולו מחמת הפרתו – למשל, הוראת סעיף 13. עם זאת הדגיש בית המשפט כי על אף הוויתור על התנאי המפסיק, חיוב ההשתדלות שברישא לסעיף 16 נותר בעינו, ולכן היה על הצדדים להמשיך ולמלא אחר מחויבותם "לפעול ככל הנדרש לחתימה על חוזי חכירה וחכירת משנה ולרישום החכירות".

 

             בהמשך עמד בית המשפט על כך שעל פי סעיף 16, במקרה של ביטול ההסכם בשל התקיימות התנאי המפסיק על המשיבים לפצות את פז בגין כל הוצאה שהוציאה בקשר עם הסכם הפשרה (לרבות השקעות לבניית חנות "ילו", דמי היוון ככל ששולמו, ושכר טרחת עו"ד המשיבים). על רקע הוראת ההשבה שבסעיף 16, הסיק בית המשפט כי הצדדים לא סברו שפקיעת ההסכם מחמת התקיימות התנאי המפסיק יכול שתתרחש גם כעבור מספר שנים לאחר שהחלו בביצועו. עוד נקבע בפסק הדין כי עמידתה של פז על הזכות לבטל את ההסכם מכוח התנאי המפסיק, מקנה לה למעשה זכות יציאה גמישה מהסכם הפשרה, המתווספת לשלוש נקודות היציאה שנקבעו בהסכם; אלא שהצדדים לא הסכימו על מנגנון יציאה כזה – וגם משום כך יש לדחות את טענות פז בנדון.

 

  1. על יסוד האמור הגיע בית המשפט לכלל מסקנה שלפיה פז לא הייתה רשאית להודיע על ביטול הסכם הפשרה, ובעשותה כן הפרה אותו באופן יסודי. בהקשר זה הוסיף בית המשפט כי לא עלה בידי פז להוכיח שהמשיבים נהגו ברשלנות ביחס להתחייבותם לרשום את זכויות החכירה במקרקעין, ולכן גם לא עומדת לפז עילה אחרת לביטול הסכם הפשרה. בהינתן האמור, נקבע כי המשיבים ביטלו את ההסכם כדין, בשל הפרתו על ידי פז.

 

           כהערה משלימה, העיר בית המשפט כי השכל הישר מצביע על כך שלאמיתו של דבר פז ביקשה להשתחרר מהסכם הפשרה משום שהוא הפך לבלתי כדאי עבורה מבחינה כלכלית – וזאת בשל השינוי הרגולטורי שהביא להפחתת מרווח השיווק במכירת בנזין. בהתאם קבע בית המשפט המחוזי, כי במובן זה עשתה פז שימוש בזכות חוזית שלא בתום לב, בפרט מאחר שהיא הייתה יכולה להביא לרישום זכויות חכירת המשנה באמצעים יעילים יותר מביטול הסכם הפשרה. לנוכח חוסר תום הלב מצידה של פז, נקבע כי גם מטעם זה לא קמה זכותה לעשות שימוש בתנאי המפסיק; וזאת אף אלמלא נקבע כי פז ויתרה עליו.

 

  1. בשלב הבא נתן בית המשפט את דעתו לתוצאות ביטול הסכם הפשרה, ולשם כך פנה להוראת סעיף 13, שכותרתו "סיום ההסכם". ויוזכר כי סעיף זה עניינו בהעברת הפעלת התחנה מפז לידי המשיבים עם סיום ההסכם – בין "בתום תקופת הפעלת פז", ובין "עם ביטולו כדין". עם זאת, וכפי שכבר הוברר, סעיף 13 שותק בנוגע לגורל זכות הקניין וזכות הבלעדיות של פז בתחנה במקרה של ביטול ההסכם.

 

           חרף האמור בדבר "שתיקתו" של סעיף 13 בנוגע לסוגיית זכויותיה של פז בתחנה, בית המשפט המחוזי הסיק מהרישא של סעיף 13 "בתום תקופת הפעלת פז ו/או עם ביטולו כדין", כי "כוונת הצדדים הייתה להשוות את דינו של החוזה שבוטל כדין לדינו של החוזה שהושלם ביצועו". לשם כך, בשלב ראשון קבע בית המשפט כי "תום תקופת הפעלת פז" משמעה סיום מלוא תקופת הסכם הפשרה (שנקבע כאמור לשנת 2049); ובשלב שני הוסיף וקבע בית המשפט על יסוד הרישא של סעיף 13, כי דין אחד לביטול הסכם הפשרה במהלך תקופת ההסכם ולסיום תקופת ההסכם בתום התקופה. התוצאה של מהלך פרשני זה, היא שבמקרה של ביטול ההסכם חלה הוראת סיום תקופת ההסכם ולפיה פוקעות כל זכויותיה של פז בתחנה. ומשמע, שכפי שבתום התקופה אין עוד לפז זכויות כלשהן בתחנה (כאמור בסעיף 4.4 להסכם) – והכוונה לזכות ההפעלה, זכות הקניין וזכות הבלעדיות – כך גם במקרה של ביטול ההסכם לא יהיו לפז זכויות כלשהן. בית המשפט תמך פרשנות זו גם בהוראה מתוך הסכם ההפעלה, שבה נקבע באופן חד-משמעי כי במקרה של ביטול הסכם ההפעלה ישובו המשיבים להפעיל את התחנה "בהתאם להוראות ההסכם הקמעונאי". לשיטת בית המשפט, מאחר שאין בהסכם הפשרה הוראה דומה, הדבר מעיד על כך שהצדדים הסכימו כי תוצאת ביטול ההסכם כדין, ובכלל זה ביטול מחמת הפרה, כמוה כהשלמת תקופת ההסכם – בהיבט של זכויות פז בתחנה.

 

  1. בהקשר לפרשנות זו, התייחס בית המשפט גם לחלוקת הסיכונים החוזית שעמדה ביסוד הסכם הפשרה. על פי פסק הדין, בהסכם ניתנה לפז זכות יציאה בשלוש נקודות זמן ידועות וקבועות מראש – כאשר עם מימוש זכות היציאה, תוכל פז להמשיך ולהחזיק בזכויות מסוימות בתחנה (זכות חכירת המשנה וזכות בלעדיות מצומצמת). ומכלל ההן נלמד הלאו, והוא שפרט לנקודות הזמן הללו, קרי: בכל יתר חיי הסכם הפשרה, פז אינה רשאית "להשתחרר" מההסכם תוך שהיא "שומרת" על זכויותיה.       עוד נדרש בית המשפט המחוזי לטענה שהעלתה פז, כי אין לקבל פרשנות שלפיה היא מאבדת את כל זכויותיה בתחנה, בדגש על זו הקניינית, בכל מקרה של ביטול הסכם הפשרה – גם כאשר המשיבים הם שהפרו את ההסכם. במענה לכך קבע בית המשפט כי החיובים המרכזיים בהסכם הפשרה מוטלים בעיקר על פז; ולכן אין לייחס לאפשרות שהמשיבים יפרו את הסכם הפשרה משמעות רבה במסגרת פרשנות ההסכם. ובלשונו של בית המשפט – "האפשרות כי הסכם הפשרה יופר על ידי חוואסה היא עניין תאורטי יותר ממעשי".

 

           בהינתן האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי התוצאה של ביטול ההסכם מחמת הפרתו היא העברת הפעלת התחנה לידי המשיבים "כשהיא ממורקת מזכויות פז"; הווה אומר, פקיעת זכויותיה של פז בתחנה. בשולי הדברים ציין בית המשפט כי אין בהכרעתו זו כדי לשלול את זכותה של פז לתבוע השבה בגין השקעות שהשקיעה בתחנה; וזאת מבלי להביע עמדה ביחס לתוצאתו של הליך כזה.

 

  1. בגדר דיון תאורטי, מצא בית המשפט מקום להבהיר כי לנוכח אופיו של התנאי המפסיק והעובדה שהוא נקבע ל-120 יום בלבד מחתימת הסכם הפשרה, מדובר למעשה "בתנאי קרוב לתנאי מתלה". ואולם לגישתו של בית המשפט, בין אם מדובר בתנאי מפסיק ובין אם בתנאי מתלה, ככל שהיה נקבע שתנאי זה עומד בתוקפו התוצאה של התקיימותו הייתה שהסכם הפשרה לא נכנס לתוקף או פקע – שאז בכל מקרה כל הוראות ההסכם היו מבוטלות, הן העיקריות הן המשניות, למעט "הוראות מיוחדות המתייחסות לנסיבות של התקיימות התנאי". בענייננו, מאחר שהסכם הפשרה אינו כולל הוראות מיוחדות ממין אלה (מלבד הוראת ההשבה שנקבעה במסגרת סעיף 16), קבע בית המשפט כי אילו היה מתקיים התנאי המפסיק, אזי הוראות הסכם הפשרה היו מבוטלות והמערכת ההסכמית הקודמת הייתה שבה על כנה ומסדירה את יחסי הצדדים. עוד ציין בית המשפט, בגדר הערה משלימה, כי משמעות קביעה זו היא שביטול ההסכם מחמת התקיימות התנאי המפסיק, הייתה מביאה אף לביטול "הוויתורים וההצהרות" שנכללו בהסכם הפשרה שבמסגרתם ויתרו המשיבים על האפשרות להעלות השגות בדבר אי חוקיות המערכת ההסכמית הקודמת (לרבות הוראת הוויתור שנכללה בו). במצב דברים כאמור, הסכם הפשרה וכמוהו גם פסק הדין שאישר את תוקפו, לא היו מהווים עוד מחסום בפני המשיבים מלהעלות טענות בנוגע לאי חוקיותה של מערכת הסכמית זו.

 

  1. להשלמת התמונה, יצוין כי עוד טרם שניתן פסק הדין, ביום 29.12.2013 הגישו המשיבים תביעה כספית נגד פז על סך של כ-8.5 מיליון ש"ח בגין הפרתו של הסכם הפשרה (ת"א 55622-12-13; להלן: תביעת הפיצויים). לטענת המשיבים, על פז לפצותם בגין אובדן דמי ההפעלה החודשיים שאמורים היו להיות משולמים להם מהיום שבו פז חדלה לשלמם (כפי שצוין בתביעת הפיצויים, יום 15.4.2012) ועד למועד שבו פז יכולה הייתה לממש את זכות היציאה הראשונה שהוקנתה לה בהסכם (1.1.2018), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. ויובהר כי הדיון בתביעת הפיצויים מעוכב עד למתן הכרעה בערעור שלפנינו.

