אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> מעסיק אינו רשאי לגבות תשלום מעובדיו בעבור הכשרתם , בטענה כי לא עבדו תקופת עבודה מינימאלית, באם יש בכך פגיעה בזכות העובד לחופש העיסוק

מעסיק אינו רשאי לגבות תשלום מעובדיו בעבור הכשרתם , בטענה כי לא עבדו תקופת עבודה מינימאלית, באם יש בכך פגיעה בזכות העובד לחופש העיסוק

תאריך פרסום : 12/11/2015 | גרסת הדפסה
ע"ע
בית דין ארצי לעבודה
38834-10-10,16251-11-10,20922-05-11,25398-05-11
08/11/2015
בפני שופטות:
1. רונית רוזנפלד
2. לאה גליקסמן
3. סיגל דוידוב-מוטולה


- נגד -
מערערת / משיבה כנגד:
טמיר נתיבי אוויר בע"מ
עו"ד נתי חלפין
עו"ד רפאל בן צור
המשיבים / המערערים שכנגד:
1. רונן קמחי
2. אורי ליפשיץ

עו"ד מני בן מאור
עו"ד אירה שרפמן
עו"ד אמיר פרנקל
פסק דין

 

השופטת לאה גליקסמן:

  1.  

  2. לפנינו ערעורים על שני פסקי דין של בית הדין האזורי בתל אביב (בעניינו של רונן קמחי (להלן - קמחי) - השופט יצחק לובוצקי ונציגי ציבור מר דוד טבח ומר אברהם שלו; תע"א 4344/07; בעניינו של אורי ליפשיץ (להלן – ליפשיץ)– השופטת אהובה עציון, תע"א 8646-08), שבהם נתקבלה חלקית תביעתה של טמיר נתיבי אוויר בע"מ לחייב את קמחי וליפשיץ להשיב לה עלויות הכשרה מקצועית לעבודתם בחברה. בנוסף, לפנינו ערעור של החברה על החלטת ביניים של בית הדין האזורי בעניינו של קמחי, מיום 28.1.2010, שבה נדחתה "בקשה לעיון מחדש בהחלטת בית הדין מיום 4.1.2010". בהחלטת בית הדין האזורי מיום 4.1.2010 נדחתה בקשתה של החברה לזמן לעדות את מר שלמה בר טל (להלן – בר טל) אשר שימש בתפקיד הטייס הראשי ומנהל המבצעים בחברה בתקופה הרלוונטית לתביעה.

  3. נוכח השאלות המשותפות העולות בשני הערעורים, הוסכם בקדם ערעור בהליך בעניינו של ליפשיץ, כי הערעורים יידונו במאוחד, לאחר שיוגשו סיכומים בכתב בהליך בעניינו של ליפשיץ, שלא נדון לפני המותב.

  4. וזה יהיה סדר הדיון בערעור: נפרט תחילה את הרקע לערעורים, את פסקי הדין והחלטת בית הדין האזורי מושא הערעורים; נדון תחילה בערעור החברה בעניין אי זימונו של בר טל לעדות בהליך בעניינו של קמחי; לאחר מכן נפרט את תמצית טענות הצדדים בשני הערעורים; נציג את המסגרת הנורמטיבית לדיון בשאלות העקרוניות העולות לדיון בשני הערעורים; לבסוף, נדון בטענות הצדדים בשני הערעורים.

     

    רקע

  5. טמיר נתיבי אוויר בע"מ (להלן – החברה) היא חברת תעופה. בתקופה הרלוונטית לתביעה הפעילה החברה כלי טיס על פי רישיון הפעלה מסחרית, שניתן לה על ידי שר התחבורה, לפי סעיף 2(א) לחוק רישוי שירותי התעופה, התשכ"ג – 1963, וכן הייתה בעלת רישיון הפעלה למונית אוויר (רמ"א).

  6. עם תחילת עבודתם בחברה, בחודש אוגוסט 2006, נשלחו קמחי וליפשיץ להכשרה מקצועית, חלקה בחו"ל.

  7. בהסכם העבודה שעליו ביססה החברה את תביעותיה כנגד קמחי וליפשיץ, נקבעו, בין היתר, הוראות אלה: התחייבות העובד שלא לעסוק בכל עיסוק אחר אלא בהסכמת החברה מראש ובכתב, ובהתאם לתנאי ההסכמה; התחייבות העובד לעבוד בחברה לתקופה מינימאלית בת שלוש שנים או 720 שעות טיסה, לפי המוקדם; התחייבות העובד לשפות את החברה בעלות ההכשרה המקצועית בסך של 15,000$, אם לא ישלים את תקופת ההעסקה המינימאלית, בנסיבות אלה: אם יתפטר מעבודתו, אלא אם יתפטר מחמת הרעה של ממש בתנאים הכלכליים של העסקתו; אם יפוטר מעבודתו מחמת הפרת משמעת חמורה; במקרה בו לא חודש או לא הוארך או פקע רישיון הטיס של העובד, מכל סיבה שהיא, למעט סיבה רפואית.

  8. החברה טענה כי קמחי וליפשיץ הפרו את התחייבותם לעבוד בה את תקופת ההעסקה המינימאלית, ותבעה מהם תשלום הוצאות ההכשרה המקצועית, בהתאם להוראות הסכם העבודה.

  9. להשלמת התמונה נציין כי במקביל להליכים בין החברה לבין קמחי וליפשיץ, התנהלו הליכים נוספים בבית הדין האזורי בין החברה לבין טייסים אחרים [עב (ת"א) 1380/08 טמיר נתיבי תעופה בע"מ –שרון דוזלי (2.11.2011); עב (ת"א) 1379/08 טמיר נתיבי תעופה בע"מ – רועי אדום שני (22.8.2011)]. בהליכים האחרים נדחו תביעותיה של החברה. כבר בשלב זה נציין כי איננו רואים מקום להיענות לבקשתה של החברה להוציא פסקי דין אלה מתיק המוצגים של ליפשיץ, שכן פסקי הדין צורפו כאסמכתא משפטית לתמיכה בטענות המשפטיות של ליפשיץ. זאת ועוד. פסקי דין אלה צורפו לתיק המוצגים של קמחי, והחברה התייחסה אליהם במהלך הטיעון לפני מותב בעניינו של קמחי. נדגיש, כי פסקי דין אלה הם בגדר אסמכתא משפטית בלבד, והתשתית העובדתית להכרעה בערעורים היא התשתית העובדתית שנקבעה בפסקי הדין מושא הערעורים והעולה מהראיות שבתיק.

     

    ההליך בעניין ליפשיץ

  10. בכתב התביעה טענה החברה כי ביום 16.7.2007, תשעה חודשים בלבד מתחילת העסקתו, הודיע ליפשיץ לחברה, "מעכשיו לעכשיו" על התפטרותו מעבודה לרגל תחילת העסקתו על ידי חברת ק.א.ל. בהתאם להוראות הסכם העבודה, תבעה החברה את עלות ההכשרה המקצועית על פי הנוסחה הקבועה בהסכם העבודה, דהיינו תוך התחשבות בתקופת עבודתו בפועל של ליפשיץ, בסך של 48,183 ₪, וכן החזר תשלום בעד אגרת רישיון ועלות הטסתו והלנתו של מפקח, ובסך הכל 58,215 ₪.

  11. בתצהירו של טמיר מטעם החברה שהוגש ביום 25.2.2010 הודתה החברה כי נפלה טעות בכתב התביעה בעניין תקופת העבודה, וליפשיץ עבד 10 חודשים; נטען כי תנאי הסכם העבודה וההתחייבות לתקופת העסקה מינימאלית הוסברו היטב לליפשיץ, והוא חתם על ההסכם מרצונו החופשי, ואין לקבל את טענותיו בדבר פגמים בכריתת הסכם העבודה; ביום 16.7.2007 הודיע ליפשיץ "מעכשיו לעכשיו" על התחלת העסקתו על ידי חברת ק.א.ל., צעד שבוצע שלא על דעת החברה ושלא בהסכמתה, כמתחייב מהסכם העבודה, ויש לראות בהתנהלות זו של ליפשיץ כדי התפטרות (נציין, כי טענה זו שונה מהטענה שהעלתה החברה בכתב התביעה, שלפיה ליפשיץ הודיע על התפטרותו מעבודה); החברה הסכימה לעבודתו של ליפשיץ במקומות עבודה נוספים רבים, כאמור בסעיף 2.7 להסכם ההעסקה, אולם הסכמתה ניתנה לעבודה במקביל רק במקומות עבודה שבהם צרכיה של החברה וזמינותו של ליפשיץ לעבודה בחברה לא ייפגעו; לעבודה בחברת ק.א.ל. החברה לא הסכימה ולא הייתה מוכנה להסכים.

  12. בתצהירו, טמיר פירט את עלויות ההכשרה המקצועית, עת לטענתו הן היו גבוהות מ- 15,000$, וציין כי "בשל חלוף הזמן והקושי הנגזר מכך לאיתור מלוא האסמכתאות, חלק מנתוני התחשיב ... הינם על בסיס אמדן, הלקוח מעלויות הכשרות קודמות, בהם הוכשרו על ידי החברה חניכים אחרים בתנאי הכשרה דומים".

  13. ליפשיץ העיד בתצהירו, כי על פי תקנות הטיסה (הפעלת כלי טיס וכללי טיסה), התשמ"ב – 1981, החברה הייתה חייבת להכשירו לעבודה במטוס הספציפי שאותו ביקשה להפעיל. הכשרת טייסים בהכשרת קרקע, וגם בסימולאטור בחו"ל, היא דבר שבשגרה, ומעולם לא נדרש לשלם או להתחייב לתשלום בנסיבות מסוימות בגין ההכשרות אותן עבר בחברות תעופה אחרות שבהן עבד; באשר לנסיבות חתימת הסכם העבודה העיד ליפשיץ כי במועד חתימת ההסכם אמר לו בר טל כי האינטרס של החברה הוא שהטייסים יעבדו במקומות עבודה נוספים, שכן אין באפשרות החברה לספק שעות טיסה שיהוו משכורת ראויה, אולם לאורך זמן יזכה להכנסה ראויה מהחברה; הוא נתבקש לחתום על הסכם העבודה פחות מ- 24 שעות קודם ליציאה לסימולאטור בחו"ל, והופעל עליו לחץ כבד מאד לחתום על ההסכם כמות שהוא, ולא ניתנה לו אפשרות להתייעץ עם עורך דין או כל אדם אחר בקשר להסכם. בקשותיו לשנות חלק מהוראות הסכם העבודה נדחו; בלחץ שבו היה שרוי באותו מעמד, "זרק" שמות של כמה חברות שבהן כבר עבד בעבר בהיקף קטן והן נרשמו בהסכם העבודה; בעת החתימה על הסכם העבודה, הסתמך על כך שיועסק על ידי החברה בהיקף של 20 שעות חודשיות לכל הפחות, וכמו כן בר טל נתן לו להבין כי אם יבקש לעבוד בחברה נוספת, יינתן לכך אישור, גם אם שמה לא פורט בהסכם העבודה; בניגוד מוחלט לאמור בהסכם העבודה, לא שיבצה אותו החברה לכמות שעות הטיסה שלהן התחייבה בהסכם, ושיעור שכרו החודשי הממוצע עמד על כ- 2,000 ₪ לחודש (נטו, כולל הוצאות אש"ל ונסיעות), ושעות הטיסה להן שובץ מידי חודש עמדו על 6 – 7 שעות בלבד; ביום 16.1.2007 אישרה לו החברה לעבוד במקום עבודה נוסף, חברת פרדייב, ובמכתבה אף ציינה כי "לאור היקף התעסוקה הנוכחי בחברתנו אנו מעודדים עיסוק שלך בכל מקום פרנסה נוסף"; בחודש ספטמבר 2006 הופסקו טיסות החברה לקרית שמונה, ובחודש מאי 2007 הופסקו גם טיסות החברה לראש פינה; נוכח היקף העבודה הנמוך, ולאחר שנוכח כי אין בכוונת החברה לעמוד בהתחייבותה ולשבץ אותו לעבודה בתנאים הקבועים בהסכם, פנה לחפש מקורות הכנסה נוספים לצד העבודה בחברה; הואיל והחברה לא הביעה התנגדות עקרונית לעבודה נוספת, נענה להצעת עבודה שקיבל מק.א.ל, שאינה מתחרה בחברה, וזאת לאחר שהבהיר את מחויבותו לעבודה בחברה; ביום 16.7.2007 החל לעבוד בחברת ק.א.ל. בנוסף לעבודתו בחברה. אולם, ביום 1.8.2007 הודיע לו בר טל על סיום עבודתו בחברה; החברה פיטרה אותו מעבודה בחברה, למרות שעבודתו הנוספת בחברת ק.א.ל. לא פגעה בשעות הטיסה המועטות ממילא בחברה; ליפשיץ הדגיש כי פנה לחברה, בכתב ובעל פה, והבהיר כי הוא מבקש להמשיך לעבוד בחברה, אולם החברה פיטרה אותו, ואף סירבה לתת לו תקופת ניסיון קצרה, במהלכה תיערך בדיקה אם העבודה בשתי החברות מתאפשרת. בהתייחס לעלות ההכשרה הכחיש ליפשיץ את הסכומים שנטענו בתצהירו של טמיר, וכן טען כי "אגרות ורישוי" אינן קשורות להכשרתו ומדובר בתשלום שבו חייבת כל חברה המבקשת להעסיק טייסים. בסיכומי הטענות מטעמו טען ליפשיץ, בין היתר, כי הסכם העבודה הוא "חוזה פוגעני, לא חוקי, הנוגד את חוקי המגן במשפט העבודה", וכי הסכם העבודה "סותר את הוראות חוק יסוד חופש העיסוק ואת הוראות חוקי המגן בעבודה ומשום כך הוא בטל מעיקרו".

