פסק דין
רקע
1.בפני תביעה כספית בסך 41,022 ₪, שעניינה שכר טרחת התובע בעבור טיפול משפטי שנתן לנתבעת בקשר עם זכאותה לתגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן – "חוק הרדיפות"). הנתבעת לא היתה מיוצגת ע"י עו"ד בהליך שבפני, אלא ע"י בנה, מר פנחס בירמן. בין הצדדים ניטשה מחלוקת עובדתית ומשפטית.
העובדות והטענות
2.העובדות המוסכמות:
התובע הוא עורך-דין. הנתבעת היא ילידת לוב, והיתה ילדה בעת מלחמת העולם השניה.
בשנת 2001 הגישה – בלא ייצוג משפטי, אולם בסיוע אשה בשם רחל דואני (להלן – "דואני") תביעה לתגמולים בפני הרשות המוסמכת (כהגדרתה בחוק הרדיפות), ותביעתה נדחתה.
בשנת 2009 (בכתב התביעה נכתב 2008, אולם כנראה מדובר בטעות), בסיועו של קרוב-משפחת הנתבעת, בשם דוד ארביב (להלן – "ארביב"), ובפניו, חתמה הנתבעת על הסכם שכר-טרחה (להלן – "ההסכם"), וכן על יפוי כוח לטובת התובע, וארביב העביר מסמכים אלה לתובע.
תוכן ההסכם מוסכם אף הוא, ונקבע בו כי התובע יהיה זכאי לשכר-טרחה רק אם הנתבעת תקבל תגמולים, וזאת בשיעור של 20% ומע"מ מכל סכום התגמולים שתקבל הנתבעת עבור תקופת העבר, ובתוספת 850 ₪ ומע"מ עבור כל דיון או הכנת כתב ערר. על לשון ההסכם והשלכותיו נרחיב את הדיון בהמשך.
בפועל, הגיש התובע ערר בשם הנתבעת, וביום 16.8.2010 התקיים דיון שבסופו ניתן פסק-דין לטובת הנתבעת. הנתבעת קיבלה תגמולים בסך כ-167,000 ₪ לעבר. הנתבעת לא שילמה לתובע סכום כלשהו כשכר-טרחה.
3.טענות התובע בכתב התביעה פשוטות, ועיקרן חישוב סכום שכר-הטרחה המגיע מהתגמולים, על פי הוראות ההסכם. עוד נטען בו, כי הנתבעת היא שפנתה אל התובע, באמצעות ארביב. יוער, כי כתב התביעה אינו מתייחס לחלק מהעובדות המוסכמות, בעיקר בכל הנוגע לדואני ולנסיבות חתימת המסמכים בפני ארביב.
4.הנתבעת, מנגד, טוענת כדלקמן:
4.1ראשית, היא סיעודית, כבדת ראיה עד כדי עיוורון, לאחר התקף לב, והיא נעדרת יכולת כלכלית עצמאית.
4.2שנית, לא הוגש בשמה ערר, אלא שהיא נכללה באותו ערר שהכין התובע עבור ארביב ואחרים, ולא נדרשה עבודה נוספת עבורה.
4.3שלישית, התובע הוא שפנה אליה, באמצעות ארביב, ולא ההפך. היא הוחתמה על ההסכם ועל יפוי הכוח על ידי ארביב, בלא לקוראם, בלא שארביב או כל אחד אחר הסביר לה את תוכנם ומשמעותם, ובלא שמאן דהוא הביא לידיעת ילדיה, המסייעים לה בכל, את דבר קיום המסמכים ומשמעותם. לא הושאר לה עותק של המסמכים עליהם חתמה. למעשה, לא ידעה דבר אודות התחייבות לשלם שכר-טרחה אלא לאחר שהסתיים הליך הערר.
4.4רביעית, למעט פגישה חטופה במסדרון בית המשפט, לפני מסירת עדותה בפני ועדת העררים, לא פגש אותה התובע מעולם ולא החליף עמה מילה, ולפיכך לא יכול היה לעמוד על כושרה הקוגנטיבי ותוקף חתימתה על ההסכם ועל יפוי הכוח. אילו היה הסבר נאות ניתן ע"י התובע, היו ילדיה של הנתבעת מעורבים בפרשייה, והחתימה על ההסכם בתנאיו כפי שהם היתה נמנעת. ההסכם ויפוי הכוח הוצגו לראשונה בפני הנתבעת רק לאחר הגשת התביעה, והתובע אף סרב להעביר העתק לילדיה, לאחר שנודע להם אודות קיומם.
4.5חמישית, פרשנות נאותה של ההסכם תביא לתוצאה, שהתובע כלל אינו זכאי לשכר-טרחה, אולם אם יפורש לפי שיטת התובע כי אז מדובר בתנאים עושקים, ועוד יותר מכפי שהם עושקים – הם אינם חוקיים, נוכח הוראות חוק הרדיפות ונוכח הוראות צו נכי רדיפות הנאצים (הגבלת שכר טרחה), תשכ"א-1961, שניתן על פיו (להלן – "הצו").
4.6שישית, תוצאת ההליך בפני ועדת העררים לא היתה תוצאת מאמצי התובע, אלא תוצאת עדות הנתבעת ותוצאת שינוי המצב המשפטי מאז הגשת התביעה המקורית באמצעות דואני. למעשה, ככל שלדיון השלכה כלשהי, הרי שלתובע מגיע לכל היותר סך 850 ₪ ומע"מ, עבור הדיון עצמו, לאור הוראות ההסכם, אולם לא יותר מכך.
5.הצדדים, ורק הצדדים, העידו. יוער, כי ארביב, שניתן היה לצפות כי מי מהצדדים יבקש להעידו, לא הוזמן על ידם ולא העיד.
6.התובע אישר כי אינו יודע דבר אודות נסיבות חתימת הנתבעת על המסמכים בפני ארביב, ולא יכול היה לאשר כי שוחח עמה אי פעם קודם לפגישה לקראת הדיון. באשר לאותה שיחה, הבהיר כי כדרכו עם כל לקוחותיו הנחה אותה לקראת עדותה. הוא הסביר גם כי מטבע הדברים גרסתה בערר התבססה על גרסתה בתביעה המקורית, אולם את הרכיב המשמעותי בסיפורה הוא זה שדאג שתספר, וזו הסיבה לזכייתה בתגמולים.