 

           עוד יוער כי בד בבד עם הערעור דנן, הגישה פז בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 3.11.2015 הורה בית המשפט (השופט (כתוארו אז) ח' מלצר) על עיכוב ביצוע כמבוקש, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית. לפיכך, ועל אף קביעותיו של בית המשפט המחוזי, הלכה למעשה תחנת הדלק מופעלת על ידי המשיבים, תוך שזכות הקניין וזכות הבלעדיות של פז בתחנה נותרו על כנן. יצוין כי לפי שנמסר על ידי המשיבים, עם הגשת התובענה לבית המשפט המחוזי גובש בין הצדדים הסדר זמני שלפיו המשיבים רוכשים את מוצרי הנפט מפז במחיר מופחת מזה שנקבע במערכת ההסכמית הקודמת; ואולם לשיטת המשיבים עדיין מדובר בסכום שגבוה "באופן ניכר מהמחירים הנהוגים בשוק החופשי".

 

טענות הצדדים בערעור

 

טענות פז

 

  1.  לפז קשת רחבה של טענות המופנות כלפי פסק הדין, שלגישתה אינו מבוסס על הכרעות עובדתיות – כי אם על מסקנות ופרשנויות של מסמכים שאין לערכאה הדיונית יתרון בפרשנותם.

 

           לעניין עילת הביטול, טוענת פז כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי המשיבים ביטלו את ההסכם כדין. לגישתה, התנאי המפסיק התקיים ומקנה לה עילה לביטול הסכם הפשרה; ונוסף על כך, העובדה שהמשיבים לא הביאו לרישום זכויותיה של פז במקרקעין מהווה הפרה מצידם של הסכם הפשרה – וגם מטעם זה קמה לה עילת ביטול. בהקשר זה מחדדת פז כי לא הייתה לה אפשרות לקדם את רישום הזכויות בעצמה – שכן בשלב הראשון נדרש רישום החכירה הראשית, פעולה שרק המשיבים יכלו לבצע, מה גם שהדבר היה כרוך בהסדרת ירושת כץ וכהנא. משכך, לטענת פז שגה בית המשפט כשפירש את רכיב ההתחייבות שנקבע בסעיף 16 כחיוב משותף המוטל על שני הצדדים באופן שווה; ואף בכך שקבע כי מדובר בחיוב השתדלות ולא בחיוב תוצאתי. עוד טוענת פז, כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי היה עליה להוכיח רשלנות מצד המשיבים; וכי די בכך שהמשיבים לא פעלו בשקידה ראויה לרישום זכויות החכירה במקרקעין, כדי לקבוע שהם הפרו את החיוב שהוטל עליהם. בצד האמור, מוסיפה פז כי התנהלות המשיבים ממילא עולה כדי רשלנות קיצונית.

          

           פז מלינה גם על קביעתו של בית המשפט כי מכתב הארכת תקופת הרישום מהווה ויתור מצידה על התנאי המפסיק. לעמדתה, אין זה סביר שבחלוף ארבעה חודשים בלבד מעת שנחתם הסכם הפשרה, פז תוותר על תנאי זה; לא כל שכן מקום שלשון המכתב נוקבת בבירור במילה "להאריך". עוד מבהירה פז, כי בזמן אמת היא עקבה אחר עמידת המשיבים בהתחייבותם להביא לרישום זכויות החכירה במקרקעין; והא ראיה שלאורך השנים המשיבים הקפידו לעדכן אותה בדבר הפעולות שננקטו על ידם לקיום ההתחייבות. פז מוסיפה כי שגה בית המשפט כשסיווג את התנאי המפסיק ככזה המקנה לה זכות יציאה גמישה וחד-צדדית מההסכם; וכן בכך שלא התמודד עם הוראת סעיף 25 להסכם הפשרה, שלפיה כל שינוי בהסכם ייעשה בכתב ובחתימת הצדדים – תנאי שלא התקיים ביחס לוויתור הנטען על התנאי המפסיק.

 

  1. עוד טוענת פז כי קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה במצב של ביטול הסכם הפשרה מחמת הפרתו פוקעות זכויותיה של פז בתחנה, מנוגדת לאומד דעת הצדדים, ללשון ההסכם, להתנהגות הצדדים לאחר כריתתו ואף להגיונם של דברים. לעמדת פז, לא זו בלבד שבהסכם הפשרה לא נכללה הוראה המבטלת את המערכת ההסכמית הקודמת, ההיפך הוא הנכון – בהסכם נקבעו הוראות מפורשות שמאשרות את תוקפה של המערכת ההסכמית האמורה. לפיכך, זכות חכירת המשנה וזכות הבלעדיות של פז נותרו בעינן לאחר החתימה על הסכם הפשרה, הגם שלגבי זכות הבלעדיות נקבע שזו מושהית כל עוד התחנה מופעלת על ידי פז (בהתאם להסדר הראשוני שעליו הוסכם בהסכם הפשרה). משאלה פני הדברים, אין להשוות בין מצב של תום תקופת הסכם הפשרה (בשנת 2049) לביטולו מחמת הפרתו. עוד טוענת פז כי לא ניתן להסיק מן האמור בהסכם ההפעלה לצורך פרשנותו של הסכם הפשרה, ובעיקר לנוכח העובדה שברקע חתימתו של הסכם ההפעלה שמרו הצדדים לעצמם את הזכות להעלות טענות נגד המערכת ההסכמית הקודמת; ולא כך בהסכם הפשרה. בהינתן האמור, לא ניתן ללמוד לענייננו מכך שבהסכם ההפעלה הודגש שעם ביטולו שבים הצדדים לפעול לפי ההסכם הקמעונאי, כי בהעדר הוראה מפורשת כזו בהסכם הפשרה ביטול ההסכם כמוהו כסיומו בתום התקופה.

 

           פז מדגישה כי במסגרת הסכם הפשרה הצדדים הסכימו במפורש על מתכונת התקשרות הכוללת שתי חלופות בלבד להפעלת תחנת הדלק – הפעלת התחנה על ידי פז בכפוף לתשלום דמי הפעלה חודשיים, או הפעלתה על ידי המשיבים בהתאם לזכות הבלעדיות המצומצמת של פז. משכך, במקרה של ביטול הסכם הפשרה וכאשר ברי כי הפעלת התחנה על ידי פז אינה אפשרית עוד, החלופה היחידה שעומדת על הפרק היא הפעלת התחנה בהתאם לזכות הבלעדיות המצומצמת של פז. עוד טוענת פז כי שגה בית המשפט בקובעו כי האפשרות שהמשיבים יפרו את ההסכם היא תאורטית, שכן לא רק שהמשיבים יכולים היו להפר איזה מן ההתחייבויות שההסכם הטיל עליהם, הם אף עשו כן בפועל – משלא עמדו בחיוב להביא לרישום זכויות החכירה במקרקעין. יתר על כן, לא ניתן לקבל פרשנות שבבסיסה ההנחה כי צד לחוזה לא יכול להפר אותו. עוד מוסיפה פז כי לנוכח שוויה של תחנת הדלק ואף לנוכח הסכומים שהשקיעה בה, לא מתקבל על הדעת שהייתה מסכימה להסדר המנשל אותה מכל זכויותיה בתחנה בכל מקרה של הפרת ההסכם על ידי מי מהצדדים.

 

           בנוסף, נטען כי בית המשפט שגה בקביעתו כי התקיימות התנאי המפסיק, אילו עמד בתוקף, הייתה מביאה אף לפקיעת החיובים המשניים שנקבעו במסגרת ההסכם. קרי: שהתקיימות התנאי המפסיק הייתה מחזירה את הצדדים למערכת ההסכמית הקודמת תוך שהמשיבים רשאים לטעון לאי חוקיותה. פז סבורה כי בית המשפט לא ערך את האבחנה הנדרשת בין התקיימות תנאי מפסיק לאי התקיימות תנאי מתלה, מבחינת תוקפם של החיובים המשניים שנכללו בהסכם הפשרה ובראשם הוראת הוויתור והצהרת הצדדים שמאשרת את תוקפה של המערכת ההסכמית הקודמת. לשיטתה, במצב שבו לא התקיים תנאי מתלה החוזה בטל מלכתחילה (למפרע), לרבות ההסדרים המשניים שבמסגרתו; ואילו במקרה שבו התקיים תנאי מפסיק, החוזה מבוטל מכאן ולהבא ועל כן החיובים המשניים נותרים בעינם. במילים אחרות, לטענת פז התוצאה של ביטול הסכם הפשרה מחמת התקיימות התנאי המפסיק זהה לתוצאה של ביטולו מחמת הפרתו; ובשני המקרים מוסיפות לעמוד על כנן ההוראות שמונעות מהמשיבים לטעון נגד תוקפה של המערכת ההסכמית הקודמת (לרבות הוראת הוויתור). בהקשר זה מדגישה פז כי ההוראות האמורות רלוונטיות דווקא בנסיבות שבהן מבוטל הסכם הפשרה, וההסדר הראשוני שנקבע במסגרתו אינו בתוקף עוד.