  14. בית הדין האזורי קיבל את התביעה בחלקה. בית הדין האזורי קבע כי יש לדחות את טענתו של ליפשיץ כי הסכם העבודה נחתם תחת לחץ. גם אם ליפשיץ חש לחוץ, סובייקטיבית, עקב מצבו הכלכלי, אין בכך כדי להביא למסקנה שנפל פגם בכריתת הסכם העבודה; עקרונית, אין פסול בהוראה בהסכם העבודה הקובעת התחייבות לתקופת העסקה מינימאלית וקביעה כי העובד חייב להחזיר את הוצאות ההכשרה במקרה של הפרת ההתחייבות, ובלבד שמדובר בתקופה סבירה ובכפוף להוכחת עלויות ההכשרה; גם הדרישה לקבלת אישור המעסיק לעבודה במקומות עבודה נוספים אין פירושה כי מדובר בתניה מקפחת, והפגיעה בחופש העיסוק של ליפשיץ מידתית, נוכח העובדה שהחברה אישרה לו לעבוד בחברות שאינן מתחרות בה, ואשר העסקתו במסגרתן אפשרה לו להיות זמין לעבודתו בחברה; החברה לא התחייבה להעסיק את ליפשיץ בהיקף שעות מוגדר, ועובדי החברה ידעו כי יועסקו במשרה חלקית בלבד, ובשל כך גם אישרה החברה לטייסים לעבוד במקומות עבודה נוספים; ליפשיץ הפר את הוראות הסכם ההעסקה בכך שלא ביקש וקיבל את אישורה של החברה מראש; בר טל לא אישר לליפשיץ לעבוד בחברת ק.א.ל; אמנם, החברה לא אפשרה לליפשיץ לבחון אפשרות של שילוב בין עבודתו בחברה לבין עבודתו בק.א.ל, אולם בית הדין האזורי התרשם כי עבודתו של ליפשיץ בק.א.ל. כמו גם פעילותו במהלך קורס ההכשרה בק.א.ל. לא אפשרו לו להעמיד את עצמו לרשות החברה. עם זאת, בית הדין האזורי קבע כי עבודתו של ליפשיץ בחברה הגיעה לסיומה ביוזמתה של החברה.

  15. נוכח כל האמור, קבע בית הדין האזורי כי ליפשיץ הפר את הסכם ההעסקה, וזאת במודע, שכן חודש ימים עובר לסיום עבודתו ביקש מטמיר לעבוד בק.א.ל. וטמיר סירב, ואף נתן לו כרטיס טיסה למזרח הרחוק כ"פיצוי". לפיכך, החברה זכאית לפיצוי בגין הוצאות שהוציאה בקשר להכשרתו של ליפשיץ.

  16. באשר לסכום הפיצוי בית הדין האזורי בחן את האסמכתאות שהציגה החברה, וקבע כי החברה הוכיחה כי הוציאה עבור הכשרתו של ליפשיץ סך של 19,978 ₪, ובהתאם להוראות סעיף 3.5 להסכם העבודה ובהתחשב בתקופת העבודה יש לחייבו בסכום של 13,735 ₪, בקיזוז 2,000 ₪ תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים שלא ניתנה לליפשיץ. בית הדין האזורי קיבל את בקשתה של החברה לתיקון טעות סופר, ובהחלטה מיום 12.5.2011 הועמד סכום הפיצוי אותו חויב ליפשיץ לשלם על סך של 18,958 ₪.

    פסק דינו של בית דין האזורי הוא מושא הערעור של החברה (ע"ע 20922-05-11) ושל ליפשיץ (ע"ע 25398-05-11).

     

    ההליך בעניין קמחי

  17. כפי העולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק, קמחי התחיל את ההכשרה הקרקעית בארץ בחודש אוגוסט 2006. ביום 13.9.2006 נסע לאימון סימולטור בחו"ל, ושב לארץ ביום 20.9.2006. עד יום 23.10.2006 לא זומן לטיסה. ביום 23.10.2006 ביצע טיסה, ולאחר מכן הודיע לבר טל כי התקבל לעבודה בחברת ישראייר. נוכח סירובה של החברה להעסקתו במקביל של קמחי בחברת ישראייר הגיע קשר העבודה לסיומו.

  18. בכתב התביעה תבעה החברה את עלות ההכשרה על פי הסכם העבודה בסך של 15,000 $ וכן "תוספת נזקים בגין עלויות הכשרתו לתפקיד קברניט" בסך של 450$, ובסך הכל 62,250 ₪. בכתב התביעה ובתצהיר מר טמיר, מנהל החברה, נטען כי קמחי הפר את הוראות הסכם העבודה שעליו חתם, שצורף לכתב התביעה, שבו הוסכם כי קמחי יהיה רשאי לעבוד במקביל לעבודתו בחברה ב "כל משרד אדריכלות"; לתדהמתה של החברה התברר לה כי קמחי התקשר עמה בהסכם העבודה וגרם לה להוציא הוצאות נכבדות בגין הכשרתו, וגם לשבצו למסלול הכשרת קברניטים, מתוך ידיעה כי באותה עת התקבל לעבודה בחברת ישראייר, שם התחייב לעבוד חמישה ימים בשבוע, ולכן לא יוכל לקיים את התחייבויותיו לחברה על פי הסכם העבודה; לא זו בלבד, אלא שקמחי הודיע לחברה כי יהיה מוכן להקצות לעבודה בחברה עד יומיים בשבוע, בעדיפות שנייה ובכפיפות ללוח הזמנים של ישראייר, דבר שהפך את העסקתו בחברה לבלתי ישימה; עוד נטען כי הובהר לקמחי, כמו גם למועמדים האחרים, עוד טרם יציאתו להכשרה, כי עבודה בחברת תעופה אחרת במקביל לעבודה בחברה אינה אפשרית מבחינה מעשית, הגם שאינה פסולה מבחינה עקרונית. החברה טענה כי מעשיו ומחדליו של קמחי עולים "במישור החוזי – הן כדי חוסר תום לב מוחלט בקיום החוזה, כמו גם במשא והמתן לקראת כריתתו והן כדי הפרתו היסודית, כמו גם הפרתו הצפויה, של החוזה", ו"במישור דיני העבודה – כדי התפטרות". בתצהירו, פירט מר טמיר את עלויות ההכשרה המקצועית, תוך שהוא מציין כי "בשל חלוף הזמן והקושי הנגזר מכך לאיתור מלוא האסמכתאות, חלק מנתוני התחשיב ... הינם על בסיס אמדן, הלקוח מעלויות הכשרות קודמות, בהם הוכשרו על ידי החברה חניכים אחרים בתנאי הכשרה דומים".

  19. קמחי טען בתצהירו כי ההכשרה המקצועית שעבר נדרשה לצורך הסמכתו להטסת מטוס החברה בלבד, אשר הוא נדיר וייחודי מסוגו בארץ, ובעתיד הנראה לעין לא נראה שיהיו מטוסים מדגם זה בישראל; תחילה עבר הסבה קרקעית, שנערכה בחודש אוגוסט 2006; במהלך ההסבה הקרקעית, בשיחות שהתקיימו עם בר טל, הטייס הראשי של החברה, בר טל הבהיר כי מבחינת החברה אין התנגדות עקרונית לעבודה במקומות עבודה נוספים. זאת, נוכח העובדה שהיה ברור שאין ביכולתה של החברה לספק משרה מלאה לטייסים, לאור כמות הטיסות וכמות הטייסים שעבדו בחברה; ביום 12.9.2006, יממה לאחר גמר ההסבה הקרקעית ויממה לפני שהוא וליפשיץ יצאו לאימון סימולאטור בחו"ל, נדרשו לחתום לאלתר על הסכם העבודה, וזאת כתנאי ליציאה לסימולטור; בסעיף 2.7 להסכם נרשם על ידו כי יהיה רשאי לעבוד ב"כל משרדי אדריכלות, ישראייר וארקיע". באותו מעמד, תחילה בר טל התנגד לשתי חברות התעופה, אולם לאחר דין ודברים ביניהם הסכים, והוא חתם על ההסכם; למרות שאימון הסימולאטור הסתיים ביום 20.9.2006, עד לסיום עבודתו זומן לטיסה אחת בלבד ביום 23.10.2006; באותו יום, נפגש עם בר טל וסיפר לו כי התקבל להכשרה המקצועית של ישראייר, ולתדהמתו בר טל "שלף" את ההסכם שלו ובו נמחקו בטיפקס המלים "ישראייר וארקיע"; בר טל דרש ממנו לחתום על ההסכם "המתוקן" וביקש ממנו לחתום ליד המחיקה, והבהיר כי החברה אינה מסכימה שיעבוד במקביל בחברות תעופה אחרות; בתשובה הבהיר כי לאור היקף העסקתו הלא מובטח והצפוי בחברה הוא חייב לעבוד במקום עבודה נוסף לצורך פרנסתו, ויהיה מוכן לוותר על כך ככל שהחברה תתחייב להיקף משרה וכמות טיסות מינימאלית מוסכמת; בשיחה נוספת הוא הסכים להתחייב לעבוד יומיים בשבוע, בהם יטוס בחברה, אולם בר טל עמד על כך שיחתום על ההסכם המתוקן, וכן הבהיר כי החברה אינה מסכימה להתחייב להיקף טיסות או משכורת מינימאליים; בשיחה עם טמיר הבהיר קמחי כי אינו מוכן לשנות את הסכם העבודה שעליו חתם לאור העובדה כי החברה אינה מוכנה להבטיח לו היקף העסקה מינימאלי, וטמיר הודיע לו כי אם כך הסתיימה עבודתו בחברה והוא נדרש להחזיר את הציוד לחברה. קמחי הוסיף בתצהירו כי נוכח היקף הטיסות המצומצם של החברה, והעובדה שהיקף העסקתו בחברה היה בהיקף של שעות בודדות בחודש, לא הייתה מניעה כי יעבוד בחברה במקביל לעבודתו בחברת ישראייר; הוא החל לעבוד בחברת ישראייר רק בסוף חודש דצמבר 2006, וחתם על הסכם עבודה עם חברת ישראייר רק ביום 23.1.2007.

  20. בבית הדין האזורי העידו טמיר וקמחי בלבד. לעניין עדותו של בר טל והערעור בקשר אליה, נתייחס בסעיפים 23 – 28 להלן.