 

  1.  באשר לקביעת בית המשפט המחוזי כי ביטול הסכם הפשרה נעשה על ידי פז בחוסר תום לב, טוענת פז כי לא היה מקום לקשור בפסק הדין בין צו הפיקוח שהביא להפחתת מרווח השיווק של חברות הדלק, ובין ביטול הסכם הפשרה על ידי פז. לטענת פז, היא ידעה על הכוונה להוציא את צו הפיקוח עוד טרם פרסומו ולכן לא מתקיימת הזיקה הכרונולוגית שבית המשפט ראה בין הירידה הכללית בכדאיות הכלכלית של פז בהפעלת תחנות דלק, לבין ביטול הסכם הפשרה; זאת בפרט, משזיקה זו לא באה לידי ביטוי בהתנהלותה מול תחנות דלק אחרות. בכל מקרה טוענת פז כי גם אם היה קיים קשר עובדתי כלשהו בין הדברים, לא היה בכך כדי לגרוע מזכותה לבטל את הסכם הפשרה בנסיבות שנוצרו. כן טוענת פז כי קביעת התנאי המפסיק ועמידתה על קיומו, הייתה הדרך היעילה ביותר להביא לרישום זכויות חכירת המשנה במקרקעין; וכי ההארכות שניתנו על ידה למשיבים מעת ששלחה את המכתב מיום 15.11.2011 ועד המועד שבו בוטל ההסכם ביום 31.3.2012 – שהסתכמו ל-135 יום – הן זמן סביר לעמידה בחיוב זה, בפרט מקום שלכתחילה נקבעו בהסכם רק 120 יום לקיומו. בהקשר זה מוסיפה פז, כי הנזקים שעשויים היו להיגרם לה כתוצאה מאי הסדרת זכותה הקניינית במקרקעין נאמדים על ידה במיליוני שקלים, ולכן יש בעמידתה על חובת הרישום משום היגיון מסחרי רב.

 

           בשולי הערעור, מפנה פז להחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 29.1.2015 בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהוגשה לערכאה הדיונית טרם שהוגש הערעור דנן. במסגרת החלטה זו נקבע כי "בצד הנזק הבלתי הפיך לצדדים יש להביא בחשבון גם את הנזק הבלתי הפיך שנגרם לתחרות בשוק בעקבות הותרת הכבילה של התחנה בעינה"; ולגישתה של פז ניכר מן האמור כי השיקולים שעמדו לנגד עיניו של בית המשפט בפסק הדין חרגו מגדרי הדיון שנערך לפניו. לשיטתה של פז, החלטת בית המשפט האמורה מצביעה על כך שביסוד פסק הדין ניצבת הנחה מובלעת שלפיה זכויות שהוקנו לפז מכוח המערכת ההסכמית הקודמת בטלות מחמת היותה הסדר כובל בלתי חוקי – וזאת מבלי שסוגיה זו זכתה לבירור עובדתי ומשפטי כלשהו במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי.

 

  1. במהלך הדיון שהתקיים לפנינו חזרה פז על טענותיה שבכתב והדגישה כי לערעור השלכות רוחביות על זכויותיה הקנייניות בתחנות דלק נוספות. בנוסף, במענה לשאלת בית המשפט, השיבה פז שככל שערעורה יתקבל ובהתאם להסדר הדיוני שנקבע, יש להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע לגבי תוקפה של המערכת ההסכמית הקודמת.

 

טענות המשיבים

 

  1.  המשיבים מצידם טוענים כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי מושתתות על עובדות שאינן שנויות במחלוקת; קביעות עובדתיות שיסודן בהתרשמות מעדויות שנשמעו לפניו; ולשונו המפורשת של הסכם הפשרה – ולכן אין הצדקה להתערב בפסק הדין. כך לדוגמה, לשונו של ההסכם מלמדת על כך שהחיוב לרשום את זכויות החכירה במקרקעין הוטל על שני הצדדים במשותף, וכי התוצאה של ביטול ההסכם היא ניתוק כל זיקה או קשר בין הצדדים בכל הנוגע לתחנה. במובן זה, לגישת המשיבים פז מנסה לכפות על ההסכם פרשנות שמנוגדת ללשונו הברורה.

 

           עוד טוענים המשיבים כי על פי ההסדר הדיוני שהושג בין הצדדים, בית המשפט נדרש להכריע אם ההסכם בוטל על ידי פז מחמת התקיימות התנאי המפסיק או על ידי המשיבים מחמת הפרתו – ולא משום עילה אחרת. לפיכך, לא היה מקום שבית המשפט ידון גם בטענת פז שלפיה עומדת לה עילת ביטול נוספת, מלבד לתנאי המפסיק, בגין הפרת ההסכם על ידי המשיבים בשל אי קיום החיוב להביא לרישום זכויות החכירה במקרקעין. לגופו של עניין, המשיבים טוענים כי פז היא שישבה בחיבוק ידיים ולא מילאה אחר חלקה בחיוב ההשתדלות המשותף שהצדדים נטלו על עצמם – וזאת חרף המשאבים והכלים המשפטיים שעומדים לרשותה. יתרה מזאת, התעלמותה של פז מנושא הסדרת הרישום לאורך חמש שנים בקירוב עולה כדי ויתור בהתנהגות על התנאי המפסיק. בנוגע למכתב הארכת תקופת הרישום, מבהירים המשיבים כי מכיוון שמדובר בהסכמה להארכת רישום זכויות החכירה במקרקעין, שאינה מוגבלת בזמן, פז לא הייתה רשאית לקבוע באופן חד-צדדי מועד לביצוע הרישום ולהיבנות ממנו על מנת לבטל את ההסכם. בהקשר זה מצדדים המשיבים בקביעת בית המשפט, שלפיה נושא רישום זכויות החכירה במקרקעין טפל להסדרים העיקריים שנקבעו בהסכם הפשרה, ולכן אין באי קיומו כדי להביא לביטול ההסכם.

 

           המשיבים מוסיפים כי צדק בית המשפט בקובעו כי פז עמדה בחוסר תום לב על התנאי המפסיק, תוך שהם מדגישים בהקשר זה את סמיכות הזמנים בין צו הפיקוח שהביא להפחתת מרווח השיווק – שאושר כאמור בחודש אוגוסט 2011, למועד שבו פז החלה לעמוד על קיום הוראת התנאי המפסיק – בחודש נובמבר 2011. קביעה זו מתחזקת לגישת המשיבים, אף לנוכח העובדה שסמנכ"ל פז מסר לאחד המשיבים (מר רני כץ) במהלך פגישה שקיים עמו קודם שפז הודיעה על ביטול ההסכם, כי הפעלת התחנה על ידי פז הפכה לבלתי כדאית עבורה בשל הפחתת מרווח השיווק; כפי שפורט בתצהירו של מר כץ ובחקירתו (עדות שבית המשפט מצא מהימנה). על יסוד האמור סבורים המשיבים כי אף אם היה נקבע בפסק הדין שפז לא ויתרה על התנאי המפסיק, הסתמכותה של פז על תנאי זה נגועה בחוסר תום לב קיצוני.

 

  1. באשר לתוצאות ביטול הסכם הפשרה, סומכים המשיבים את ידם על קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה לשון ההסכם מלמדת כי קיימת הקבלה בין מצב זכויותיה של פז בתחנה בתום התקופה שהוגדרה להסכם (בשנת 2049) לבין מצב הזכויות עם ביטול ההסכם מחמת הפרתו – כאשר בשני המצבים פוקעות כל זכויותיה של פז בתחנה. לטענת המשיבים, הסכם הפשרה בא בנעליה של המערכת ההסכמית הקודמת, ולכן רק במקרה של מימוש זכות היציאה שהוקנתה לפז בנקודות הזמן שהוגדרו בהסכם הפשרה, מערכת הסכמית זו תשוב על מכונה. עוד מוסיפים המשיבים כי אם יתקבל ערעורה של פז והמערכת ההסכמית הקודמת תוסיף להיות רלוונטית ביחסים בין הצדדים – אין הם מושתקים מלטעון טענות לעניין אי חוקיותה של מערכת הסכמית זו. זאת מאחר שהתחייבותם בהקשר זה (בין היתר, במסגרת הוראת הוויתור) היוותה חלק ממערך ההסכמות העיקרי של הסכם הפשרה – שכן היא שלובה בהתחייבותה של פז לשלם דמי הפעלה חודשיים – ולכן עם ביטול ההסכם מתבטלת אף הוראה זו. בהקשר זה ציינו המשיבים כי לשיטתם סעיף 13 הוא למעשה החיוב המשני היחיד שנקבע בהסכם הפשרה, ולכן רק הוא יוסיף לעמוד לאחר ביטול ההסכם. לגישתם מסקנה זו מתחייבת מתכליתו והגיונו של הסכם הפשרה, שלפיהם אין זה סביר שביטול ההסכם ישחרר את פז מכלל התחייבויותיה (הפעלת התחנה ותשלום דמי הפעלה חודשיים), בעוד המשיבים יוותרו כבולים להתחייבויותיהם (ויתור על טענות אי חוקיות נגד המערכת ההסכמית הקודמת והפעלת התחנה בהתאם לזכות הבלעדיות המצומצמת של פז).

 

דיון והכרעה

 

  1. לאחר בחינת טיעוני הצדדים בכתב על נספחיהם, ומשהיטינו אוזן לטיעונים בעל פה, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור בחלקו. כפי שעוד יפורט, לא מצאתי להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי לעניין עילת הביטול, המבוססות ברובן על ממצאים והכרעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. ואולם בכל הנוגע לתוצאת ביטול הסכם הפשרה – אציע לחבריי כי נאמץ פרשנות שלפיה ביטול ההסכם הביא לכך שהזכות להפעלת התחנה הועברה לידי המשיבים, בעוד פז מוסיפה להחזיק בזכות חכירת המשנה במקרקעין וכן בזכות הבלעדיות המצומצמת. ואפרט.

 

עילת ביטול הסכם הפשרה

 

  1. בית המשפט המחוזי קבע כי פז היא שהפרה את הסכם הפשרה, וזאת מאחר שביקשה לבטלו על יסוד עילה שלא עמדה לה. קרי: בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר שפז ויתרה על התנאי המפסיק, התנערותה מההסכם תוך הסתמכות על תנאי זה נעשתה שלא כדין. קביעה זו של בית המשפט המחוזי נסמכה בחלקה על ממצאי עובדה ומהימנות, שנקבעו על יסוד התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים שהופיעו לפניו; ובחלקה על מסקנות משפטיות שהתבססו על פרשנות הוראות הסכם הפשרה. בית המשפט קבע כי התנהלות הצדדים בשנים שלאחר החתימה על ההסכם מצביעה על כך שהם זנחו את התנאי המפסיק. קביעה זו נלמדת לשיטתו, מהעובדה שההארכה שניתנה למשיבים במסגרת מכתב הארכת תקופת הרישום לא הוגבלה בזמן; ואף מכך שבמשך קרוב ל-5 שנים הצדדים לא באו כלל בדברים בנדון – ממצא עובדתי שקבע בית המשפט. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי את עדותו של אחד המשיבים, מר רני כץ, שהוא שניהל את המשא ומתן עם פז מטעמם; וממנה עולה כי המשיבים לא היו מסכימים שהארכת התנאי המפסיק תהפוך תנאי זה לזכות יציאה גמישה של פז מההסכם; עדות שבית המשפט מצא אותה אמינה. במישור המשפטי, ציין בית המשפט את הוראת ההשבה שנקבעה בסיפא לסעיף 16 להסכם, שלפיה במצב של ביטול ההסכם מתוקף התנאי המפסיק, המשיבים יידרשו להשיב לפז את השקעותיה בתחנה. בעניין זה קבע בית המשפט כי אין כל היגיון בהוראת ההשבה אם מניחים שפקיעת ההסכם יכולה להתרחש מתוקף התנאי המפסיק גם בחלוף מספר שנים מעת כניסתו לתוקף של ההסכם, וגם היא הנותנת כי הצדדים לא התכוונו להאריך את תוקפו של התנאי המפסיק.

 

           מושכלות יסוד הם כי התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות שקבעה הערכאה הדיונית תיעשה במקרים חריגים בלבד (ע"א 3561/13 שרגאי נ' פקיד שומה תל אביב 1‏, פסקה 27 (23.10.2017); ע"א 8146/13 ג'ושה נ' בית החולים אלדג'אני (בפירוק), פסקה 10 (21.7.2016)‏; ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)). לא מצאתי כי ענייננו בא בגדרם של אלה בכל הנוגע לעילת הביטול של הסכם הפשרה, ודי בכך כדי לדחות את טענות פז בנדון. יתר על כן, התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי בהקשר זה, היא זו המתבקשת בנסיבות המקרה. אכן, דומה כי התנהלותה של פז לאורך השנים כפי שתוארה לעיל מעידה על כך שוויתרה על התנאי המפסיק, ומשכך לא הייתה לה עוד זכות לעמוד על ביטול ההסכם מכוחו; וזאת בלא שהיה בוויתור זה כדי לפגום בעצם ההתחייבות המשותפת שהצדדים קיבלו על עצמם, להביא לרישום זכויות החכירה במקרקעין. בהתאם, מקובלת עליי אף מסקנת בית המשפט המחוזי כי פז התנערה מהסכם הפשרה שלא כדין, וכי במצב דברים זה עמדה למשיבים זכות לבטל את ההסכם מחמת הפרתו.

 

           בצד האמור, אבקש להעיר ארבע הערות בנושא עילת הביטול.

 

  1. הערה ראשונה נוגעת לטענתה של פז כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי מכתב הארכת תקופת הרישום, שנשלח פחות מארבעה חודשים לאחר שנחתם הסכם הפשרה, היווה ויתור מצידה על התנאי המפסיק. בעניין זה יש מקום לתהות אם מכתב הארכת תקופת הרישום כשלעצמו אמנם מעיד בהכרח על ויתור מוחלט על התנאי המפסיק; וזאת בפרט שעה שהוא נוקט בלשון "הארכה", ולנוכח התקופה הקצרה שחלפה מעת חתימתו של הסכם הפשרה ועד למכתב זה. ואולם המכתב אינו ניצב לבדו. מתווספת לו התנהלותה של פז בשנים שלאחר שליחתו, שיש בה כדי ללמד על זניחתה של פז את התנאי המפסיק שנקבע בסעיף 16. כפי שהוברר בפסק הדין, במשך קרוב ל-5 שנים מעת חתימתו של הסכם הפשרה פז לא גילתה כל התעניינות במצב רישום זכויות החכירה במקרקעין ואף לא פעלה לקידום הנושא בעצמה; ובכל מקרה לא עלה בידה להציג כל ראיה המעידה אחרת. משאלה פני הדברים, לא מצאתי כי נפל פגם בקביעתו זו של בית המשפט המחוזי.

 

           ועוד בעניין זה, יצוין כי פז טוענת שהוויתור על התנאי המפסיק לא נעשה לפי הוראת סעיף 25 להסכם הפשרה, הקובעת כי שינוי בהסכם יחייב את הצדדים רק אם נעשה בכתב ובחתימת כל הצדדים להסכם; ועל כן גם מטעם זה הוויתור, ככל שהיה, חסר כל תוקף. לא נראה כי יש ממש בטענה זו. כפי שהבהיר בית המשפט המחוזי, בין אם נאמץ את גרסתה של פז כי היא הסכימה להאריך את התנאי המפסיק, ובין אם נאמץ את גרסת המשיבים כי פז ויתרה עליו – בכל מקרה מדובר בשינוי של הסכם הפשרה, שלא נעשה בהתאם להוראת סעיף 25 להסכם. משכך, תמימת דעים אני עם קביעת בית המשפט המחוזי, כי "השאלה בה עלינו להכריע אינה האם הסכם הפשרה שונה, אלא כיצד שונה". וכאמור, בעניין זה נקבע כי השינוי של הסכם הפשרה משמעו ויתור על התנאי המפסיק.

 

  1. הערה שנייה מתייחסת לקביעתו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין, שלפיה גם אם היה התנאי המפסיק מתקיים (בניגוד למסקנה שאליה הגיע בית המשפט), אזי הסכם הפשרה מתבטל בכללותו. משמעות קביעה זו היא בטלות כל החיוביים העיקריים והמשניים של הסכם הפשרה, וחזרתם של הצדדים למצב שקדם להסכם – המערכת ההסכמית הקודמת, תוך שהמשיבים רשאים לטעון לאי חוקיותה. עוד קבע בית המשפט כי לנוכח מאפייניו של התנאי המפסיק שנקבע בסעיף 16 "למעשה המדובר בתנאי קרוב לתנאי מתלה". קביעות אלה מוקשות בעיניי. ואבאר.

 

           אין דין תנאי מתלה כדין תנאי מפסיק. תנאי מתלה משמעו שהוראותיו האופרטיביות של החוזה מותנות עד להתקיימותו של התנאי; והתוצאה של אי התקיימות התנאי המתלה היא שהחוזה כמו לא היה, הווה אומר החוזה בטל למפרע והצדדים שבים לנקודה שבה עמדו טרם ההתקשרות. לעומת זאת, חוזה שבו תנאי מפסיק הוא בעל תוקף מחייב כבר מעת כריתתו; והתקיימות התנאי המפסיק מביאה לכך שהחוזה פוקע מכאן ולהבא – וזאת בדומה לתוצאה של חוזה שבטל מחמת הפרתו (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים ג' 38–40 (2003); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק כללי 472–475, 481–486 (2005); ע"א 1156/10 האס נ' חברת הבונים בקרית משה בע"מ, פסקה כ"ט לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (18.11.2012)). בהקשר זה ראוי לציין כי התוצאה של ביטול חוזה מחמת הפרתו היא ביטול החיובים הראשוניים שנקבעו במסגרת החוזה, בעוד החיובים המשניים נותרים על כנם (גבריאלה שלו ויהודה אדרדיני חוזים – התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 553–556 (2009)). לעניין זה נודעת משמעות במקרים כגון זה שלפנינו, כאשר ההסכם כולל הצהרה שמאשרת את תוקפה של המערכת ההסכמית הקודמת (סעיף 2.3 להסכם) ואת הוראת הוויתור שמתייחסת לאפשרות המשיבים לטעון לאי חוקיותה של מערכת הסכמית זו. ויודגש כי אין בהערתי האמורה כדי לקבוע אם יש לסווג את הצהרות המשיבים לעניין תוקפה של המערכת ההסכמית הקודמת ואת הוראת הוויתור, כחיובים משניים או ראשוניים; וגם לא משום נקיטת עמדה ביחס לתוקפן של הוראות אלה עם ביטול ההסכם מחמת הפרתו, ואם יש בהן כדי לחסום את המשיבים מלטעון לאי חוקיות המערכת ההסכמית האמורה.

 

           בנוסף ראוי לחדד כי במקרה שלפנינו, הצדדים הגדירו את התנאי כ"תנאי מפסיק" ולשון ההסכם בהקשר זה ברורה ואינה משתמעת לשני פנים. מבחינה זו הפרשנות שלפיה התנאי המפסיק קרוב מבחינה מהותית לתנאי מתלה, חורגת מגבולות לשון ההסכם ואף עומדת בסתירה לה. לא רק זאת, פרשנות ההופכת את התנאי המפסיק לתנאי מתלה אף אינה מתיישבת עם התנהגות הצדדים לאחר חתימתו, שבמשך קרוב לחמש שנים קיימו את ההסכם גם בלא רישום זכויות החכירה במקרקעין. בהינתן האמור, וכפי שבואר, התוצאה של התקיימות התנאי המפסיק משמעה ביטול מכאן ולהבא – בדומה למצב של ביטול ההסכם מחמת הפרתו.

 

  1. ההערה השלישית נוגעת לטענתה של פז שלפיה בנוסף לתנאי המפסיק עומדת לה עילה נוספת לביטול הסכם הפשרה, הנובעת מעצם הפרתם של המשיבים את התחייבותם להביא לרישום זכויות החכירה במקרקעין. כאמור, בפסק הדין העיר בית המשפט המחוזי כי פז לא הוכיחה שהמשיבים פעלו ברשלנות בנוגע לרישום הזכויות במקרקעין – ובהקשר זה טוענת פז כי כלל לא היה עליה להוכיח רשלנות מצד המשיבים, ודי בכך שהם לא פעלו בשקידה ראויה לקיום התחייבותם. ועוד לגישתה של פז, התנהלותם של המשיבים לאורך השנים בכל מקרה מעידה על כך שהם פעלו ברשלנות, וממילא גם לא בשקידה ראויה. בהקשר זה מוסיפה פז כי בית המשפט שגה בכך שסיווג את החיוב שנקבע בסעיף 16 כחיוב השתדלות משותף שהוטל על שני הצדדים, ולא כחיוב תוצאתי שהוטל רק על המשיבים – לפחות בנוגע להסדרת זכות החכירה הראשית ורישומה. לעומת זאת, לעמדת המשיבים הטענה שלפיה הם הפרו את הסכם הפשרה חורגת מההסדר הדיוני שהוסכם על הצדדים; שכן הסדר זה תחם את הדיון בעילת הביטול לשאלת התקיימות התנאי המפסיק מצד אחד, ולשאלה אם המשיבים היו זכאים לבטל את ההסכם בשל הפרתו על ידי פז מצד שני. לפיכך, לגישת המשיבים, לא נפל כל פגם בפסיקת בית המשפט בהקשר זה, ופז אינה רשאית להישמע בטענות האמורות.