  21. בסיכומי הטענות טענה החברה, בין היתר, כי מסגרת העסקתו של קמחי הייתה ברורה, ההסכמה בין החברה לבין קמחי הייתה כי יותר לו לעבוד בכל משרד אדריכלות, וקמחי הוא שהוסיף (הגניב) את המילים "ישראייר וארקיע". קמחי טען, בין היתר, כי יש לדחות את התביעה נוכח העובדה שהיא מבוססת על הסכם עבודה שצורף לכתב התביעה ומהעדויות עולה כי הוא לא נחתם, וכן כי הוראת ההסכם האוסרת עליו לעבוד בחברת ישראייר דינה להתבטל, נוכח היותה סותרת את חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

  22. בית הדין האזורי קבע, על יסוד התרשמותו מעדותו של טמיר, שלפיה מחיקת המילים "ארקיע וישראייר" מסעיף 2.7 להסכם העבודה בטיפקס נעשתה לא במעמד החתימה על ההסכם אלא לאחריו, וכי ככל שהחברה התנגדה לעבודתו של קמחי בחברות ישראייר וארקיע, קמחי לא הועמד על כך במעמד חתימתו על ההסכם; מעבר לזאת, נוכח הודאתו של טמיר כי ישראייר אינה מתחרה בחברה, עבודתו של קמחי בישראייר מחוץ לשעות עבודתו בחברה לגיטימית; כן קבע כי שלילת זכותו של אדם לעסוק בעבודה אחרת בשעותיו הפנויות מעבודתו אצל המעסיק יש בה משום הגבלת חופש העיסוק, וכי "זכותו של אדם לממש את כישוריו באמצעות החופש לעבוד ב'עבודה נוספת' גם אם מעבידו העיקרי מתנגד לכך, ובלבד שאותה 'עבודה נוספת' אינה פוגעת באינטרסים הלגיטימיים של המעסיק העיקרי: היא אינה מתחרה בו ואינה מעמידה את העובד במצב של 'ניגוד עניינים' עם עבודתו העיקרית"; יחד עם זאת, קמחי ידע מה הן ציפיות החברה, נכונות לזמינות מירבית לשם עבודתו אצלה ולא לעיסוקים אחרים. לפיכך, הייתה מוטלת עליו אחריות מסוימת הנובעת מחובת תום הלב, להעמיד את החברה מבעוד מועד על כך שהוא מתכוון לעבוד בחברת ישראייר, ולא להעמידה במצב של "עובדה מוגמרת". קמחי התחיל את הכשרתו בחברה מבלי ליידע את החברה כי הגיש מועמדות להתקבל לעבודה בישראייר, ובהמשך עם היוודע לו דבר קבלתו לעבודה בישראייר העמיד את החברה לפני עובדה מוגמרת שלפיה יהיה נכון לעבוד אצלה רק ככל שהדבר אינו עומד בסתירה לעבודתו בישראייר; בנסיבות אלה, קמחי ראה שהחברה משקיעה ממון רב בהכשרתו, שממנה הפיק רווח מקצועי לא מבוטל. לכן, אין זה נכון לקבוע כי קמחי יהיה פטור מכל שיפוי או פיצוי מסוים, אולם יש להעמיד את הפיצוי על ההוצאות "הממשיות והישירות" שהוציאה החברה, והן עלות הסימולאטור, כרטיס טיסה והשכרת רכב לגביהן קיימת אסמכתא מפורשת. בית הדין האזורי דחה את התביעה לשיפוי בעד ההוצאות האחרות, בנימוק שחלקן מבוססות על אומדנא בלבד, שהוציאה החברה בקשר להכשרתם של עובדים אחרים, ולא הוצגו לגביהן אסמכתאות ישירות, וחלקן מתייחסות להוצאות הליווי של מדריך ובוחן, שהחברה הייתה מוציאה ממילא בקשר להכשרתו של ליפשיץ. בסך הכל, חייב בית הדין את קמחי לשלם לחברה פיצוי בסך של 13,000 ₪ והוצאות משפט (חלקיות) בסך של 3,000 ₪. פסק דינו של בית הדין האזורי הוא מושא ערעור החברה (ע"ע 16251-11-10) וערעור שכנגד שהגיש קמחי.

  23. הערעור בעניין זימון לעדות של בר טל: בהחלטה מיום 4.1.2010 דחה בית הדין האזורי את בקשת החברה לזמן את בר טל לעדות, וקבע כי העד לא יוזמן מאחר שהחברה שוב איחרה בהגשת בקשת הזימון, ולא הגישה תצהיר במועד לו התחייבה; ביום 12.1.2010 הגישה החברה "בקשה לעיון מחדש בהחלטת בית הדין מיום 4.1.2010". בהחלטה מיום 28.1.2010 נדחתה בקשה זו. על החלטתו של בית הדין האזורי מיום 28.1.2010 הגישה החברה בקשת רשות ערעור, וזאת ביום 9.2.2010. החלטה זו היא מושא ערעור החברה בתיק ע"ע 38834-10-10.

    הערעור בעניין זימונו של מר בר טל לעדות בהליך בעניינו של קמחי

  24. מכלל החומר שבתיק, עולים הנתונים הבאים לעניין זימונו לעדות של בר טל:

    1. על פי עדותו של קמחי, מי שהיה מעורב בחתימת הסכם העבודה בינו לבין החברה מטעם החברה היה בר טל.

    2. בדיון מקדמי שהתקיים ביום 26.10.2009 ביקש ב"כ החברה לזמן לעדות את בר טל. ב"כ קמחי התנגד לבקשה מהטעם שהבקשה מהווה ניסיון לשינוי חזית, ולחלופין ביקש הוצאות. בהחלטה מאותו יום קבע בית הדין האזורי כי "יש רגליים לסברה כי קיימת רלבנטיות לעדותו של שלמה בר טל", ולכן החליט לאשר את זימונו באמצעות בית הדין, אך חייב את החברה בתשלום 500 ₪ הוצאות, בשל האיחור בהגשת הבקשה. באותו דיון הודיע ב"כ החברה כי "כדי להקל אנחנו נגיש תצהיר של מר בר טל עד ליום 30.11.2009".

    3. החברה לא הגישה תצהיר עדות של בר טל, לטענתה בשל חוסר שיתוף פעולה מצדו בשל סכסוך בינו לבין החברה. ביום 30.11.2009 הגישה הודעה, ובה נאמר כי אין באפשרותה להגיש תצהיר, וביקשה את זימונו לעדות לישיבת ההוכחות הקבועה ליום 9.3.2010. בהחלטה מיום 4.1.2010 דחה בית הדין האזורי את הבקשה, וקבע כי העד לא יוזמן מאחר שהחברה שוב איחרה בהגשת בקשת הזימון, ולא הגישה תצהיר במועד לו התחייבה. מאחר שזו הפעם השנייה שבה משהה החברה את זימון העד, וללא צידוק (ואף ללא טיעון לצידוק) נדחתה הבקשה (להלן – ההחלטה הראשונה). החברה לא הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו.

    4. ביום 12.1.2010 הגישה החברה "בקשה לעיון מחדש בהחלטת בית הדין מיום 4.1.2010". בהחלטה מיום 28.1.2010 נדחתה בקשה זו (להלן – ההחלטה השנייה).

    5. על ההחלטה השנייה הגישה החברה בקשת רשות ערעור, וזאת ביום 9.2.2010. בתשובתו לבקשת רשות ערעור, טען קמחי, בין היתר, כי הבקשה הוגשה באיחור, נוכח העובדה כי ההחלטה המהותית עליה מבקשת החברה לערער היא ההחלטה הראשונה. כמו כן, טען כי ככל שהבקשה סבה על ההחלטה השנייה, יש לבחון אם התקיימו תנאים לעיון נוסף בהחלטה מיום 4.1.2010 ותו לא.

    6. בהחלטה מיום 15.6.2010 הציע בית הדין, "בשים לב לטענת הסף שאותה העלה קמחי בעניין מועד הגשת הבקשה", כי בר טל יזומן לעדות מבלי שיהיה בכך משום ויתור של קמחי על טענתו ל"הרחבת חזית", וכי החברה תשלם הוצאות בסך של 10,000 ₪, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי. קמחי קיבל את הצעת בית הדין, אולם החברה דחתה אותה.

    7. בהחלטה מיום 17.10.2010 ניתנה רשות ערעור.

  25. החברה טענה כי החלטת בית הדין האזורי ניתנה בחוסר סמכות, נוכח העובדה שבית הדין אישר את זימונו של בר טל לעדות וקבע כי עדותו רלוונטית; עדותו של בר טל חשובה ורלוונטית לבירור האמת; משבר טל סירב לשתף פעולה עם החברה וליתן תצהיר, לא היה טעם שלא לזמנו לעדות, כאשר הבקשה הוגשה שלושה חודשים לפני דיון ההוכחות.

  26. קמחי טען כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור, ללא כל בקשה או נימוק שבדין; מדובר בהחלטה דיונית, ואין להתערב בהחלטתו של בית הדין האזורי, במיוחד לאחר מתן פסק הדין; הבקשה אינה לצרף עדות נוספת אלא ניסיון פסול לערוך "שינוי חזית" בגרסתה של החברה, לאחר שמר טמיר הודה במהלך דיון ההוכחות שכלל לא נכרת הסכם בין החברה לבין קמחי, בעוד שבכתב התביעה נטען כי התביעה מבוססת על הסכם העבודה. זאת, בעוד שטענותיו של קמחי בעניין הדין ודברים בינו לבין בר טל הועלו כבר במסגרת כתב ההגנה; החברה נמנעה מלזמן את בר טל לעדות, ובכלל זה סירבה להצעת בית הדין לזימונו לעדות כנגד תשלום הוצאות.

  27. לאחר בחינת טענות הצדדים אנו קובעים כי דין הערעור בעניין זימון בר טל לעדות להידחות על הסף בשל האיחור בהגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה, החלטת בית הדין האזורי מיום 4.1.2010. כעולה מטענות החברה, טענותיה מתייחסות להחלטה הראשונה שבה נדחתה בקשתה לזמן את בר טל לעדות. אולם, החברה לא הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו, ובחרה להגיש לבית הדין האזורי "בקשה לעיון מחדש בהחלטת בית הדין הנכבד מיום 4.1.2010". עיון בבקשה לעיון מחדש שהגישה החברה מעלה כי היא לא הצביעה בה על שינוי נסיבות המצדיק שינוי החלטתו של בית הדין מיום 4.1.2010, אלא העלתה טענות בדבר טעויות שנפלו בהחלטה, הדומות בעיקרן לטענותיה בבקשת רשות הערעור. נוכח העובדה שהערעור סב לאמיתו של דבר על ההחלטה הראשונה, ומשלא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור, דין הערעור להידחות על הסף בשל האיחור. בעניין זה כבר נפסק כי לא ניתן להאריך באופן מלאכותי את המועד להגשת הליך ערעורי על ידי הגשת בקשה לעיון חוזר בהחלטה עליה מבקשים לערער [בר"ע (ארצי) 41085-09-13 שרון אילון – הפניקס חברה לביטוח בע"מ (8.1.2014); בר"ע (ארצי) 54173-07-15 דורית איזנברג בכר – שירותי בריאות כללית (6.9.15)].

  28. אוסיף, כי בהחלטת בית הדין מיום 15.6.2010 ניתנה לחברה הזדמנות לתקן את מחדלה ולזמן את בר טל לעדות, כנגד תשלום הוצאות, וזאת בהסדר מוסכם שהוצע על ידי בית הדין, אולם החברה דחתה הצעה זו. משבחרה החברה לנהל את הליך הערעור בהתאם לדין ולא להגיע להסדר מוסכם, דינו של הערעור להידחות על הסף, בשל האיחור בהגשתו.

  29. סוף דבר – ערעור החברה (ע"ע 38834-10-10) בעניין אי זימונו של בר טל לעדות נדחה על הסף, בשל האיחור בהגשת בקשת רשות הערעור.

     

    טענות הצדדים בערעורים

    הערעור על פסק הדין בעניינו של ליפשיץ:

  30. ערעור החברה:

    החברה טענה כי בית הדין האזורי טעה בקובעו כי החברה פיטרה את ליפשיץ וחייב אותה בתשלום תמורת הודעה מוקדמת. פסיקה זו של בית הדין האזורי אינה מתיישבת עם קביעתו כי לא הייתה היתכנות להעסקה במקביל של ליפשיץ בחברה ובחברת ק.א.ל, במיוחד נוכח תקופת ההכשרה הארוכה בחברת ק.א.ל; בקבלת העבודה אצל מעסיק אחר, ק.א.ל., עבודה שאינה מתיישבת עם עבודתו של ליפשיץ בחברה, ללא הסכמתה של החברה ובניגוד להסכם העבודה, התפטר ליפשיץ מעבודתו; בית הדין האזורי טעה בכך שלא חייב את ליפשיץ במלוא הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם העבודה; בכל מקרה, החברה הוכיחה את עלויות ההכשרה המקצועית.

  31. ערעור ליפשיץ: ליפשיץ טען כי הוראות הסכם העבודה אינן עומדות במבחני הסבירות והמידתיות, במיוחד נוכח שכרו הנמוך של ליפשיץ, ולכן אין לאוכפן; הסכם העבודה הוא "פוגעני, לא חוקי, הנוגד את חוקי המגן במשפט העבודה", ולכן אין לחייב את ליפשיץ בתשלום פיצוי על פי הוראות הסכם העבודה; בניגוד להוראות הסכם העבודה ולהתחייבות החברה, הוא לא שובץ לעבודה בהיקף שאליו התחייבה החברה (20 שעות חודשיות לכל הפחות), ושכרו הממוצע עמד על סך של כ- 2,000 ₪ לחודש בלבד. היקף העבודה בחברה היה מצומצם ביותר, בשל הפסקת טיסות החברה לקרית שמונה ולראש פינה, ובהמשך אף השביתה החברה את מטוסי ה- JS32 כליל; נוכח האמור, לליפשיץ לא נותרה ברירה אלא לחפש מקום עבודה נוסף, במקביל לעבודתו בחברה; נוכח העובדה שהחברה הפרה את התחייבותה בנוגע להיקף ההעסקה, אין לאכוף את תקופת ההעסקה המינימאלית שנקבעה בהסכם העבודה; ליפשיץ היה נכון להמשיך לעבוד בחברה, גם לאחר קבלתו לעבודה בק.א.ל. וגם לאחר הגשת התביעה נגדו; ליפשיץ היה יכול לעבוד בחברה במקביל לעבודתו בק.א.ל., נוכח היקף העבודה המצומצם שלו בחברה שלא עלה על מספר שעות בחודש, נוכח זמינותם של טייסים אחרים לעבודה בחברה, ונוכח העובדה שק.א.ל. הסכימה כי יעבוד במקביל בחברה; לכל היותר, היה ליפשיץ נעדר מעבודתו בחברה במהלך תקופת ההכשרה, אולם לא הייתה כל מניעה כי טייסים אחרים ימלאו את מקומו בתקופה זו. אולם, החברה לא הביעה כל נכונות לבחון אפשרות של העסקה במקביל; החברה היא זו שסיימה את עבודתו ופיטרה אותו. חיובו של ליפשיץ בתשלום פיצוי סותר את הוראות הסכם העבודה, שלפיהן העובד חייב בהחזר עלות ההכשרה רק במקרה של התפטרות; החברה לא הוכיחה את עלויות ההכשרה.

  32. בתשובה לערעור ליפשיץ טענה החברה כי יש לדחות מכל וכל את טענות ליפשיץ בערעורו, נוכח העובדה שהן עומדות בסתירה לקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי.

     

    הערעור על פסק הדין בעניינו של קמחי:

  33. ערעור החברה: החברה טענה בערעורה כי היה על בית הדין האזורי להשתית את פסיקתו לא על יסוד הפרת חובת תום הלב אלא על יסוד העילה החוזית, דהיינו הפרת הוראת סעיף 3.5 להסכם ההעסקה; קמחי התפטר מעבודתו בחברה, בכך שהעמיד את החברה בפני עובדה מוגמרת, שלפיה יהיה נכון להעמיד את שירותיו לרשות החברה באופן מצומצם ובעדיפות שנייה, בכפוף למחויבותו לחברת ישראייר. זאת, במיוחד נוכח העובדה שהכשרתו המקצועית של קמחי לעבודה בחברת ישראייר הייתה כרוכה בהיעדרות למשך תקופה ממושכת, שגם היא בגדר התפטרות; נוכח העובדה שקמחי נדרש לעבוד בחברת ישראייר מינימום 22 יממות, העסקתו במקביל בחברה הייתה בלתי אפשרית; מנגנון השיפוי החוזי שנקבע בהסכם ההעסקה הוא מנגנון של פיצוי מוסכם, ולא התקיימו הנסיבות החריגות המצדיקות להתערב בשיעור הפיצוי המוסכם שנקבע על ידי הצדדים. לכן, גם אם עלויות ההכשרה המקצועית בפועל היו נמוכות מהעלות החוזית המוסכמת, יש לחייב את קמחי בתשלום הפיצוי המוסכם; בתצהיר העדות של טמיר הוצגו אסמכתאות מהימנות להוכחת עלות ההכשרה, ולא היה מקום לאבחנה שערך בית הדין האזורי בין "הוצאות ישירות וממשיות" לבין הוצאות אחרות.

  34. ערעור קמחי: בערעור שכנגד טען קמחי כי חיובו בעלות ההכשרה אינו תואם את ההלכה הפסוקה, נוכח העובדה שהוראת הסכם העבודה אינה עומדת במבחני הסבירות והמידתיות. מה גם, שקמחי לא הפיק שום רווח מקצועי מההכשרה אותה עבר; מקורה של התביעה בהקטנת היקף פעילותה של החברה, ותביעתה כנגד קמחי היא רק אחד מניסיונותיה להוציא כספים מעובדיה; החברה לא הוכיחה את הוצאותיה בגין ההכשרה המקצועית; כבר בעת חתימת הסכם העבודה ציין כי הוא מעוניין לעבוד בחברות ארקיע וישראייר. נוכח קביעתו של בית הדין האזורי כי בעת חתימת ההסכם הוא לא הועמד על כך שהחברה מתנגדת לעבודתו בחברת ישראייר, ונוכח העובדה שהחברה מחקה בטיפקס את המלים "ישראייר" ו"ארקיע" מהסכם העבודה לאחר מעמד החתימה, נשמט הבסיס לתביעתה של החברה, המבוססת על הסכם העבודה. מה גם, שמנהל החברה טמיר העיד כי עקב אי הסכמה לעבודה של קמחי בארקיע ובישראייר לא הייתה הסכמה בין הצדדים; בית הדין האזורי התעלם מכך שהחברה לא זימנה את בר טל לעדות, והעד מטעמה טמיר לא נכח בעת החתימה על הסכם העבודה; קמחי לא התפטר מעבודתו, אלא הודיע כי בכוונתו לעבוד בחברת ישראייר, תוך נכונות לעבוד במקביל בחברה, וקשר העבודה הגיע לסיומו עקב פיטוריו על ידי החברה, חודשיים לפני שהחל לעבוד בחברת ישראייר; החברה לא הביעה כל נכונות לבחון אפשרות של העסקה במקביל, ובפועל לא יכלה לספק לקמחי את היקף העבודה שהובטח לו, ולא הייתה מניעה להעסיקו במקביל.

  35. החברה טענה בתגובה לערעורו של קמחי כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי; קמחי עשה כל שלאל ידו לסכל את זימונו של בר טל לעדות, ואילו החברה עתרה במספר הזדמנויות לזמן את בר טל לעדות.

     

    הכרעה

  36. במרכזו של הליך זה ההוראה בהסכם העבודה שלפיה התחייבו קמחי וליפשיץ (להלן גם ביחד – העובדים) להשיב לחברה את עלות ההכשרה המקצועית בה נשאה החברה, על פי הסכם העבודה, ככל שלא יעבדו בחברה תקופת העסקה מינימאלית – 36 חודשים או השלמת 720 שעות טיסה, לפי המוקדם. כאמור, נכללה בהסכם העבודה גם הוראה האוסרת על העובדים לעבוד במקום עבודה נוסף, אלא אם ניתנה לכך הסכמת החברה ובתנאי ההסכמה. שתי הוראות אלה, לא כל שכן צירופן יחדיו, יוצרות פגיעה בחופש העיסוק של העובדים. השאלה העומדת להכרעה היא האם נוכח מכלול נסיבות המקרה, מתקיים האיזון הראוי בין זכותם של העובדים לחופש העיסוק לבין האינטרס הלגיטימי של המעסיק, החברה, כך שיש לחייב את העובדים בהשבת עלות ההכשרה.

  37. נבחן תחילה את התשתית הנורמטיבית שהותוותה בפסיקה בשאלות העקרוניות העולות בערעורים, ולאחר מכן את יישומה בנסיבות מושא ההליכים שלפנינו.

  38. כבר בשלב זה נציין, כי לא נעלמה מאיתנו טענתו של קמחי כי לגרסתה המאוחרת של החברה כעולה מעדותו של טמיר, בשונה מגרסתה בכתב התביעה, כלל לא נחתם הסכם בינו לבין החברה, וטענתו של ליפשיץ כי לא קמה לו חובת ההשבה גם על פי הוראות הסכם העבודה. גם לטענות אלה נתייחס בהמשך.

     

    התשתית הנורמטיבית:

    הזכות לחופש העיסוק:

  39. בעניין בצלאל [ע"ע (ארצי) 1828-10-11 ורד זפרן גני – האקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל" (28.11.2012)] עמד בית דין זה בהרחבה על תחולת זכות היסוד לחופש העיסוק במשפט הפרטי ובמשפט העבודה, ועל האיזון בין חופש העיסוק של העובד לבין האינטרסים הלגיטימיים להגבלתו, ונפרט בתמצית על עיקרי הדברים.

  40. הזכות היסודית לחופש העיסוק עוגנה בפסיקתו של בית המשפט העליון בראשית ימיו, ועם חקיקתו של חוק יסוד: חופש העיסוק, התבסס מעמדה כזכות חוקתית. היקף הזכות החוקתית לחופש העיסוק משתרע על כניסה חופשית לעיסוק, על ביצוע חופשי של העיסוק ועל אופן מימוש העיסוק. פגיעה עקיפה בחופש העיסוק, כגון פגיעה ביכולת האדם לממש את העיסוק ביחסים עם זולתו או הגבלה על אופן המימוש של העיסוק – תיחשב אף היא לפגיעה בזכות לחופש העיסוק.

  41. לאור ערכי היסוד המגולמים בזכויות חוקתיות, נעשית פרשנות תכליתן של הוראות חקיקה בענפי המשפט הפרטי. זכויות היסוד החוקתיות נקלטות לתחומי המשפט הפרטי באמצעות מושגי השסתום של תום לב ותקנת הציבור, כשהן "מתורגמות" לזכויות תת חוקתיות. אף הערכים התת חוקתיים במשפט הפרטי אינם מוחלטים כי אם יחסיים, ויש לאזן אותם עם ערכים אחרים ועקרונות יסוד.

  42. במשפט הפרטי ובמשפט העבודה בכלל זה, הזכות לחופש העיסוק הינה ערך אובייקטיבי וזכות תת חוקתית. אף במסגרת יחסי עובד מעביד, הזכות לחופש העיסוק חלה כשהיא כפופה לאיזון עם זכויות אחרות, ובהן חופש העיסוק של המעסיק, הפררוגטיבה הניהולית שלו וזכותו לקניין. בנוסף, נוכח העובדה שיחסי עובד מעביד הם מעצם טיבם וטבעם בעלי אופי מיוחד, בהיותם חוזה יחס מתמשך, הרי שמכוח יחסי האמון ולאור עקרון תקנת הציבור חלות על העובד והמעסיק במהלך יחסי העבודה ובסיומם חובות מוגברות של תום לב, אמון, גילוי והגינות. חובות אלה הן חובות עצמאיות שקיומן אינו תלוי בתניה חוזית מפורשת בין הצדדים, והן משליכות על זכויותיהם של העובד ושל המעסיק. כפועל יוצא מכך, זכות העובד לחופש העיסוק אינה מוחלטת, כי אם יחסית, ויש לאזנה מול האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק המצדיקים מתן תוקף להגבלת חופש העיסוק של העובד, הן במהלך תקופת העבודה והן לאחר סיומה.

  43. כללו של דבר: מכוח תקנת הציבור, ביחסי עובד מעביד לעובד זכות תת חוקתית לחופש העיסוק, בהיותה משקפת ערך יסוד המגולם בזכות החוקתית לחופש העיסוק. זכות העובד לחופש העיסוק אינה מוחלטת, ויש לאזנה מול האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק המצדיקים מתן תוקף להגבלתה, הן במהלך תקופת העבודה והן לאחריה.