 

           בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הוברר כי החיוב שנקבע בסעיף 16 הוא חיוב משותף החל על שני הצדדים – לפעול לרישום זכויות החכירה במקרקעין. ואמנם, לשון הסעיף אינה משתמעת לשני פנים בעניין זה – "הצדדים מתחייבים לפעול ככל הנדרש לחתימה על חוזי חכירה וחכירת משנה ולרישום החכירות בהתאם להוראות הסכם זה". השאלה מהו סטנדרט ההתנהגות המצופה מכל אחד מן הצדדים בקיום החיוב "לפעול ככל הנדרש" לרישום זכויות החכירה במקרקעין (שבסעיף 16 להסכם) חורגת מענייננו, וגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי סוגיה זו נזכרה בבחינת למעלה מן הצורך. יצוין, עם זאת, כי לא מצאתי ממש בעמדתה של פז גם בהקשר זה, שכן אין יסוד בחומר שהונח לפנינו לקבוע כי המשיבים לא פעלו בשקידה ראויה בקיום החיוב בנוגע לרישום זכויות החכירה במקרקעין, לא כל שכן ברשלנות. כפי שכבר הוברר, המשיבים הביאו לחתימה על הסכם חכירה ראשית עם המינהל לתקופת החכירה הנוספת; ופעלו לרישום זכויות החכירה הראשית במקרקעין – גם אם הדבר חרג באופן ניכר ממסגרת הזמנים שנקבעה בהסכם הפשרה. לעומת זאת, כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, פז היא זו שבמשך קרוב ל-5 שנים מעת חתימתו של הסכם הפשרה לא נקטה כל פעולה על מנת להביא לרישום זכויות החכירה במקרקעין. ויוער בהקשר זה, כי משהובהר שהחיוב שנקבע בסעיף 16 הוא חיוב שהוטל על שני הצדדים במשותף; ומשנקבע שפז לא נשאה בחלקה לקיום ההתחייבות, אין נפקא מינה אם מדובר בחיוב השתדלות או בחיוב תוצאתי. לנוכח האמור ממילא מתייתר הצורך לדון בשאלה אם טענת ההפרה שבפי פז חורגת מגדרו של ההסדר הדיוני אם לאו.

 

  1. לבסוף, אתייחס לקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה עמידתה של פז על קיומו של התנאי המפסיק עולה כדי שימוש בזכות חוזית בחוסר תום לב, הגם שזו צוינה אף היא למעלה מן הצורך בפסק הדין. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבים שלפיה "הסיבה האמיתית לביטול ההסכם איננה כלל העיכוב ברישום החכירות, אלא העובדה שהפעלת תחנת הדלק על ידי פז בתנאי הסכם הפשרה הפכה מבחינתה לבלתי כדאית בעקבות החלטת הממשלה בדבר הפחתת מרווח השיווק מחודש ספטמבר 2011". פז מצידה הקדישה מקום נכבד במסגרת הערעור לנושא זה, כאשר לגישתה לא היה כל יסוד לקבוע כי דבק רבב כלשהו בעמידתה על התנאי המפסיק.

 

           בית המשפט המחוזי סמך את קביעתו בנוגע לתום ליבה של פז בעיקר על "השכל הישר" כלשונו, כאשר לעמדתו אין זה סביר שפז ביקשה לבטל את הסכם הפשרה רק בשל אי רישום זכויותיה במקרקעין. בהקשר זה ציין בית המשפט כי פז הייתה יכולה להגן על זכותה הקניינית באמצעים אחרים ויעילים יותר מאשר ביטול ההסכם. כן ציין בית המשפט כי קיימת סמיכות זמנים המדברת בעד עצמה בין המועד שבו ניתן צו הפיקוח להפחתת מרווח השיווק של חברות הדלק, לבין המועד שבו הודיעה פז למשיבים על ביטול הסכם הפשרה. על יסוד האמור הגיע בית המשפט לידי מסקנה שעמידתה של פז על התנאי המפסיק נובעת משיקולים של כדאיות כלכלית, ובהמשך ישיר להפחתת מרווח השיווק. ספק לטעמי אם הונחה תשתית ראייתית הולמת לקביעה פוזיטיבית מעין זו. ראשית, סמיכות הזמנים בין הוצאת צו הפיקוח לבין ההודעה על ביטול הסכם הפשרה היא נסיבתית באופייה. שנית, קביעתו של בית המשפט הייתה לכאורה צריכה להוביל את פז לנקוט במדיניות כללית, שיש בה משום שינוי של מתכונת הפעלת תחנות דלק; אלא שפז הבהירה כי לא בוצע על ידה שינוי כלשהו בהפעלתן של תחנות אחרות, ולא הוכח אחרת. סבורתני כי לא ניתן על סמך חומר הראיות שהוצג, לקבוע כעובדה שפז ביקשה לבטל את הסכם הפשרה מחמת העדר כדאיות כלכלית וכתוצאה מהפחתת מרווח השיווק. עם זאת, דומה כי די בהתנהלותה הכללית של פז, ובפרט בעובדה שהיא בחרה לעמוד על התנאי המפסיק לאחר קרוב לחמש שנים שבהן לא קיימה דיונים עם המשיבים בנושא ולא פעלה בעצמה לקידום רישום החכירות, כדי לקבוע שעמידתה על ביטול ההסכם מתוקף התנאי המפסיק נגועה בחוסר תום לב; וזאת אף מבלי שמתקיימת זיקה כלשהי לנושא הפחתת מרווח השיווק. לכן, דומני כי אף אם התנאי המפסיק היה בתוקף, היה מקום לקבוע כי העמידה של פז על התנאי המפסיק, בנסיבות שהובררו, לוקה בחוסר תום לב.

 

  1. ובחזרה לענייננו – התוצאה היא שלא מצאתי להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי באשר לעילת הביטול. כפי שהובהר, מאחר שפז ויתרה על התנאי המפסיק, לא עמדה לה עילה לביטול הסכם הפשרה ולכן הודעותיה בנדון עולות כדי הפרת ההסכם – באופן שהקנה למשיבים זכות לבטלו. נפנה עתה לסוגיה המרכזית שעומדת לפתחנו, שדורשת פרשנות של הסכם הפשרה, והיא – מהן זכויותיה של פז בתחנה במקרה של ביטול ההסכם מחמת הפרתו.

 

תוצאות ביטול הסכם הפשרה

 

  1. בפתח פרק זה, יוטעם כי ביסוד הסכם הפשרה עומדות שלוש זכויות שונות: זכות קניינית, זכות להפעלת התחנה וזכות הבלעדיות. מבחינה קניינית – כבר הוברר כי למשיבים זכות חכירה ראשית במקרקעין, ולפז ניתנה זכות לחכירת משנה (שהוקנתה לה עוד בהסכם חכירת המשנה). אשר לזכות להפעלת התחנה – על פי הסכם הפשרה זכות זו ניתנה לפז, ואולם הובהר כי במצבים מסוימים הזכות עשויה לעבור לידי המשיבים, וכך אכן אירע עם ביטולו של הסכם הפשרה. ולבסוף, בהסכם הפשרה נקבע כי במקרה של מימוש זכות יציאה מן ההסכם, נתונה לפז זכות בלעדיות מצומצמת בשיווק מוצריה בתחנה (וזאת ביחס לזכות הבלעדיות שהוקנתה לפז בהסכם הקמעונאי).

 

  1. סעיף 13 מונה שורה של הוראות אופרטיביות בדבר אופן העברת הפעלת התחנה מפז לידי המשיבים – וזאת במצב של "ביטול כדין" של ההסכם, או "בתום תקופת הפעלת פז". אין חולק כי לפי הוראה זו, עם ביטול הסכם הפשרה זכות הפעלת התחנה נתונה למשיבים בלבד; עם זאת, סעיף 13 שותק בנוגע לזכות הקניינית ולזכות הבלעדיות של פז במקרה של ביטול – וזו השאלה הפרשנית שדורשת הכרעה.

 

           בהסכם הפשרה קיימות שתי הוראות שמתייחסות לזכויותיה של פז בתחנה, עם שינוי מתכונת ההפעלה שנקבעה בהסכם הפשרה: האחת היא הוראת סיום תקופת ההסכם, שלפיה בתום התקופה שהוגדרה לו, בשנת 2049, לא יוותרו בידי פז זכויות כלשהן בתחנה – ובכלל זה הזכות הקניינית וזכות הבלעדיות. השנייה היא ההוראה שמסדירה את זכות היציאה של פז, שלפיה במקרה של מימוש זכות יציאה הפעלת התחנה תעבור לידי המשיבים, שמחויבים להפעילה בהתאם לזכות הבלעדיות המצומצמת של פז; תוך שזכות הקניין שהוקנתה לפז נותרת בעינה. הוראות אלה אמנם לא מתייחסות במישרין למצב של ביטול ההסכם, ואולם מדובר בשני מנגנונים שאין בלתם בהסכם הפשרה בכל הנוגע להסדרת זכויותיה של פז בתחנה במקרה של העברת ההפעלה לידי המשיבים. מכאן חשיבותן של שתי הוראות אלה להליך הפרשני הנדרש.

 

           בית המשפט המחוזי סבר כי התיבה "בתום תקופת הפעלת פז" שבסעיף 13 מתייחסת לסיום הסכם הפשרה עם השלמת ביצועו, בשנת 2049; והרישא כולה, "בתום תקופת הפעלת פז ו/או עם ביטולו כדין", משמעה שביטול ההסכם כמוהו כסיומו בתום תקופתו, וכי כוונת הצדדים הייתה להשוות את דינו של הסכם הפשרה שבוטל לדינו של הסכם הפשרה אילו הושלם ביצועו. על יסוד זה הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי תוצאות ביטול הסכם הפשרה כדין, הן התוצאות שנקבעו למצב שיושלם ביצועו בשנת 2049 – ובהתאם לכך פוקעות כל זכויותיה של פז בתחנה. דעתי שונה. מאחר שסעיף 13 עניינו אך ורק בהעברת ההפעלה של התחנה מפז למשיבים והוראות אופרטיביות לשם כך; ומאחר שהסעיף שותק כאמור בנוגע לזכויות האחרות של פז במקרה של ביטול ההסכם; השאלה מה גורלן של זכויות אלה דורשת מהלך פרשני.