     

    הגבלת חופש העיסוק במהלך תקופת עבודתו של העובד:

  44. בעניין בצלאל, נבחנה בהרחבה סוגיית הגבלת חופש העיסוק של העובד במהלך תקופת העבודה, וכך נפסק:

    "לאור מהותם של יחסי עבודה וחובות תום הלב והאמון ובמסגרתם, נדונו בהלכה הפסוקה האינטרסים הלגיטימיים המצדיקים מתן תוקף להגבלת חופש העיסוק של העובד בתקופה שלאחר סיום יחסי העבודה. בהתאמה הנדרשת, תחול הגבלה על חופש העיסוק של העובד במהלך תקופת העבודה, בכפוף לקיומם של אינטרסים לגיטימיים של המעסיק המצדיקים זאת, בנסיבות המקרה הנדון. עמדה על כך השופטת נאור בעניין ההסתדרות הרפואית בציינה:

    'אמת המידה בדבר 'אינטרסים לגיטימיים של המעביד' נקבעה ביחס לתניה המגבילה את חופש העיסוק של העובד לאחר סיום עבודתו. לדעתי ראוי להחילה גם לבחינת תקפות תניה המגבילה את חופש העיסוק של העובד במהלך עבודתו אצל המעביד. אינטרסים לגיטימיים של מעביד קיימים לאחר סיום העבודה, ובוודאי גם במהלך העבודה. השוני בתקופת ההתייחסות - סיום יחסי העבודה לעומת מהלכם - מחייב שוני ביישום העקרון אך לא בעצם העקרון: ראשית, הדבר מאפשר להכיר באינטרסים לגיטימיים אחרים של המעביד המתאימים (ואף ייחודיים) לתקופת מהלך יחסי העבודה. שנית, כאשר מדובר בתניה המגבילה את חופש העיסוק במהלך העבודה 'הנטייה לכבד את ההגבלות שמטיל המעביד על חופש העיסוק תגבר' . ... זאת משני טעמים: הראשון הוא עוצמתו של חופש החוזים, שהרי הצדדים נמצאים בעיצומה של מערכת יחסים חוזית (ראו והשוו גולדברג חופש העיסוק 245). השני הוא חולשתו של השיקול לפיו העיסוק הנוסף הוא מקור מחייתו של האדם, שהרי העובד נמצא בחוג העבודה והוא ממשיך להתפרנס מעבודתו הראשית. הסכנה לפרנסתו היא פחותה בהשוואה להגבלת עיסוק לאחר יחסי העבודה, שאז ההגבלה היא על יכולת העובד להשיג מקור פרנסה חלופי.'

     

    כך, ובין היתר, חובת תום לב מוגברת ויחסי אמון במהלך יחסי העבודה, הוכרו כאינטרס לגיטימי ייחודי המצדיק הגבלת עיסוק פרטי נוסף במהלך העבודה, גם אם משמעותה פגיעה עקיפה במימוש חופש העיסוק. חובת האמון כוללת חובתו של העובד להימנע מכניסה למצב של ניגוד עניינים בין עבודתו הראשית, לבין העבודה הנוספת הפרטית, בה הוא מעוניין לעסוק בתקופת יחסי העבודה; כמו גם חובה למנוע מצב בו, בתקופת העבודה, העובד יקדיש מירב שימת הלב והמסירות לעיסוק האחר. בה במידה על העובד להימנע משימוש במידע שאינו מגיע לכדי 'סוד מסחרי', אך מהווה 'מידע קונפידנציאלי' של המעסיק. התנהלות מעין זו, עשויה אף היא, במקרים המתאימים, להיחשב כהפרה של חובות האמון ותום הלב".

     

    עוד הובהר בעניין בצלאל כי "ההגנה על האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק הינה יחסית בלבד 'רק עד המידה הראויה ולא מעבר לכך' ".

  45. בעניין בצלאל נדון עניינם של חברי סגל אקדמי בבצלאל (להלן גם – המרצים) אשר הועסקו בהיקף של חצי משרה, וביקשו לשמש במקביל כמרצים במעמד של חברי סגל אקדמי (להבדיל ממורים מן החוץ) במכללת שנקר, להשלמת משרתם באקדמיה למשרה מלאה. בצלאל טענה כי העסקתם של המרצים כחברי סגל בו זמנית בשני המוסדות מהווה ניגוד עניינים. משסירבו המרצים לדרישתה של בצלאל שלא לעסוק בהוראה בשנקר כחברי סגל אקדמי, פוטרו מעבודתם בבצלאל. בית הדין הארצי קבע כי דרישתה של בצלאל מהמרצים שלא ללמד כחברי סגל במסגרתה ובשנקר בעת ובעונה אחת, וסנקציית הפיטורים בעקבותיה, מהווה פגיעה עקיפה בחופש העיסוק של המרצים. זאת, נוכח הצמצום הניכר של מימוש העיסוק במחקר אקדמי ובהוראה, ופיתוח הידע בתחום מומחיותם, בהיותם מועסקים בבצלאל בהיקף של חצי משרה בלבד כחברי סגל. עוד נפסק כי עצמתה של הפגיעה במרצים אינה זניחה או חלשה, כי אם פגיעה מהותית במעמדם ובהיקף המימוש של עיסוקם, עת הפגיעה מתבטאת באי מיצוי יכולתם להשתכרות ולמיצוי מלוא כישוריהם בתחום מומחיותם. נפסק, כי באיזון בין חופש העיסוק של המרצים לבין האינטרסים הלגיטימיים של בצלאל למוניטין, לשמה ולמניעת תחרות, גוברת זכותם של המרצים לחופש עיסוק כחברי סגל בשני המוסדות האקדמיים. זאת, בנסיבות בהן נאסר עליהם לעבוד בחצי משרה כחברי סגל במוסד אקדמי מתחרה, מבלי שיוכלו לממש כראוי זכותם לעיסוק כחברי סגל במשרה מלאה בבצלאל, ומבלי שניתנה להם תמורה הולמת עבור הפגיעה המהותית בחופש העיסוק. נוכח קביעה זו, פסק בית הדין הארצי כי פיטוריהם של המרצים עקב סירובם לדרישתה של בצלאל שלא לעסוק בהוראה בשנקר כחברי סגל אקדמי היו שלא כדין.

  46. כללו של דבר: תוקפה של הגבלה על חופש העיסוק של העובד במהלך תקופת העבודה, במיוחד עת העובד מועסק במשרה חלקית, מותנה בכך שנערך איזון ראוי בין זכות העובד לחופש העיסוק לבין האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק.

     

    התחייבות עובד להשבת עלות הכשרה ככל שלא יעבוד פרק זמן מינימאלי:

  47. בעיסוקים שונים נדרשת הכשרתו של העובד, בהיקף זה או אחר, קודם שיוכל להשתלב במקום עבודתו בתפקידו. לעתים, ההכשרה נעשית במקום העבודה ותוך כדי העבודה, ולעתים ההכשרה נעשית במסגרת חיצונית למקום העבודה. גם במהלך תקופת העבודה, תופעה נפוצה היא שעובדים נשלחים לקורסים, השתלמויות, לימודים במוסדות להשכלה גבוהה ופעילויות נוספות שתכליתן להקנות להם מיומנויות מקצועיות והשכלה נוספות, לטייב את כישוריהם ויכולותיהם המקצועיים ולאפשר להם להתקדם בתפקידם במקום העבודה.

  48. אין חולק, כי יש לעודד את רצונם של מעסיקים להשקיע בהתפתחותם המקצועית של עובדיהם. זאת, הן לתועלת העובדים, שנפתחים להם אפיקי התקדמות וצמיחה במקום עבודתם הנוכחי או מחוצה לו, והן לתועלת הציבור בכללותו. על מנת לעודד מעסיקים ובהתחשב בהשקעה – כספית ואחרת – הנדרשת ממעסיק, יש מקום לכבד את האינטרס הלגיטימי של המעסיק להפיק תועלת מהכשרתו של העובד, לפחות לפרק זמן מינימאלי, שיש בו כדי להצדיק את ההשקעה בהכשרתו של העובד, ובכך למנוע מצב שבו עובד יסיים את עבודתו ביוזמתו זמן קצר לאחר תום ההכשרה, כך שהמעסיק לא יזכה כלל ליהנות מפרי השקעתו. לפיכך, ככלל, לגיטימי לדרוש מעובד להתחייב לתקופת העסקה מינימאלית כתנאי למימון ההכשרה על ידי המעסיק, ולהשיב את עלות ההכשרה או חלקה, ככל שיפר את התחייבותו.

    ראו: ע"ע (ארצי) 1137/04 יואב כהנא – מעוז חברה לביטוח בע"מ (16.5.2005)

  49. עם זאת, יש להביא בחשבון שהתחייבות מעין זו, עת מדובר בהתחייבות חד צדדית של העובד לתקופת העסקה מינימאלית להבדיל מהתחייבות הדדית להסכם עבודה לתקופה קצובה, פוגעת בחופש העיסוק של העובד. ראשית, היא מחייבת את העובד בתקופת העסקה מינימאלית אצל אותו מעסיק. לכאורה, העובד אינו כבול למעסיקו לתקופת ההעסקה המינימאלית, והוא רשאי להתפטר מעבודתו, ובלבד שישלם תמורת ההכשרה, כפי שנקבע בהסכם. אולם, חיוב זה עלול לגרום לכך שבפועל העובד לא יוכל להתפטר מעבודתו ולממש את זכותו לחופש העיסוק. שנית, הוראת ההשבה גם פוגעת ביכולתו של העובד לנהל מו"מ על שיפור תנאי עבודתו במהלך תקופת העבודה וביכולתו של העובד להתקדם מקצועית וכלכלית, בין במקום עבודתו ובין במקום עבודה אחר.

    ראו: ע"ע (ארצי) 292/99 עמיחי – חברת יוסי גולדהמר בע"מ, פד"ע לה 204 (2000) פסקה 11 לפסק הדין (להלן – עניין עמיחי); עב (ת"א) עב (ת"א) 1380/08 טמיר נתיבי תעופה בע"מ –שרון דוזלי (2.11.2011); עב (ת"א) 1379/08 טמיר נתיבי תעופה בע"מ – רועי אדום שני (22.8.2011).

  50. כאמור, זכותו של העובד לחופש העיסוק אינה מוחלטת, כי אם יחסית, ויש לאזנה מול האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק המצדיקים מתן תוקף להגבלת חופש העיסוק של העובד, הן במהלך תקופת העבודה והן לאחר סיומה. לפיכך, יש לבחון בכל מקרה אם בהסכם המחייב את העובד בתקופת העסקה מינימאלית כתמורה להכשרה, או בתשלום תמורתה ככל שיפר את התחייבותו, נערך איזון ראוי בין זכות העובד לחופש העיסוק לבין האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק. עמד על כך בית הדין בעניין עמיחי, בקובעו:

    "נוסיף לעניין המידתיות, כי במצב דברים בו עובד נשלח לקורס על חשבון המעסיק והעובד עוזב את מקום העבודה במהלך הקורס או פרק זמן קצר לאחר מכן, בידי המעסיק ישנן כמה דרכים להבטיח את עצמו: (1) המעסיק רשאי מלכתחילה להתנות את השתתפותו של העובד בקורס בכך, שבמצב הנ"ל העובד ישיב למעסיק את עלות הקורס ואת שכר העבודה אשר שולם לו בשעות שבהן השתתף בקורס; זאת בכפוף למבחן הסבירות".

    (ההדגשה הוספה – ל.ג.).

  51. לצורך בחינת השאלה אם ההוראה בהסכם משקפת איזון ראוי ניתן להיעזר במבחנים שגובשו בפסיקה לבחינת השאלה אם יש ליתן תוקף להוראת הגבלת עיסוק עקב הכשרה מיוחדת שניתנה לעובד. בהקשר זה נפסק בעניין עמיחי כי יש לבחון את מכלול נסיבות ההכשרה ובכלל זה: עלות ההכשרה למעסיק; האם העובד השתתף בעלות ההכשרה; התועלת אשר המעסיק והעובד מפיקים מההכשרה; מטרת ההכשרה ותוכן ההכשרה: האם ההכשרה היא הכשרה ייחודית או שמא מדובר בהכשרה רגילה אשר מעסיק מעניק לעובדיו במסגרת העבודה השוטפת. בבחינת תוכן ההכשרה והתועלת אשר העובד מפיק מההכשרה, יש לבחון אם ההכשרה מקנה לעובד מיומנויות שבהן יוכל להשתמש בעתיד, בעבודה אצל מעסיקים אחרים, או שמדובר בהכשרה ספציפית למקום העבודה, המכשירה את העובד לעבודה במקום העבודה המסוים.

  52. היבטים נוספים שיש לבחון הם משך תקופת ההתחייבות וסבירותה ביחס להכשרה שניתנה לעובד; היחס בין עלות ההכשרה למעסיק לבין סכום ההשבה; רמת ההשתכרות של העובד במהלך תקופת ההתחייבות והיחס בינה לבין סכום ההשבה; אפיקי הקידום וההתפתחות המקצועית של העובד במקום העבודה במהלך תקופת ההתחייבות; קיומה או היעדרה של הדדיות בין חובות העובד לבין חובות המעסיק בתקופת ההתחייבות. כמו כן, יש להביא בחשבון פער הכוחות הקיים בדרך כלל בין המעסיק לבין העובד במועד חתימת הסכם העבודה, עת העובד זקוק לעבודה לפרנסתו, וכפועל יוצא מכך מסכים לחתום על הסכם עבודה הכולל הוראות המגבילות את חופש העיסוק שלו [ראו: עניין עמיחי, סעיף 13 לפסק הדין].

  53. כללו של דבר: בחינת תוקפה של הוראה המגבילה את חופש העיסוק של העובד במהלך תקופת העבודה, כמו גם לאחר סיומה, נערכת על רקע מעמדה של זכות העובד לחופש העיסוק, זכותו של העובד למימוש כישוריו ולמיצוי כושר ההשתכרות שלו, והצורך לאזן בין זכותו של העובד לבין אינטרסים לגיטימיים של המעסיק המצדיקים הגבלת חופש העיסוק של העובד, וגם זאת רק עד המידה הראויה. מכאן, שתוקפה של התחייבות חד צדדית של העובד לתקופת עבודה מינימאלית, וכן תוקפה של הוראה המחייבת את העובד להשיב למעסיק את עלות הכשרתו המקצועית, מותנה בכך שהיא משקפת איזון אינטרסים ראוי בין זכותו של העובד לחופש העיסוק לבין אינטרסים לגיטימיים של המעסיק המצדיקים הגבלת חופש העיסוק של העובד, ובמילים אחרות – בעמידתה במבחני סבירות ומידתיות.

     

    ומן הכלל אל הפרט:

  54. נקדים ונאמר, כי לאחר בחינת כלל החומר שבתיק וטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי בהתחשב במכלול נסיבות העסקתם של העובדים, אין מקום לאכוף את ההוראה בהסכם העבודה המחייבת את העובדים להשיב לחברה את עלות ההכשרה. זאת, נוכח מכלול הוראות הסכם ההעסקה, נסיבות העסקתם של העובדים, והתנהלות החברה הנגועה בחוסר תום לב.

  55. מעבר לאמור, יש נימוקים נוספים ופרטניים לדחיית התביעות כנגד ליפשיץ וכנגד קמחי.

     

    בנסיבות המקרה, אין איזון ראוי בין זכות העובד לחופש העיסוק והאינטרס הלגיטימי של החברה:

  56. הוראות הסכם העבודה עליהן ביססה החברה את תביעותיה הן:

    "2.הצהרות והתחייבויות העובד:

    ...

    2.6. בכפוף לדרישות המעביד מעת לעת מתחייב העובד להקדיש את זמן עבודתו עבור המעביד, את תשומת הלב הדרושים, את כישוריו, את ידיעותיו ואת ניסיונו ומרצו למילוי התפקיד העובד מתחייב שלא לעסוק בכל עיסוק אחר אלא בהסכמת המעביד מראש ובכתב, ובכפוף לתנאי ההסכמה אם תינתן.

    2.7ניתנת בזאת הסכמת המעביד לעבודתו של העובד במקום עבודה נוסף

    __________________________________________.

    ....

    3.משרת העובד, תקופת ההסכם וסיומו:

    3.0תאריך תחילת העסקה על פי הסכם זה _________.

    3.1העובד יבצע, על חשבון המעביד, הכשרה מקצועית אשר תקנה לו רישיון להטיס מטוסי טורבו פרופ ("ההכשרה המקצועית"). מוסכם בזאת, כי עלות ההכשרה המקצועית הינה 15,000 דולר ארה"ב ("העלות הכוללת של ההכשרה המקצועית") והיא כוללת הכשרה עיונית ומעשית, לרבות באמצעות מדמה טיסה (סימולטור). מוסכם, כי לפי שיקול דעתו הבלעדי של המעביד, חלק מההכשרה המקצועית יתבצע בחו"ל.

    3.2הסכם זה הינו לתקופה של שלוש שנים, אשר תחילתה ביום תחילת ההכשרה המקצועית וסיומה בתום 36 חודשים או לפי המוקדם לאחר השלמת 720 שעות טיסה, כשלעניין זה תקופת הזמן או לפי העניין שעות הטיסה יימנו מיום סיום ההכשרה המקצועית ("תקופת ההעסקה המינימלית").

    3.3על אף האמור בסעיף 3.2 לעיל, המעביד (והמעביד בלבד) רשאי להביא הסכם זה לידי סיום בכל עת, ומכל סיבה שהיא, בכפוף להודעה מוקדמת כאמור בחוק הודעה מוקדמת לפיטורין והתפטרות, התשס"א 2001.

    3.4נכשל העובד בהכשרה המקצועית או לא חודש או לא הוארך או פקע רישיון הטייס של העובד מכל סיבה שהיא, רשאי המעביד לראות כל אחד ממקרים אלה כתנאי מפסיק לתוקפו של הסכם זה ולהתחייבות המעביד על פיו, וכן יהיה המעביד רשאי, על פי שיקול דעתו המוחלט, לראות את העובד כמי שהתפטר מעבודתו אצל המעביד, במועד קרות אחד האירועים האמורים.

    3.5הסכמת המעביד לשאת בעלות הכשרתו המקצועית של העובד ניתנה רק כנגד התחייבות העובד לסיים בהצלחה את ההכשרה המקצועית ולהיות מועסק על ידי המעביד לתקופת ההעסקה המינימלית

    לפיכך, במקרה של סיום יחסי העבודה מאחת או יותר מן העילות המפורטות להלן, לפני תום תקופת ההעסקה המינימלית, ישפה העובד את המעביד בסכום שיחסו לעלות הכוללת של ההכשרה המקצועית, כיחס מספר החודשים שנותרו עד לתום תקופת העסקה המינימלית לעומת 36, ואלה המקרים:

    3.5.1במקרה של התפטרות העובד, זולת אם התפטר מחמת הרעה של ממש בתנאים הכלכליים של העסקתו;

    3.5.2במקרה של פיטורי העובד מחמת הפרת משמעת חמורה. הפרת משמעת חמורה תחשב כל אחת מאלה:

    (א) מעילה;

    (ב)גניבה;

    (ג)גילוי סודות המעביד;

    (ד)הפרת חובת נאמנות;

    (ה)הפרה חוזרת ונשנית של הוראות המעביד, לאחר התראה בכתב;

    3.5.3במקרה בו לא חודש או לא הוארך או פקע רישיון הטייס של העובד מכל סיבה שהיא, למעט סיבה רפואית.

    3.6ימי עבודתו ושעות עבודתו של העובד ייקבעו מעת לעת על ידי המעביד".

    .....(ההדגשות במקור ל.ג.)

  57. הוראות הסכם העבודה מטילות מגבלה כפולה על חופש העיסוק של העובדים. ראשית, נאסר עליהם לעבוד במקביל לעבודתם בחברה במקומות עבודה נוספים, אלא אם ניתנה לכך הסכמת החברה ובכפוף לתנאי ההסכמה. שנית, העובדים מחויבים לתקופת העסקה מינימאלית בת 36 חודשים או 720 שעות טיסה, לפי המוקדם, וככל שיפרו התחייבות זו עליהם להשיב לחברה עלות ההכשרה הנטענת על פי ההסכם, 15,000$, באופן יחסי לתקופת עבודתם בחברה.

  58. מחומר הראיות ומקביעותיו של בית הדין האזורי עולות העובדות הבאות:

    1. בתקופה הרלוונטית לתביעה, החברה העסיקה 12 טייסים (עדות בר טל בהליך ליפשיץ, ע' 6, ש' 3). היקף פעילותה של החברה היה מצומצם, כך שהיה ברור כי העבודה בחברה אינה יכולה לשמש מקור פרנסה יחיד לעובדי החברה, וכי עליהם לעבוד במקומות עבודה נוספים (עדות בר טל בהליך ליפשיץ, ע' 11, ש' 9 – 23). מעבר לכך, ביום 20.8.2006 הפסיקה החברה את טיסותיה לקרית שמונה ולאחר מכן הפסיקה את הטיסות לראש פינה (עדות טמיר בהליך קמחי, ע' 11, ש' 2- 4; עדות טמיר בהליך ליפשיץ, ע' 25, ש' 3 – 5). למרות האמור, סירבה החברה לאפשר לליפשיץ לעבוד בחברת ק.א.ל., ואפילו סירבה לבדוק היתכנות העסקתו בחברה במקביל להעסקתו בק.א.ל. (ראו לעניין זה בהרחבה, סעיף 69 להלן).

    2. על פי ההסכם, לחברה לא הייתה מחויבות להעסקת העובדים בהיקף מינימאלי כלשהו, או לרמת שכר מינימאלית, והעובדים קיבלו את שכרם על בסיס שעתי (עדות בר טל בהליך ליפשיץ, ע' 11, ש' 10 – 12). כאמור, במהלך תקופה בת חודש, ממועד סיום ההכשרה ביום 20.9.2006 עד יום 23.10.2006 זומן קמחי לטיסה אחת בלבד. ליפשיץ טס שעות בודדות מדי חודש, ועל פי קביעתו של בית הדין האזורי משכורתו הממוצעת במהלך תקופת עבודתו עמדה על 2,000 ש"ח.

    3. על פי עדותו של קמחי, שלא נסתרה, ההכשרה שקיבלו העובדים הייתה לשם הסמכתם להטסתו של מטוס של החברה בלבד, אשר הוא נדיר וייחודי מסוגו בארץ, ובעתיד הנראה לעין לא נראה שיהיו מטוסים מדגם זה בישראל (סעיף 6 לתצהיר קמחי; וראו גם סעיף 48 לתצהיר ליפשיץ). גם טמיר אישר בעדותו כי ההכשרה הייתה על מטוס אחד בלבד – ג'סטריק 32 (פרוטוקול בהליך קמחי, ע' 11, ש' 8).

  59. אנו סבורים, כי בנסיבות שפורטו לעיל, אין לאכוף על העובדים להשיב את עלות הכשרתם, מנימוקים שיפורטו להלן.

  60. ראשית, בעוד הוראות הסכם העבודה מטילות על העובדים מגבלה כפולה על חופש העיסוק, ההסכם אינו מטיל במקביל חובות כלשהן על החברה. כך, העובד נדרש להתחייב לתקופת העסקה מינימאלית ממושכת, בת שלוש שנים, במהלכה נאסר עליו לעבוד במקומות עבודה נוספים ללא הסכמת המעסיק. מנגד, למעסיק אין מחויבות להיקף העסקה מינימאלי או לרמת שכר מינימאלית בתקופת ההתחייבות, בעוד ששכרו של העובד נגזר מהיקף עבודתו בפועל. כמו כן, ללא קשר להיקף ההעסקה בפועל של העובד, המעסיק יכול שלא לאשר העסקה נוספת כלל, או לאשר העסקה נוספת בהיקף חלקי ביותר. כעולה מטענות החברה, העובדים נדרשו לזמינות מירבית בהתאם לצרכי החברה, ולכן היא סירבה לאשר להם עבודה במקומות עבודה אשר יגבילו את זמינותם לעבודה בחברה. בנסיבות המקרה הנדון, תוצאת הדברים היא שעל פי הוראות הסכם העבודה, נפגע משמעותית חופש העיסוק של העובד, בכך שנמנעים ממנו מיצוי כישוריו ומיצוי כושר השתכרותו, בין בעבודה במסגרת החברה ובין בעבודה במקום אחר, וזאת ללא קבלת תמורה נאותה. נדגיש, כי מחומר הראיות עולה כי תוצאה זו לא הייתה תיאורטית אלא התרחשה בפועל, שכן היקף העבודה בפועל של הטייסים בחברה היה קטן ביותר, וכפועל יוצא מכך רמת השתכרותם הייתה נמוכה ביותר. מעבר לפגיעה בהכנסתם של העובדים, יש להביא בחשבון כי נמנעה מהעובדים האפשרות לממש את כישוריהם המקצועיים כטייסים. כעולה מהראיות, בעניינו של ליפשיץ, על אף היקף ההעסקה המצומצם, סירבה החברה לבחון היתכנות העסקתו בחברה במקביל להעסקתו בחברת ק.א.ל. יתר על כן. רמת פעילות כה נמוכה הייתה עלולה לפגוע גם בניסיונם המקצועי, בכשירותם וברמתם המקצועית, המבוססים גם על שעות טיסה בפועל (ראו לעניין זה תצהיר ליפשיץ, סעיף 29).