 

           אקדים תוצאה לניתוח, ואומר בתמצית כי לטעמי אין להסיק מכך שהצדדים קבעו שעם השלמת ביצוע הסכם הפשרה בשנת 2049 פוקעות כל זכויותיה של פז בתחנה, כי נתכוונו לכך שזה יהיה המצב גם במקרה של ביטול הסכם הפשרה מחמת הפרתו. כפי שעוד יבואר, המהלך הפרשני מלמד כי במקרה כזה יש ללמוד גזירה שווה ממצב הזכויות של פז בתחנה אילו הפעילה פז את זכות היציאה הנתונה לה בהסכם. ויודגש כבר עתה כי לא מדובר ביצירה יש מאין של "נקודת יציאה גמישה" מהסכם הפשרה, אלא במצב שבו בוטל הסכם הפשרה בעקבות הפרתו, שאז הפעלת התחנה עוברת לידי המשיבים ונדרש לברר מה גורלן של הזכויות האחרות של פז בתחנה; ויצוין כי בשונה ממצב של מימוש זכות היציאה, ביטול הסכם הפשרה מחמת הפרה עשוי לחשוף את הצד המפר לתביעת פיצויים – כפי שאמנם אירע במקרה דנן.

 

(1) המסגרת הנורמטיבית

 

  1. מלאכת הפרשנות מבקשת לברור מבין מגוון משמעויות לשוניות שניתן לייחס ללשון החוזה את זו שמשקפת את "אומד דעתם של הצדדים", היינו התכלית שעמדה לנגד עיניהם בעת כריתת החוזה (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך רביעי – פרשנות החוזה 42–43 (2001); להלן: ברק). דיו רב כבר נשפך בכתיבה המשפטית העוסקת בפרשנות חוזים, בשאלת היחס שמתקיים בין לשון החוזה לבין תכליתו כפי שהיא משתקפת בנסיבות החיצוניות האופפות את כריתתו. ככלל, דומה כי הפער בין הגישות השונות שהוצגו לאורך השנים, אינו גדול כפי שיש מי שמבקשים להציגו (לעמדות השונות ראו למשל: רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סה (2) 563, 579–584 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (2012) (להלן: פרשת סהר); ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן, פ"ד סג(3) 577, 594–596, 601–605 לפסק דינו של חברי השופט י' דנציגר ו-608 –611 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (2010); ‏ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ, פסקה 27 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (28.1.2008); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית ב נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006); ע"א 4628/9 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 296–301 (1995)).

 

           על כל פנים, אין חולק כי לשון החוזה – על מגוון הוראותיו – היא נקודת המוצא לכל הליך פרשני. יתרה מזאת, כל זמן שלשון החוזה ברורה וחד-משמעית ומצביעה באופן בהיר על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים בעת כריתת החוזה, הבכורה בהליך הפרשני תינתן לה (ע"א 87/15 נורדן נ' גרינברג, פסקה 12 (16.10.2017); ע"א 643/14 מנהל העיזבון יחזקאל שבו נ' ג'ראיסי, פסקה 9 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות (27.5.2015); ע"א 516/12לופטהנזה נתיבי אוויר גרמניים נ' התאחדות סוכני נסיעות תיירות בישראל, פסקאות כ"ח-כ"ט לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (13.4.2014)). רוח דברים אלה עוגנה זה מכבר בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973, כפי שתוקן בתיקון מס' 2 לחוק החוזים משנת 2011 שקבע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו" (לפרשנותו של תיקון זה, ראו: פרשת סהר, בעמ' 592–595 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין ובעמ' 626–628 לפסק דינו של השופט נ' הנדל). עם זאת, בנסיבות שבהן לשון החוזה אינה חד-משמעית – כפי המקרה שלפנינו – על הפרשן להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים על רקע כלל הוראות החוזה ובאמצעות בחינת הנסיבות החיצוניות לו. בתוך כך, יש ליתן את הדעת להתנהגות הצדדים במסגרת המשא ומתן שהביא לכריתת החוזה; להתנהגותם במהלך הוצאתו לפועל של החוזה; לחוזים נוספים הקיימים בין הצדדים; לנוהג המסחרי המקובל; וכיוצא באלה (ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ'CORNUCOPIA EQUITIES LTD, בפסקה 42 (6.9.2017)).

 

  1. במקרה כגון זה שלפנינו, יש ליתן משקל גם לכך שמדובר בהסכם פשרה, שנכרת לאחר משא ומתן ממושך והצטרף לשורה ארוכה של הסכמים שנחתמו לאורך השנים בין הצדדים. בהינתן האמור, על מלאכת הפרשנות להביא בחשבון את "ההיסטוריה החוזית" שבין הצדדים, שבמובנים רבים עומדת ביסוד הסכם הפשרה; וכן את המתחים והסיכונים שהצדדים הביאו בחשבון בזמן שהתנהלה ביניהם התדיינות משפטית (ראו בהקשר זה, 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פסקאות 7–8 (16.2.2004)).

 

(2) מן הכלל אל הפרט

 

  1. בהתייחס ללשון הסכם הפשרה, בית המשפט המחוזי שם את כובד המשקל על הרישא של סעיף 13, "בתום תקופת הפעלת פז ו/או עם ביטולו כדין" של ההסכם, והסיק מתוכה כי מבחינת זכויות הצדדים בתחנת הדלק – ביטול הסכם הפשרה כמוהו כהשלמתו בתום התקופה הנקובה בו. לפיכך, על פי פסק הדין, עם ביטול ההסכם שומה על פז לפנות את תחנת הדלק ומכלול זכויותיה בתחנה פוקעות (זכות ההפעלה, הזכות הקניינית וזכות הבלעדיות). יבואר כי לפי קו פרשנות זה, כל הפרה של הסכם הפשרה – בין אם מצידה של פז ובין אם מצד המשיבים – מביאה לתוצאה חד-צדדית והיא שפז מאבדת את כל זכויותיה בתחנה, ואילו המשיבים נותרים עם מלוא תאוותם בידם.

 

           פרשנות זו לוקה, בראש ובראשונה, בכך שהיא מתייחסת לתיבה "בתום תקופת הפעלת פז", כאילו עניינה בהכרח במקרה של מיצוי התקופה הנקובה בהסכם (בשנת 2049). זו אינה הפרשנות המתחייבת, ולטעמי אף לא זו המתבקשת. בהחלט ניתן לראות בצירוף המילים האמור ככזה שמתייחס לכל מקרה שבו הפעלת התחנה תעבור לידי המשיבים, וזה גם המצב עם מימוש זכות היציאה מההסכם. ואם אמנם כך, נשמטת התשתית מדרך ההילוך הפרשני של בית המשפט. יש לשוב ולזכור בהקשר זה כי סעיף 13 עניינו רק בהוראות אופרטיביות למקרה של העברת הפעלת התחנה מאת פז למשיבים; ואין בו התייחסות לזכות הקניין וזכות הבלעדיות של פז. משאלה פני הדברים, אין זאת אלא שהסכם הפשרה ובכלל זאת הרישא לסעיף 13 סובלת יותר מפרשנות אחת בנוגע למנגנון שיחול על זכויות הצדדים בתחנה במקרה של ביטול ההסכם. לפיכך, יש לבחון את ההוראה על רקע מכלול הוראותיו של הסכם הפשרה, תכליתו והגיונו הפנימי.

 

  1. הוראות הסכם הפשרה ובפרט המבוא להסכם, מצביעות על כך שביסוד ההסכם ניצבת הכרה מצד המשיבים בתוקפה של המערכת ההסכמית הקודמת – ובכלל זה בהסכם חכירת המשנה ובהסכם הקמעונאי. כך, בסעיף 2.3 להסכם הפשרה מצוין במפורש כי "המפעיל כץ וכהנא מאשרים את תוקף ותוכן המערכת ההסכמית"; ובמבוא להסכם, המהווה חלק בלתי נפרד ממנו, מובהר כי הכוונה להסכם המסגרת, הסכם החכירה הראשית, הסכם חכירת המשנה וההסכם הקמעונאי, כלומר המערכת ההסכמית הקודמת כפי שהוגדרה לעיל. אף בגדרי הוראת הוויתור הבהירו הצדדים כי "עם חתימת הסכם זה מאשרים הצדדים כי אין ולא תהיינה להם כל דרישות ו/או טענות ו/או תביעות הנובעות במישרין ו/או בעקיפין מהמערכת ההסכמית ו/או בקשר עם תוקף ותוכן המערכת ההסכמית שבין הצדדים ו/או כלפיה, וכן כי אין להם כל תביעות ו/או טענות הנובעות או הכרוכות בהסכם העברת ההפעלה". יתרה מזאת, מהוראות ההסכם ניכר כי הסכם הפשרה אינו מחליף את המערכת ההסכמית הקודמת, כפי שנטען על ידי המשיבים, אלא מבוסס עליה ומתווסף אליה באופן שהסכם זה מהווה חוליה נוספת בשרשרת ההסכמים שנחתמו לאורך השנים בין הצדדים. יש לציין בהקשר זה כי בכל אחד מההסכמים הכלולים במערכת ההסכמית הקודמת נקבעו מנגנונים נפרדים לביטולם; ולכן אין זה סביר שהתוצאה של ביטול הסכם הפשרה תהא ביטול הסכם חכירת המשנה וביטול ההסכם הקמעונאי, מבלי שהדבר נקבע מפורשות בהסכם הפשרה. וכך במיוחד, לנוכח העובדה שהדבר קיבל ביטוי מפורש במסגרת הוראת סיום תקופת ההסכם. על רקע האמור, לא ניתן להסכין עם תוצאה שלפיה ביטול הסכם הפשרה בענייננו מביא לביטול המערכת ההסכמית הקודמת בכללותה.