  61. שנית, כפועל יוצא ממצב הדברים כמתואר לעיל, לא התקיים יחס סביר בין סכום ההשבה לבין רמת השתכרותם של העובדים. בעניינו של ליפשיץ, עלות ההכשרה הכוללת הנטענת הייתה 64,200 (15,000 $ X 4.28), ובתוספת דמי רישוי ועלות מפקח סך של 69,456 ₪. בחלוקה לתקופת ההעסקה המינימאלית – 36 חודשים – מדובר בעלות של 1,929 ₪ לחודש. כאמור, רמת השתכרותו הממוצעת של ליפשיץ עמדה על סך של 2,000 ₪ לחודש בלבד, דהיינו עלות ההכשרה כמעט זהה לרמת ההשתכרות. זאת ועוד. בהתחשב בתקופת עבודתו של ליפשיץ, החברה העמידה את סכום התביעה נגד ליפשיץ על סך של 51,625 ₪, סכום העולה במידה ניכרת על סכום השתכרותו בחברה במהלך תקופת העסקתו. תוצאת הדברים היא שליפשיץ אינו זכאי כלל לשכר בעד תקופת עבודתו, ועליו לשלם לחברה סכום הגבוה למעלה מפי שניים מהכנסתו הכוללת בתקופת עבודתו בחברה.

  62. שלישית, כעולה מעדותו של קמחי, שלא נסתרה, ההכשרה המקצועית הכשירה את קמחי וליפשיץ רק לעבודה על המטוס הספציפי אותו הפעילה החברה, ולא הקנתה לקמחי וליפשיץ מיומנות כללית, שבה יכלו לעשות שימוש במקומות עבודה אחרים. מכאן, כי בניגוד לקביעתו של בית הדין האזורי בעניין קמחי, אין מדובר בהכשרה שהביאה לעובדים "רווח מקצועי". ולראייה – קמחי וליפשיץ נדרשו להכשרה ממושכת בחברות התעופה ישראייר וק.א.ל., עם קבלתם לעבודה בחברות אלה.

  63. סיכומם של דברים: במצב הדברים המתואר לעיל, שבו מחד העובד מחויב לתקופת העסקה מינימאלית וחשוף לסנקציה של השבת עלות ההכשרה המקצועית ככל שיסיים את עבודתו במהלך תקופת ההעסקה המינימאלית; מנגד המעסיק פטור מכל מחויבות כלפי העובד במהלך תקופת ההעסקה המינימאלית, ובכלל זה אינו מחויב לספק לו היקף מינימאלי של עבודה בפועל המאפשר לעובד לממש את כישוריו, ואינו מחויב לספק לעובד רמת הכנסה מינימאלית המאפשרת לו פרנסה בכבוד; בפועל, מועסק העובד בהיקף חלקי ביותר, כך שנגרמת פגיעה הן בזכותו לממש את כישוריו המקצועיים והן בזכותו למצות את כושר ההשתכרות שלו, וכן נפגעים כישוריו המקצועיים וניסיונו המצטבר; למרות העסקתו של העובד בהיקף חלקי ביותר אצל המעסיק, אוסר המעסיק על העובד לעבוד במקומות עבודה אחרים, וזאת על יסוד הוראה נוספת בהסכם המגבילה את חופש העיסוק של העובד; קיים יחס בלתי סביר בין סכום ההשבה בעד ההכשרה לבין רמת השתכרותו של העובד ולבין גובה השתכרותו בפועל בתקופת ההעסקה; מדובר בהכשרה מקצועית לעבודה הספציפית אצל המעסיק, ולא בהכשרה מקצועית המקנה לעובד מיומנות לעבודה אצל מעסיקים אחרים - במצב דברים זה אין איזון ראוי בין זכותו של העובד לחופש העיסוק לבין האינטרס הלגיטימי של המעסיק ליהנות מפרי השקעתו בהכשרה המקצועית של העובד, ולפיכך אין לאכוף את ההוראה בהסכם העבודה המחייבת את העובדים בהשבת עלות הכשרתם. אנו סבורים, כי במקביל להתחייבות עובד לתקופת העסקה מינימאלית ולהשבת עלות ההכשרה במקרה של הפרת ההתחייבות, קמה למעסיק מכוח חובת תום הלב מחויבות כי במהלך תקופת ההעסקה המינימאלית יתאפשר לעובד לממש את כישוריו ולמצות את כושר השתכרותו, בין בעבודה אצל המעסיק ובין בעבודה אצל מעסיקים אחרים, במקרה בו מסיבות שונות הדבר אינו אפשרי אצל המעסיק. בהעדר הדדיות כאמור, מופר האיזון הראוי בין זכותו של העובד לחופש העיסוק לבין האינטרס הלגיטימי של המעסיק לדרוש תקופת העסקה מינימאלית או את עלות ההכשרה, ועל כן אין לאכוף את התחייבותו של העובד ולחייבו בהשבת עלות ההכשרה.

  64. להלן נפרט את הנימוקים הנוספים לדחיית התביעה נגד ליפשיץ ונגד קמחי.

     

    ליפשיץ לא התפטר מעבודתו ולכן לא קמה חובת ההשבה על פי ההסכם:

  65. על פי הוראות ההסכם, חובת ההשבה של עלות ההכשרה קמה במקרה שבו העובד מתפטר מעבודתו, אלא אם התפטר מחמת הרעה של ממש בתנאים הכלכליים של העסקתו, או במקרה של פיטורי עובד מחמת הפרת משמעת חמורה, כמוגדר בהסכם (מעילה, גניבה, גילוי סודות המעביד, הפרת חובת הנאמנות, הפרה חוזרת ונשנית של הוראות המעביד, לאחר התראה בכתב).

  66. מחומר הראיות בתיק עולה כי ליפשיץ לא הודיע על התפטרותו מעבודתו בחברה אלא כפי שקבע בית הדין האזורי, החברה היא זו שהודיעה לו על סיום העסקתו, בנימוק כי נוכח החלטתו לעבוד בחברת ק.א.ל. העסקתו בחברה היא "בלתי ישימה" או "בלתי אפשרית". כך, כתבה החברה לליפשיץ כי בתקופה בה יעבור את קורס ההסבה בק.א.ל. בחודשיים הקרובים העסקתו תהיה בלתי אפשרית, וגם בעתיד זמינותו לעבודה בחברה תהיה שולית (מכתב בר טל מיום 1.8.2007). בתגובה פנה ליפשיץ בבקשה להמשיך את העסקתו בחברה, במכתב שבו הדגיש כי חברת ק.א.ל. אינה מתנגדת להמשך עבודתו בחברה, וכי נוכח היקף העבודה הנוכחי שלו בחברה – יום בשבוע – יוכל להמשיך לעבוד בחברה במקביל לעבודתו בחברת ק.א.ל (מכתב ליפשיץ מיום 16.8.2007).

  67. לטענתה של החברה, יש לראות בהתנהלותו של ליפשיץ התפטרות לכל דבר ועניין, בשל קבלת העבודה בחברת ק.א.ל., ללא הסכמת החברה ותוך הפרת הסכם העבודה, בשל חוסר ההיתכנות להעסקה במקביל בחברת ק.א.ל. ובחברה, ובשל ההיעדרות הצפויה בתקופת ההכשרה הארוכה. זאת, בניגוד לקביעתו של בית הדין האזורי, אשר קבע כי קשר העבודה בין החברה לבין ליפשיץ הגיע לסיומו ביוזמת החברה, אשר פיטרה את ליפשיץ על אתר, וכן קבע כי נוכח העובדה שהחברה לא אפשרה לליפשיץ לעבוד במסגרתה במקביל לעבודתו בק.א.ל. ולו כדי לבחון היתכנות ההעסקה המשותפת, היה עליה ליתן לליפשיץ הודעה מוקדמת לפיטוריו.

  68. נקדים ונאמר, כי עקרונית ייתכנו מקרים בהם למרות שהמעסיק סיים את העסקתו של העובד, סיום קשר העבודה היה למעשה התפטרות של העובד. לעניין זה נפסק כי –

    "לא תמיד אקט פיטורים פורמלי הוא חזות הכל, ויכולה התפטרות למעשה, לעטות איצטלא של פיטורים.

    כך, למשל אם מבקש עובד לשנות באורח משמעותי את תנאי עבודתו והשינוי אינו עונה על צרכי העבודה, הרי במקרים או בנסיבות מסוימים "מתמרן" העובד את "פיטוריו" ומאלץ את המעביד לפטרו.

    סיטואציה משפטית זו, משמעה כי העובד (ולא המעביד) שם קץ לחוזה העבודה המקורי, והוא מציע מעתה למעביד חוזה עבודה חדש, שתנאיו שונים מתנאי קודמו.

    או אז "פיטורים" כביכול, על פי סיטואציה זו משמעם סירוב המעביד לתנאי החוזה החדש."

     דב"ע (ארצי) נד/289- 02 המוסד לביטוח לאומי – גאנם, פד"ע כח' 117 (1995).

  69. אולם, אנו סבורים כי בנסיבות המקרה הנדון, אין לראות את התנהלותו של ליפשיץ כהתפטרות, וצדק בית הדין האזורי בקביעתו כי החברה פיטרה את ליפשיץ מעבודתו בחברה. כעולה מהעדויות, בתקופה הרלוונטית העסיקה החברה 12 טייסים, ונוכח היקף פעילותה המצומצם של החברה, היקף עבודתם היה קטן ביותר (עדות בר טל בהליך ליפשיץ, ע' 6, ש' 3; ע' 11, ש' 9 – 23). כפי שהעיד בר טל, בתקופה הרלוונטית ליפשיץ טס מעט שעות, והיו לחברה מספיק טייסים שיכלו לטוס במקומו, ככל שלא היה מתייצב לטיסה (עדות בר טל בהליך ליפשיץ, ע' 10, ש' 23 – 25). גם על פי עדותו של טמיר, היו מקרים בהם זימן את ליפשיץ לטיסה, וככל שהוא לא היה יכול לבצע את הטיסה, זימן טייס אחר במקומו (עדות טמיר בהליך ליפשיץ, ע' 28, ש' 17). בעדותו בבית הדין, העיד ליפשיץ כי קורס ההכשרה של ק.א.ל בארץ נמשך שלושה שבועות, בימים א' עד ה', ולכן יכול היה לעבוד בחברה בימי שישי או שבת, למעט בתקופה בה שהה בחו"ל, פרק זמן 18 ימים (עדות ליפשיץ בהליך ליפשיץ, ע' 41, ש' 30 – 31, ע' 42, ש' 3 - 4).

  70. אנו סבורים, כי בנסיבות המתוארות לעיל, נוכח היקף עבודתו המצומצם של ליפשיץ, היקף הפעילות הקטן של החברה, וזמינותם של טייסים אחרים בתקופה הרלוונטית, לא הוכחה גרסת החברה כי העסקה במקביל בחברת ק.א.ל. ובחברה הייתה בלתי אפשרית. מעדותו של בר טל עולה בפירוש כי החברה הייתה יכולה להיערך ולהעסיק במקום ליפשיץ טייסים אחרים בתקופה בה שהה ליפשיץ בחו"ל לצורך הכשרה מקצועית, 18 ימים בלבד, ואף בתקופה ארוכה יותר. כמו כן, לא נסתרה גרסתו של ליפשיץ כי יכול היה לעבוד בחברה ביום שישי או ביום שבת את היקף עבודתו הממוצע בחברה – 6 עד 7 שעות בחודש, וכי הוסכם בינו לבין מנהל המבצעים בק.א.ל. כי יוכל לעמוד לרשותה של החברה, כשם שלטייסים אחרים יש מחויבויות אחרות, כגון שירות מילואים פעיל בחיל האוויר. מעבר לאמירתו של בר טל כי עקב היכרותו עם חברת ק.א.ל. וקורס ההכשרה שלה לא הייתה אפשרות שליפשיץ יועסק בחברה במקביל להעסקתו בק.א.ל., לא הובאה שום ראייה לתמיכה בטענה זו, כגון – לוח הטיסות של החברה ובו פירוט הטיסות אותן ליפשיץ היה אמור לבצע, מצבת כוח האדם של החברה וכיו"ב. יודגש, כי בר טל עבד בחברת ק.א.ל. בעבר, ולא הובאה כל ראיה שלפיה הייתה לו ידיעה על דרישותיה של ק.א.ל מליפשיץ, היקף העבודה שנדרש מליפשיץ בק.א.ל. וכיו"ב. נוכח האמור לעיל אנו קובעים כי לא הוכח שהעסקה במקביל של ליפשיץ בק.א.ל. ובחברה לא הייתה אפשרית, כנטען על ידי החברה. נדגיש, כי חברת ק.א.ל. לא הייתה חברה המתחרה עם החברה, כפי שאישר טמיר בעדותו (עדות טמיר בהליך ליפשיץ, ע' 27, ש' 23 – 24).

  71. לאמור לעיל נוסיף כי החברה סמכה את טענותיה על כך שבהתאם לסעיף 2.7 להסכם העבודה נדרשה הסכמתה להעסקתו של ליפשיץ בק.א.ל., וכי הסכמה זו לא ניתנה על ידה, ולכן ליפשיץ הפר את הוראות הסכם העבודה. בהקשר זה נציין כי לאור פסיקתו של בית דין זה בעניין בצלאל, נוכח היקף העסקתו המצומצם של ליפשיץ בחברה, נוכח העובדה כי החברה אישרה שק.א.ל. אינה חברה מתחרה, ונוכח העובדה שלא הוכח היעדר היתכנות לעבודה במקביל, ספק אם יש תוקף להוראת הגבלת העיסוק שבסעיף 2.7 להסכם העבודה בנסיבות אלה, וכפועל יוצא מכך יש לדחות את טענת החברה כי ליפשיץ הפר את הסכם העבודה. בכל מקרה, בנסיבות אלה, אין מדובר בפיטורים בשל הפרת משמעת חמורה, כפי שהוגדרה בהסכם, המקנים לחברה זכות להשבת עלות ההכשרה המקצועית על פי סעיף 3.5 להסכם העבודה.

  72. אנו סבורים, כי התנהלותה של החברה, אשר עמדה על סיום קשר העבודה בינה לבין ליפשיץ, סירבה בתוקף לבחון היתכנות של העסקה משותפת, ודרשה מיידית את השבת עלות ההכשרה המקצועית נגועה בחוסר תום לב. דווקא משום ההשלכות שיש לסיום קשר העבודה לגישתה של החברה, הטלת חבות על ליפשיץ לתשלום סכום גבוה, למעלה מפי שניים מהשכר ששולם לליפשיץ במהלך תקופת עבודתו, היה על החברה, בטרם נקטה צעד זה, לבחון בתום לב את האפשרות להעסקה במקביל. העובדה שלחברה אצה הדרך לסיים את העסקתו של ליפשיץ מיד לאחר שהודיע על קבלתו לעבודה בחברת ק.א.ל., וסירובה התקיף לנסות לבחון היתכנות העסקה במקביל, מעלה חשד שמא בשל צמצום פעילותה ועודף כוח אדם, העדיפה החברה לסיים את העסקתו, ותוך כדי כך גם להחזיר לעצמה את השקעתה בהכשרתו המקצועית, שכן בדיעבד התברר כי החברה הכשירה מספר טייסים העולה על מספר הטייסים הדרוש לה לנוכח היקף פעילותה.

  73. כללו של דבר: אנו קובעים כי ליפשיץ לא התפטר אלא פוטר מעבודתו בחברה, שלא בנסיבות המפורטות בסעיף 3.5 להסכם העבודה, ולכן לא קמה לו חבות על פי הסכם העבודה להשיב לחברה את עלות ההכשרה המקצועית.

     

    לא נכרת הסכם עבודה בין קמחי לבין החברה:

  74. קמחי העיד בתצהירו כי במעמד החתימה על הסכם העבודה, עמד על כך שיירשם בסעיף 2.7 להסכם כי הוא יהיה רשאי לעבוד בנוסף למשרדי אדריכלות גם בחברת ארקיע וישראייר, וכי בסופו של דבר בר טל הסכים לדרישתו. כמו כן טען כי לאחר שהודיע לבר טל כי התקבל לעבודה בישראייר, בר טל דרש ממנו לחתום על הסכם מתוקן, שבו נמחקו בטיפקס המלים "ארקיע וישראייר" והוא סירב. משבר טל לא העיד בהליך, גרסתו של קמחי לא נסתרה. נציין, כי גרסתו של קמחי נתמכת גם בהסכם שהוגש, שכן אין מחלוקת כי המלים "ארקיע וישראייר" נמחקו בטיפקס, וליד סעיף 2.7 להסכם מופיעים ראשי תיבות של שלמה בר טל בלבד.

  75. בכל מקרה, גם אם נקבל את גרסת החברה כי לא ניתנה הסכמת החברה לכך שקמחי יעבוד במקביל בארקיע ובישראייר, גם מעדותו של טמיר עולה כי לא הייתה בין החברה לבין קמחי הסכמה על נוסח סעיף 2.7 להסכם העבודה, ובלשונו של טמיר בעדותו:

    "... היה טיוטה של חוזה שנחתמה כבר על ידי שלמה ברטל אבל הנתבע לא הסכים לו, חתם והוסיף דברים נוספים. אנחנו לא הסכמנו לתוספות ולכן לא הייתה בסופו של דבר הסכמה.

    ...

    למיטב ידיעתי, מר ברטל לא בדק במעמד החתימה את התוספות. למיטב ידיעתי, לאחר שהוא אמר שזה לא מקובל הוא מחק בטיפקס. זה לא היה במעמד החתימה. אחר כך הוא מחק את ישראייר ואת ארקיע".

     

    (עדות טמיר בהליך קמחי, ע' 9 ש' 1 – 4; ש' 19 – 20; ההדגשה הוספה – ל.ג.).

    ואכן, גם בית הדין האזורי קבע בפסק דינו, על יסוד העדויות לפניו, כי "גם ככל שהמעביד התנגד לעבודתו של העובד בחברות ישראייר וארקיע הרי נראה כי העובד לא הועמד על כך במעמד חתימת ההסכם".

    נוכח האמור, נשמט הבסיס לתביעתה של החברה כנגד קמחי על בסיס הוראות הסכם העבודה.

  76. בית הדין האזורי קבע כי יש לחייב את קמחי בתשלום שיפוי או פיצוי מסוים, מכוח הפרת חובת תום הלב. לגישתו של בית הדין האזורי, נוכח העובדה שקמחי ידע על ציפיות החברה, נכונות לזמינות מירבית לשם עבודתו אצלה, היה עליו להעמידה מבעוד מועד על כך שהוא מתכוון לעבוד בחברת ישראייר, ולא להעמידה לפני עובדה מוגמרת לאחר ההכשרה המקצועית, ולאחר שראה כי החברה משקיעה ממון רב בהכשרתו.

  77. בניגוד לטענתו של קמחי, החברה העלתה כבר בכתב התביעה גם את הטענה כי קמחי חייב בפיצוי מכוח הפרת חובת תום הלב במו"מ לכריתתו של הסכם ההעסקה ובקיומו של הסכם ההעסקה (סעיף 8 לכתב התביעה). כמו כן, מקובל עלינו כי ייתכנו נסיבות שבהן התפטרותו של עובד זמן קצר לאחר שהשלים הכשרה על חשבון המעסיק תיחשב להפרה של חובת תום הלב. אולם, אנו סבורים כי בנסיבותיו של המקרה הנדון לא היה מקום לחייב את קמחי בתשלום פיצוי, ולו חלקי, בגין הפרת חובת תום הלב. זאת, מנימוקים שנפרט להלן.

  78. על פי קביעתו של בית הדין האזורי, קמחי לא הועמד במעמד חתימת ההסכם על כך שהחברה מתנגדת לעבודתו בארקיע ובישראייר. כפי העולה מהעדויות, עת נחתם הסכם העבודה, יום לפני יציאתו של קמחי לאימון הסימולאטור, קמחי הוסיף להסכם את דרישתו כי תהיה לו אפשרות לעבוד בארקיע ובישראייר, והחברה לא העמידה אותו על התנגדותה לכך. מתחשיב עלות ההכשרה שצורף לתצהירו של טמיר (ת/1), עולה כי עיקר הוצאות ההכשרה הן אימון הסימולאטור והכרוך בכך (כרטיסי טיסה, הוצאות לינה בחו"ל, הוצאות טיסה ושכר של מדריך ובוחן) וטיסת ההסמכה שלאחריו. מכאן, שקמחי הביא לידיעת החברה כי אין בכוונתו לוותר על אפשרות העסקתו בחברות ארקיע וישראייר, בטרם נשאה החברה בעלויות המשמעותיות של ההכשרה.

  79. גם אם היה מקום שקמחי יעמיד את החברה על רצונו להשתלב בעבודה בישראייר ובארקיע לפני תחילת הכשרתו, ולא רק לפני הנסיעה לאימון סימולאטור בחו"ל, אנו סבורים כי בנסיבות המקרה אין לחייבו בתשלום פיצוי לחברה, מנימוקים אלה:

    1. כאמור, קמחי העמיד את החברה על כך שאינו מוותר על האפשרות לעבוד בחברת ישראייר בטרם נסיעתו לאימון סימולאטור בחו"ל. למרות האמור, החברה נמנעה מלהעמיד את קמחי על כך שאינה מסכימה לעבודתו במקביל בישראייר ובארקיע בטרם יציאתו לחו"ל לאימון הסימולאטור. התנהלות זו של החברה היא בעייתית, שכן לא מן הנמנע שקמחי היה בוחר שלא לחתום על הסכם העבודה ולא לצאת להכשרה בחו"ל אם היה מודע להתנגדותה של החברה לעבודתו במקביל בארקיע ובישראייר. כמו כן, ככל שקמחי והחברה לא היו מגיעים להסכמה, לא היה נחתם הסכם העבודה, קמחי לא היה יוצא להכשרה בחו"ל, והחברה לא הייתה נושאת בעלות הכשרתו לשווא. בנסיבות אלה, אנו סבורים כי עיקר האחריות למצב שנוצר מוטלת על החברה, ולכן אין לחייב את קמחי בתשלום פיצוי על עלות הכשרתו.

    2. יתר על כן. תביעתה של החברה להחזר עלות ההכשרה על יסוד הסכם שלאמיתו של דבר לא נחתם, תוך העלמת העובדה כי נמחקו ממנו בטיפקס המילים "ארקיע וישראייר" גם היא התנהלות הנגועה בחוסר תום לב, שיש בה כדי לשלול את זכותה לפיצוי.

  80. כללו של דבר: הן על פי קביעתו של בית הדין האזורי והן מחומר הראיות עולה כי לא נכרת בין החברה לבין קמחי הסכם העבודה שעליו ביססה החברה את תביעתה. כמו כן, בנסיבות המקרה הנדון, לא היה מקום לחייב את קמחי בתשלום פיצוי לחברה על בסיס הפרת חובת תום הלב.

     

    סוף דבר

  81. על יסוד כל האמור לעיל, אנו קובעים כי דין הערעורים שהגישה החברה להידחות, ודין הערעור שכנגד שהגיש קמחי והערעור שהגיש ליפשיץ להתקבל. כפועל יוצא מכך, על החברה להשיב לקמחי וליפשיץ את כל הכספים ששילמו לה על פי פסק הדין, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומם לחברה עד למועד השבתם בפועל. נציין, כי ליפשיץ לא הגיש תביעה שכנגד, ולכן איננו מחייבים את החברה לשלם לו תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים.

  82. בנוסף, החברה תשלם לקמחי ולליפשיץ הוצאות משפט בגין ההתדיינות בשתי הערכאות, בסך של 15,000 ₪ לכל אחד מהם. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהיום, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל.

     

     

     

    ניתן היום, כ"ו חשוון תשע"ו (08 נובמבר 2015), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

     

     

     

השופטת רונית רוזנפלד

 

השופטת לאה גליקסמן

 

השופטת סיגל דוידוב - מוטולה

 

 

 

נציג ציבור (עובדים)  מר שלום חבשוש

 

נציגת ציבור (מעסיקים) גב' דיתי שרון

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