 

           בהמשך לכך, בבואנו לפרש את הרישא לסעיף 13 יש להביא בחשבון אף את תכלית הסכם הפשרה – ובכלל זה את העובדה שבהסכם נקבעו הוראות באשר לזכות הקניין וזכות הבלעדיות של פז בתחנה. הסכם הפשרה עיגן את הזכות הקניינית של פז במקרקעין, שהיא זכות חכירת המשנה; וכפי שכבר צוין הטיל על הצדדים חיוב משותף להביא לרישומה של זכות זו במרשם המקרקעין במסגרת סעיף 16. גם במסגרת הוראת הוויתור המשיבים התחייבו כי "ינקטו בכל פעולה ויחתמו על כל מסמך שיידרש לצורך רישום ספדי כחוכרת משנה של מקרקעי התחנה עד למועד סיום חכירת המשנה". בנוסף, בהסכם הפשרה נקבע בבירור כי במקרה של מימוש זכות היציאה על ידי פז, הפעלת התחנה תעבור מידי פז למשיבים שיידרשו להפעילה בהתאם לזכות הבלעדיות המצומצמת של פז, בתנאים המקלים שפורטו לעיל. להוראות אלה נודעת חשיבות על מנת להכריע מהי תוצאת ביטול ההסכם מחמת הפרתו; שכן יש לפרש את הסכם הפשרה, לרבות הרישא של סעיף 13, מתוך הרמוניה וזיקה ליתר הוראות הסכם הפשרה ולתכלית שעומדת ביסודן – ולפיהן ניתן תוקף לזכות הקניין וזכות הבלעדיות המצומצמת של פז.

 

           יוער בהקשר זה, כי בפסק הדין ניתן משקל לכך שבהסכם ההפעלה נקבעה הוראה מפורשת, שלפיה עם ביטול הסכם ההפעלה חוזר ההסכם הקמעונאי לשלוט ביחסי הצדדים; בעוד הוראה מפורשת כזו לא מצאה דרכה להסכם הפשרה. מהשוואה זו הסיק בית המשפט המחוזי כי הצדדים לא התכוונו לכך שביטול הסכם הפשרה יביא להחייאת ההסכם הקמעונאי לאחר שהושהה, ותוצאת ביטול ההסכם כמוה כהשלמת תקופת ההסכם. ואולם קיימת שונות אינהרנטית בין הסכם ההפעלה להסכם הפשרה, ולכן לא ניתן להקיש מהראשון לאחרון. הסכם ההפעלה נחתם לאחר שהתחנה הופעלה על ידי המשיבים קרוב ל-40 שנה, כאשר ברקע חתימתו ניצבות קביעות הממונה (הן קביעת הממונה משנת 1993 והן העדכון משנת 1995); וטענות המשיבים בנוגע למערכת ההסכמית הקודמת. לעומת זאת, הסכם הפשרה נועד לסיים סכסוך משפטי שהתנהל בין הצדדים. בנוסף, בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים לקבוע הקלות מסוימות בהוראות ההסכם הקמעונאי ככל שהוא ישוב לשלוט ביחסים שביניהם – הקלות שאין להן זכר בהסכם ההפעלה. לנוכח האמור, אין לייחס להסכם ההפעלה אלא משמעות מוגבלת במלאכת הפרשנות של הסכם הפשרה.

 

  1. בגדרי ההליך הפרשני יש ליתן את הדעת אף לנסיבות שקדמו לכריתת הסכם הפשרה. ההסכם הוא תולדה של סכסוך משפטי בין הצדדים, שבמסגרתו המשיבים ביקשו להביא לביטול המערכת ההסכמית הקודמת (בשל היותה בלתי חוקית לטענתם), בעוד פז ביקשה לגרום לרישום זכות חכירת המשנה שניתנה לה מכוח אותה מערכת הסכמית. בסופו של יום הסתיים הסכסוך בין הצדדים בהליך הקודם על דרך הפשרה, ובמסגרת הפסיקתא שניתנה על יסוד הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין, נקבע כי המשיבים מחויבים להתקשר עם המינהל בהסכם חכירה ראשית, להאריך את תקופת חכירת המשנה של פז במקרקעין ולהביא לרישומן של זכויות החכירה במקרקעין (כפי שכבר צוין, בסעיף 16 הובהר כי עסקינן בחיוב משותף שהוטל על שני הצדדים). במסגרת הסכם הפשרה מצאו הצדדים לנכון לציין באופן מפורש כי הם הגיעו להסכמה שתביעתה של פז התקבלה ואילו המשיבים חוזרים בהם מתביעתם "באופן מלא מוחלט וסופי". לפיכך, יש ליתן ביטוי במהלך הפרשני ל"גנטיקה" של הסכם הפשרה, ובפרט לעובדה שהסכסוך בין הצדדים בהליך הקודם הסתיים בצורה מסוימת – תביעת המשיבים נדחתה ותביעתה של פז התקבלה במלואה. על תוצאת הביטול להתיישב עם העובדה שזכות הקניין של פז עוגנה במסגרת הסכם הפשרה ועם כך שבגדרי הוראת הוויתור הסכימו המשיבים לוותר על טענותיהם בנוגע לתוקפה של זכות זו. יוער עם זאת כי אין באמור כדי להכריע, אף לא לנקוט עמדה, במחלוקת בין הצדדים שטרם נתבררה בנוגע לחוקיותה של המערכת ההסכמית הקודמת; וכיצד יש בביטול הסכם הפשרה מחמת הפרתו כדי להשפיע, אם בכלל, על טענות המשיבים בעניין אי חוקיות מערכת הסכמית זו.

 

  1.  במסגרת תוצאת ביטול ההסכם יש ליתן משקל אף לכך שלפז נתונה זכות קניינית במקרקעין הנהנית מחוסן בלתי מבוטל מעצם טיבה וטבעה. כידוע, זכות החכירה לדורות היא בעלת מעמד של מעין זכות בעלות במקרקעין (ראו והשוו ע"א 8729/07 אירונמטל בע"מ נ' קרן קיימת לישראל, פסקאות 20–25 (12.11.2009) (להלן: פרשת אירונמטל)). אמנם בענייננו מדובר בזכות לחכירת משנה, אולם לנוכח מאפייניה הייחודיים – העובדה שמדובר בחכירה לשנים רבות, הזהות שמתקיימת בין תקופת החכירה הראשית לתקופת חכירת המשנה, והקשר שהתקיים לאורך השנים בין חוכר המשנה (בתחילה SHELL ובהמשך פז) למחכיר (קק"ל) – ברי כי לפנינו זכות קניין בעלת משקל (להרחבה על מאפייניה של חכירת המשנה ראו אמיר קמינצקי חכירה לדורות 272–279 (2011)). לא בכדי אפוא, על פי הסכם הפשרה הזכות הקניינית של פז במקרקעין פוקעת רק בשנת 2049, עם השלמת ביצועו של ההסכם ובתום תקופת החכירה הנוספת. השוואת המצב של זכויות פז בתחנה עם ביטול ההסכם במהלך תקופתו, למצב זכויותיה של פז בעת סיום ההסכם עם השלמתו, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהוקנתה לפז זכות קניין; שכן התוצאה היא שבכל מקרה של ביטול ההסכם, פז מאבדת לחלוטין את זכות חכירת המשנה במקרקעין – וזאת גם במקרה שהמשיבים הם אלה שמפרים את הסכם הפשרה. לעומת זאת, פרשנות שלפיה ביטול הסכם הפשרה מותיר את זכות הקניין בידי פז (תוך שעומדת לה זכות הבלעדיות המצומצמת), מתיישבת עם טיבה של הזכות והחשיבות שנודעה לה בהסכם הפשרה, כמו גם בהסכמים קודמים שנכרתו בין הצדדים ובחיוב להביא לרישום זכויות החכירה במקרקעין כפי שקיבל ביטוי בפסיקתא.

 

  1. כפי שכבר צוין, יש קושי ממשי בפרשנות שלפיה בכל מקרה של ביטול הסכם הפשרה צד אחד "זוכה בכל הקופה" (המשיבים) בעוד הצד השני מפסיד הכל (פז) – וזאת גם במקרה שהמשיבים הם אלה שמפרים את ההסכם. בניסיון להתמודד עם קושי זה, ציין בית המשפט כי האפשרות שהמשיבים יפרו את ההסכם היא תאורטית גרידא; ואולם שלא כמשתמע מן האמור, הסכם הפשרה אינו חוזה חד-צדדי. הוראות ההסכם מלמדות כי לא רק פז, אלא גם המשיבים נטלו על עצמם מחויבויות שונות – וכך בראש ובראשונה החובה להביא לרישום זכויות פז במקרקעין; כמו גם התחייבותם של המשיבים כי עסקים נוספים שיופעלו על ידם בסמוך לתחנת הדלק לא יפריעו לפעילות התקינה של התחנה (סעיפים 8.2 ו-8.3 להסכם). המשיבים התחייבו אף לשאת בהוצאות הכספיות בגין חלק מהמקרקעין שמוחזק ומופעל על ידם, ובהן תשלום הארנונה, אגרות והיטלי חובה אחרים (סעיף 7.3). במצב דברים זה, נראה כי הפרה יסודית של איזה מן ההתחייבויות שהמשיבים קיבלו על עצמם, יכול שהייתה מקנה לפז זכות לבטל את הסכם הפשרה (ויוזכר כי בענייננו בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכח שהמשיבים הפרו את התחייבותם להביא לרישום זכויות החכירה במקרקעין, גם אם טרם עשו כן; ולא מצאתי להתערב בממצא עובדתי זה). יתרה מכך, אין זה סביר שצד לחוזה יוותר כליל על האפשרות לבטלו מחמת הפרתו על ידי הצד האחר; ופרשנות כזו מביאה לתוצאה שאינה מתיישבת עם הגיונו המסחרי של ההסכם (ברק, בעמוד 546–547; פרשת אירונמטל, בפסקה 16 (12.11.2009); ע"א 565/85 גד נ' נביאי, פ"ד מב (4) 422, 430 (1989)).

 

           פרשנות על דרך של פנייה למנגנון שקבעו הצדדים ביחס למימוש זכות היציאה מובילה לטעמי לתוצאה מאוזנת ומידתית – שלפיה עם ביטול הסכם הפשרה עוברת זכות ההפעלה של התחנה לידי המשיבים; ואילו פז נותרת עם הזכות הקניינית, וכן עם זכות הבלעדיות – אולם במתכונת מצומצמת שלפיה רכישת מוצרי הנפט תיעשה במחיר מופחת והתנאי שאסר על המשיבים פעילות כלשהי בענף הדלק מחוץ לתחנה יוגבל לרדיוס של 20 ק"מ מתחנת הדלק. ויצוין בהקשר זה כי זכות הבלעדיות המצומצמת שנקבעה בהסכם הפשרה משקפת את תנאי ההתקשרות של פז עם תחנות הדלק שביחס אליהן לא עומדת לה זכות קניינית כלשהי (בהמשך להסכמות שאליהן הגיעה פז עם הממונה בשנת 1995, שלפיהן תחנות אלו ישוחררו מהסכמי הבלעדיות); והדברים אמורים מקל וחומר שעה שלפז עומדת זכות קניין בתחנת הדלק שבה עסקינן. כך עולה מעדותו של מר ישראל קלפר, מי שבתקופה הרלוונטית שימש כמנהל תחנות תדלוק בפז, שלפיה: "אחד הנושאים העיקריים שחוואסה קיבלו בהסכם הזה זה תנאים של תחנה ללא זכות קניין, זה חלק מהותי מתוך ההסכם" (עמ' 39 לפרוטוקול הדיון מיום 22.5.2013); ואף מטענותיה של פז במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית משפט זה. הנה כי כן, מבחינת המשיבים גלום יתרון בכך שעם ביטול הסכם הפשרה הפעלת התחנה עוברת לידיהם בהתאם למתכונת שנקבעה בהסכם הפשרה, וזאת ביחס למערכת ההסכמית הקודמת.

 

  1. על בסיס כל האמור, סבורתני כי הנסיבות החיצוניות-פנימיות שנלמדות מהוראות הסכם הפשרה, תכליתו, הרקע לכריתתו, ואומד דעתם הסובייקטיבי והאובייקטיבי של הצדדים, מצביעות על כך שעם ביטול ההסכם נכנס לתוקף המנגנון שחל במקרה של מימוש זכות היציאה על ידי פז. וזאת כאמור, בלא לגרוע מזכותו של הצד הנפגע – במקרה זה המשיבים – לתבוע פיצוי בגין נזקים ככל שנגרמו לו כתוצאה מהפרת ההסכם, כפי שאמנם אירע (ואין באמור משום נקיטת עמדה לגופה ולסיכוייה של תביעה זו).

 

טרם סיום – המשמעות האופרטיבית של תוצאת ביטול הסכם הפשרה

 

  1.  לשון סעיף 13 שותקת באשר לזכויותיה של פז בתחנת הדלק – זכות הקניין וזכות הבלעדיות – במצב שבו ההסכם מבוטל והפעלת התחנה עוברת לידי המשיבים, ולכן מתחייבת פרשנות תכליתית. במסגרת מלאכת הפרשנות נדרש היה להכריע איזה מבין שני המנגנונים שקבעו הצדדים בהסכם הפשרה במקרה של שינוי מתכונת הפעלת התחנה, יחול במקרה של ביטול ההסכם – האחד הוא מנגנון סיום תקופת ההסכם אילו הושלם ביצועו; השני הוא המנגנון שנקבע למימוש זכות היציאה של פז. בית המשפט המחוזי סבר כי יש לבכר את החלופה הראשונה, תוך שהוא נסמך על האמור ברישא לסעיף 13. ואולם, מלאכת הפרשנות מובילה לטעמי לתוצאה אחרת כאמור, והיא: שעם ביטול ההסכם מחמת הפרתו עומדים הצדדים במקום שבו היו עומדים במקרה של מימוש זכות היציאה על ידי פז (החלופה השנייה) – הווה אומר שזכות ההפעלה עוברת למשיבים, ובידי פז נותרות זכות הקניין (חכירת משנה) וזכות הבלעדיות המצומצמת. מסקנה זו מתבקשת מתכליתו של הסכם הפשרה, וכן בראי הקצאת הסיכונים וההיגיון המסחרי שביסודו. וכפי שכבר בואר אין בתוצאה זו כדי להשליך או לפגוע בסעדים, ככל שעומדים לצד הנפגע על פי כל דין, בגין נזקים שההפרה הסבה לו.

 

           בנקודה זו יש להקדיש מספר מילים למשמעות האופרטיבית הנובעת מן הפרשנות שהוצעה להסכם הפשרה ובכלל זאת לרישא של סעיף 13. מבחינה מעשית, עם ביטול ההסכם מחמת הפרתו מחויבים המשיבים לרכוש מוצרי נפט מפז בבלעדיות (אף שבתנאים מקלים מאלה שבהסכם הקמעונאי), וזאת עד לשנת 2049 – כלומר למשך 31 השנים הבאות. בהינתן עמדתם של המשיבים בנוגע לאי חוקיותם של הסכם חכירת המשנה וההסכם הקמעונאי, וטענתם כי מדובר בהסדרים כובלים ובחוזים אחידים המכילים תניות מקפחות, תוצאה זו היא לכאורה מוקשית מבחינת המשיבים. כך במיוחד על רקע קביעת הממונה כפי שנדרשתי לה. אולם כפי שהובהר, תוצאה זו של ביטול הסכם הפשרה נובעת במישרין מכך שבהסכם נקבעו שני תרחישים בלבד לעניין מצב זכויותיה של פז בתחנה עם שינוי מתכונת הפעלת התחנה כפי שנקבעה בהסכם הפשרה ואף לנוכח יריעת המחלוקת שפרשו הצדדים בפני בית המשפט; ומכך שההסכם הושתת על הכרה משותפת של הצדדים בתוקפה של המערכת ההסכמית הקודמת, שבמסגרתה עוגנו הזכות הקניינית וזכות הבלעדיות של פז.

 

           משאלה פני הדברים, ולנוכח הסכמת הצדדים בהסדר הדיוני, משנקבע כי כתוצאה מביטול הסכם הפשרה חוזרת המערכת ההסכמית הקודמת לשלוט ביחסי הצדדים, יש להוסיף ולדון בשאלת חוקיותה של מערכת הסכמית זו; ואולם קודם לכך, יש לבחון אם המשיבים כלל רשאים להעלות את טענותיהם בהקשר זה. במסגרת פסק הדין וכהערה משלימה, נקבע כי אם הייתה מתקבלת עמדת פז והסכם הפשרה היה מתבטל מחמת התקיימות התנאי המפסיק, התוצאה הייתה ביטול הסכם הפשרה בכללותו, לרבות אותם חלקים בהסכם שבהם ויתרו המשיבים על האפשרות להעלות השגות בדבר אי חוקיות המערכת ההסכמית הקודמת (ראו פסקה 73 לפסק הדין). בהתאם לכך, הובהר כי אין בהסכם הפשרה או בפסק הדין שניתן בהליך הקודם כדי למנוע מהמשיבים לשוב ולהעלות טענותיהם לעניין חוקיות המערכת ההסכמית האמורה. בהינתן כל אמור, יש להחזיר את הדיון בתיק לבית המשפט המחוזי, כאשר תחילה יהיה על בית המשפט לבחון אם יש בביטול ההסכם מחמת הפרתו כדי לשנות מהתוצאה שאליה הגיע לעניין אפשרות המשיבים לטעון לאי חוקיות המערכת ההסכמית הקודמת; וככל שבית המשפט יגיע למסקנה שקביעתו בעניין זה עומדת, נדרש יהיה לדון בשאלת אי החוקיות לגופה.

 

  1.  מן המקובץ עולה, כי התוצאה של ביטול הסכם הפשרה היא כלהלן: החל ממועד ביטול הסכם הפשרה מחמת הפרתו עברה זכות ההפעלה של תחנת הדלק לידי המשיבים, ושומה עליהם להפעילה בהתאם לזכות הבלעדיות המצומצמת של פז (סעיפים 4.2 ו-4.3 להסכם הפשרה); לפז נתונה זכות חכירת משנה במקרקעין העומדת בתוקף עד לתום תקופת החכירה הנוספת. ויוער, כי לנוכח צו עיכוב הביצוע שהוצא על ידי בית משפט זה – זכות הקניין וזכות הבלעדיות נותרו על כנן (הגם שזו האחרונה במתכונת מצומצמת), ולכן דומה כי זוהי אף מתכונת הפעלת התחנה כיום. בהתאם להסדר הדיוני שהוסכם על הצדדים ושקיבל תוקף של החלטה, הדיון בתיק יחזור לבית המשפט המחוזי שיידרש להכריע אם במצב של ביטול ההסכם מחמת הפרתו, רשאים המשיבים להעלות טענות לאי חוקיות המערכת ההסכמית הקודמת; וככל שהמענה לכך יהיה בחיוב – יבחן בית המשפט המחוזי את חוקיותה של מערכת הסכמית זו.

 

סוף דבר

 

  1. אם תישמע דעתי נקבל את הערעור בחלקו, במובן זה שתוצאת ביטול הסכם הפשרה תהא כמפורט בסעיף 55 לעיל. על פי ההסדר הדיוני, התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע בשאלת אי חוקיות המערכת ההסכמית הקודמת; ואולם קודם לכך, יבחן בית המשפט אם רשאים המשיבים להעלות טענות בנדון במצב של ביטול ההסכם מחמת הפרתו.

 

           המשיבים ישאו בהוצאותיה של פז בסך 40,000 ש"ח; הוצאות אלה יבואו חלף ההוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי לזכות המשיבים. בקביעת ההוצאות נלקחו בחשבון הכרעתו של בית המשפט לעניין עילת ביטול הסכם הפשרה, שנותרה בעינה, מצד אחד; וההכרעה בערעור בנוגע לתוצאות ביטול ההסכם מחמת הפרתו, מצד שני.

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

השופט י' דנציגר:

 

           אני מסכים.

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

השופט א' שהם:

 

 

           אני מסכים.

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור  בפסק דינה של השופטת ע' ברון.

 

           ניתן היום, ‏כ"ג בשבט התשע"ח (‏8.2.2018).

 

 

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   15015360_G09.doc   שו

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